מאת דוד אדלר
המאמר ללא אחרית הדבר התפרסם בגיליון 391, אוקטובר-נובמבר, 2016, של "עתון 77".
הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן בנימוק הרשמי הקצר: "דילן העניק פרשנות פואטית חדשה למסורת כתיבת השירים האמריקאית", באה בהפתעה ועוררה לא מעט ביקורת והתלהמות דו-צדדית. נראה שאם היו המתדיינים מכירים את תקנון וועדת הפרס הוויכוח היה מוצא לו נתיבים ענייניים יותר. אך חשוב מכך, חברי הוועדה יכלו להימנע מרוב גלי הביקורת לו השכילו לנמק את בחירתם בו בדרך אחרת, במסגרת המנדט המורחב של הוועדה האומר: not only belles-lettres, but also other writings which, by virtue of their form and style, possess literary value. מסגרת מורחבת זו אפשרה להעניק את הפרס לברטראנד ראסל ב-1950, "בהוקרה לכתיבתו המשמעותית והמגוונת ששילבה בין רעיונות הומניסטיים וחופש המחשבה" ולווינסטון צ'רצ'יל ב-1953 בנימוק: "על בקיאותו בתיאורים היסטוריים וביוגרפיים כמו גם בנאומים שהגנו על הערכים האנושיים הנעלים". שום מילה על ספרות – ובצדק. כי ניתן כאמור להעניק את הפרס לא רק ל'ספרות יפה" אלא גם לסוגי כתיבה אחרים.
אם כך, למה לא לתת את "הפרס לספרות" לדילן בנימוק: "על הרמה הגבוהה אליה הביא את הפזמונאות האמריקאית או את הפזמונאות בכלל"? הרי אהוד מנור ונעמי קיבלו את פרס ישראל בקטגוריה של "זמר עברי" ולא חלילה ב"ספרות" ולא נפחת בכך דבר מכבודם.
אילו נימקו זאת כך היו נוטלים את העוקץ מאלה שטענו שאם כבר נדד הפרס ליבשת החדשה, המנותקת כביכול מהזרם העיקרי של העשייה הספרותית באירופה (כפי שנטען בעבר מכיוונם של חברי האקדמיה), מדוע לא לתתו לפיליפ רות, לפני שיהיה אולי מאוחר מדי. אחרים נקבו בשמות של סופרים אחרים, מהיבשת כמו תומאס פינצ'ון, דון דלילו, קורמארק מקארתי או מחוצה לה כמו הרוקי מורקמי ואפילו עמוס עוז שלנו, כל אחד לפי טעמו, הערכתו ואהדתו. אחרים סברו שאם כבר דילן – ליאונרד כהן עדיף. אך ביקורת כזו תהיה תמיד, תהא החלטת השופטים אשר תהא.
אך בהחלטתם לתת את הפרס לדילן, כאילו הוא משורר מן השורה ולא פזמונאי (כפי שניתן היה להסיק גם מתשובותיה, הכנות והלא מתחמקות, של חברת הוועדה ומזכירת האקדמיה פרופ' שרה דניוס שעמדה על כך שהגדרת ה"ספרות" לא הורחבה כלל בעצם הבחירה), חברי הוועדה עוררו ביקורת מוצדקת כלפיהם. היו סופרים שטענו בלעג, שאין להם בעיה עם ההחלטה ובלבד שניתן יהיה להגיש גם אותם לפרס הגראמי. אך לא רק זאת. לעניות דעתי, חברי הוועדה, לא רק טעו בבחירת הנימוק אלא חרגו מהמנדט שניתן להם, ואנמק מדוע.
הם פסקו, כאילו יש להם מנדט לפסוק בהלכה ספרותית עקרונית, והיא הגבול בין שתי סוגות נפרדות, פזמון ושיר. זה נושא רחב הראוי למאמר נפרד אך ב"קליפת אגוז" אפשר לומר ששירה נבדלת ביסודה ובמאפייניה מפזמון (כמו מחמשיר, ממכתם ועוד). כי בעוד שראוי שאיכות השירה תישפט במסגרת של מסורות השירה שלפניה ולפי מאפיינים ייחודיים (הידועים היטב למביני השירה, ולכן לא יפורטו כאן), הרי שלפזמון יש מטרות אחרות לחלוטין, והשיפוט של איכותו ראוי שייעשה בקריטריונים אחרים כמו התאמתו ללחן, בהירות המלל והמסר ועוד. אך אין להסיק מדבריי שאין בנמצא שירים רדודים ופזמונים נפלאים (כמו של דילן). רק שאלה תפוחים ואלה תפוזים.
האקדמיה השוודית קיבלה את המנדט לחלוקת פרסי נובל בספרות, לא בשל העובדה שהם בקיאים בספרות העולם יותר ממומחים בארצות אחרות, דוברות אנגלית, צרפתית ספרדית וכו' – אלא כנאמניו של נובל, בשל מוצאו. בשל ערכו הכספי הגבוה, המסורת הארוכה (משנת 1901), הפך הפרס ליוקרתי ביותר (ולא רק בתחום הספרות). יחד עם זאת, יוקרה זו של הפרס לא אמורה להקרין על חברי הוועדה חוכמה ספרותית נעלה שאין לאחרים, כאילו היו "סנהדרין חובק-עולם" לענייני ספרות, ולפסוק בסוגיות ספרותיות עקרוניות. חברי הוועדה קיבלו מנדט להכריע מי יזכה בפרס, אך לא מנדט שייתן להם סמכות לטשטש גבולות בין סוגות נבדלות כמו שירה ופזמון.
