יואב איתמר, עורך מדור השירה של "יקום תרבות" ממליץ על:
הסרט ״החטאים״ (באנגלית: Past Life)
בסוף השבוע שעבר צפיתי בסרט "החטאים" המבוסס על ספרו של ברוך מילך "ואולי השמיים ריקים", ועל סיפורן של בנותיו המפורסמות (שאת שמן לא אחשוף כדי לא לקלקל). כרגיל אצל אבי נשר הסרט נראה מיליון דולר, והשחזור התקופתי עוד טוב יותר מזה של סרטו הקודם (כאן במקום שתשתרבב איזו גרפיטי סוררת, הוא עושה הומאז'ים לעצמו).
הבעיה המרכזית שלי עם הסרט, הוא שאיננו רואה את הצופה הישראלי אלא מביט דרכו, והדמויות בסרט, כמו העלילה, חותרות אל פיוס עם הגרמנים כאילו השנה 1987, והרגע התפרסם המאמר של יהודה אלקנה "בזכות השכחה". אולי מוטב לנשר שיחזור להתעסק בהווה.
לצופה נטול התודעה ההיסטורית צפויה הנאה וגם כמה ציצים, כמו שנשר יודע לשלב, ואף לקשור באמתלה של חופש הביטוי, שרק מראה כמה התרחקנו מהחברה שהיינו בסוף שנות השבעים, ולא בטוח שלשלילה.
חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים, ממליצה על:
הצגת תיאטרון חיפה – ״חצוצרה בוואדי״
"חצוצרה בוואדי" הוא רומן עברי מאת סמי מיכאל, אשר ראה אור בשנת 1987 בהוצאת עם עובד. הספר עוסק בחיי הערבים אזרחי מדינת ישראל, וביחסיהם עם היהודים, כולם גרים בוואדי ניסנאס שבחיפה.
העלילה מסופרת מפיה של בחורה ערביה נוצרייה, ועבור סופר יהודי יש בכך, לפי דעתי, סכנה של חוסר אמינות, אבל סמי מיכאל מצליח לבנות דמויות ישראליות מגוונות, ולהעביר מסר של שכנות טובה ברמה האישית במרחב של עוינות בין העמים. הספר הצליח מאוד – הפך לרב מכר, נלמד בשיעורי ספרות בבתי ספר בארץ, תורגם לשפות רבות, והצמיח יצירות אמנות נוספות כמו סרט בבימויים של בני הזוג לינה וסלבה צ'פלין משנת 2002, שזכה ברוב הפסטיבלים שבהם השתתף בארץ ובעולם, ומחזה בעיבודו של שמואל הספרי, שהוצג בתיאטרון חיפה בשנת 1999.
השנה עולה המחזה בתיאטרון בהפקה מחודשת וזוכה להצלחה רבה.
יש במחזה איזון נעים והוא יוצר הזדהות אצל הצופה. צוות השחקנים כולל יהודים וערבים, דוברי שתי השפות, וכן מספר מילים ברוסית, ותרועות חצוצרה מפיו של אלכס השכן. הוא משלב את חיי המשפחה, את השכנים בוואדי ניסנאס, ומתרחב למדינות האזור – ירדן ולבנון. השחקנים מתאימים לתפקידים, ובלטה במיוחד מונא חווה ששיחקה את מרי – הבת הצעירה והיפה של המשפחה. התפאורה התפרשה ביעילות על כל הבמה הרחבה של התיאטרון, והיו בה חדרי המשפחה, דירת הגג של אלכס, שאליה הובילו מדרגות מתוך הדירה, וגם חדר בית המלון שבו בילו שתי האחיות ובני זוגן.
בחודשים דצמבר וינואר הקרובים ההצגה מגיעה לתל אביב.
חגית ממליצה גם על:
המחזה ״לנשום בספירה לאחור״, תיאטרון "קרוב"
יואב איתמר כתב את ההצגה במהלך מבצע "צוק איתן", בקיץ 2014, והפיק אותה במשך השנה האחרונה בבימויה של ורה ברזק-שניידר, ועם צוות שחקנים שהתגבש לכדי "אנסמבל דו-קו". את המוזיקה הלחין א.ב. דן, והוא ניגן אותה בגיטרה בהצגת הבכורה ביום ד' 7.12 בפתיחת פסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון "קרוב" מייסודו של ניקו ניתאי.
תבנית משפחתית של שתי אחיות בבית האם שכיחה ביצירות ספרות ריאליסטיות, כמו ב"חצוצרה בוואדי", וגם במחזהו של יואב איתמר. התבנית הזאת טעונה: הבנות מצוות מצד אחד לדאוג לאמן ולכבד את מורשתה, ומצד שני עליהן לצאת מהחממה, למצוא בן זוג, ולהמשיך את השושלת.
כותרת המשנה של פסטיבל "האזרח כאן" היא "פסטיבל תיאטרון לזכויות אדם ואזרח", וההצגה "לנשום בספירה לאחור" מתאימה מאוד לפתוח אותו, כי היא עוסקת בחופש הביטוי, שיש לשמור עליו גם בזמן מלחמה.
הדמות הראשית – תיקי – היא שחקנית בשלהי הקריירה שלה, שבורחת מתל אביב לבית משפחתה בחיפה אחרי שהיא מאוימת בעקבות התבטאות פוליטית. כפי שיואב איתמר מספר בראיון ב-nrg שפורסם ביום ההצגה, הדמות נבנתה בהשראתן של אורנה בנאי והמוזיקאית רונה קינן, ואף שם ההצגה לקוח מאחד משיריה של קינן. בזמן שתיקי מסתתרת בחיפה, היא מנהלת משולש אהבים עם שחקן חובב ערבי, ועם חשמלאי חוזר בתשובה שמשפחתה מנסה לשדך לה. העניינים מסתבכים כשהטילים מתחילים ליפול, וכשציבור זועם מאתר אותה ומפגין ליד ביתה.
השחקנים עושים עבודה יפה, נגינתו של א.ב. דן מלווה ביעילות את המעברים בין הסצנות. התפאורה הציגה את בית המשפחה בחיפה וכוללת סלון, מטבח, וחדרה הפרטי של תיקי, המוסתר מאחורי מחיצה. האם המבוגרת נטועה רוב הזמן בכורסה וצופה במסך הטלוויזיה, כשגבו של המכשיר המופנה כלפי הקהל מעוצב בצורת סלע, ומעלה מחשבות על תקופת האבן או מדורת השבט הקדמונית.