לא ברור גם מדוע הוועדה בחרה לעסוק בסוגיה כה שנויה במחלוקת. שהרי תהליך בחירת הזוכים גם בתחום ה"מוגדר-היטב" של הספרות היפה אינה פשוטה וקלה. מעקשי השפה, הרצון לאזן (ולו במידה חלקית) את החלוקה הגיאוגרפית, הלשונית, התרבותית, ואולי גם, שלא בצדק לדעתי, את החלוקה המגדרית (ולו לצורך הסטטיסטיקה באתר הפרס). גם העדר שמם של זוכים ראויים רבים כמו לב טולסטוי, וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס, מרסל פרוסט, גרהם גרין, פרנץ קפקא, ריינר מריה רילקה, תומס הרדי, אמיל זולא, הנריק איבסן, ברטולד ברכט, מרק טווין, ג'וזף קונרד, פדריקו גרסיה לורקה, אנטון צ'כוב, הנרי ג'יימס, חורחה לואיס בורחס, , רוברט מוסיל, פרננדו פסואה, גם אם אפשר לתרצה בחלקה, נושפת בעורפי חברי הוועדה פן יפספסו שוב.
ייתכן שבחירתו של דילן השנה נבעה משיקול פופוליסטי, שבא כאילו לאזן בניגודיותו את בחירתה בשנה הקודמת של סבטלנה אלכסייביץ' מבלארוס, שמעטים שמעו עליה מחוץ לגבולות ארצה. הם רצו לשנות תדמית, להיראות שוב רלוונטיים, לא קופאים על שמריהם. מי שעוקב אחר תולדת ותהפוכות הפרס יכול לראות את תנודות המטוטלת של הוועדות בין שמרנות לבין חדשנות, שבאות לידי ביטוי מוגבר, עם החלפת המשמרות בוועדה. מצד אחד שמרנות שמנעה את הפרס מגרהם גרין, מועמד צפוי ומועדף ע"י דעת הקהל הספרותית בשנות השבעים, בשל אורח חייו המתירני מדי. מצד שני הוועדה שמה דגשים על "חלוציות" (שהכשירו את הרמן הסה, למרות האנרכיזם, ואת סמואל בקט, ות.ס. אליוט, אך לא את עזרא פאונד בשל עברו הפשיסטי).
קצת היסטוריה: לפי צוואתו של אלפרד נובל, הפרסים יינתנו למי ש"בשנה שקדמה לקבלת הפרס, הנחילו את התועלת הרבה ביותר לבני האדם" ובאשר לספרות, "לאדם אשר יצר את היצירה האידיאלית ביותר". בשנים שלאחר מכן בוטל הסייג של השנה האחרונה והורחבה בהדרגה הפרשנות של "היצירה האידיאלית" בהתאם לנטיות הלב של מזכירי הועדות, כך שכיום הסייגים הפורמליים כמעט ואינם קיימים. לעיתים הם עשו זאת כדי להכשיר את דרכם של יוצרים ראויים מבחינה ספרותית. כך למשל יחד עם זאת הנטייה לעבר מסרים הומניסטיים-אוניברסליים ובעיקר מסרים של שלום, שוויון ואחווה, שהכתיבו מהלכים רבים בעבר, עודם ניכרים והם, כפי הנראה, פעלו גם לטובתו של דילן.
השיקולים הפוליטיים (שיש שיראו בהם הטיות פוליטיות) ניכרות גם הן היטב בעבר ובהווה. לב טולסטוי לא קיבל את הפרס כדי לא לעורר מרבצו את הדוב הרוסי (בשל ביקורתו על שלטון הצאר). בהקשר פוליטי אחר הוענק הפרס לאלכסנדר סולז'ניצין ובוריס פסטרנק (אף שנמנע מהם לבוא לקבלו), בעיצומה של "המלחמה הקרה", מסיבות פוליטיות די שקופות. העובדה שיוצר גרמני לא קיבל את הפרס במשך 43 שנה, בין השנים 1929 (תומאס מאן) לבין 1972 (היינריך בל) מעידה אף היא על מגמה צפויה זו. גם מתן הפרס לווינסטון צ'רצ'יל ואולי גם במקרים אחרים, פחות בוטים, יכול להתפרש כך.
קשה לנחש מי היו המועמדים הסופיים שהתחרו מול דילן, שכן הפרוטוקולים כמו רשימות המועמדים השונות חסויות למשך חמישים שנה, אך זה לא ממש חשוב לענייננו. יחד עם זאת, התהליך עצמו די שקוף והוא כשלעצמו מעיד עד כמה מוּעדת עבודת הוועדה, לשטחיות ולכשלים אינהרנטיים. המועמדים (מעל 200 בשנים האחרונות) מגישים מועמדותם עד לסוף ינואר, מתוכם נבחרים עד אפריל, 15-20 מועמדים (רשימה חצי ארוכה), ומתוכם נותרים בסוף מאי, לאחר סינון נוסף, 5 מועמדים (הרשימה הקצרה). בספטמבר נועדים לראשונה חברי הועדה (כ-4-5 הנבחרים מתוך חברי האקדמיה, לשלוש שנים) וכחודש לאחר מכן מתקבלת ההחלטה הסופית המועברת לאקדמיה השוודית (הכוללת 18 חברים הנבחרים לכל חייהם) לאישור. מאחר שקשה להתמודד עם כתביהם הנרחבים של חמישה מתמודדים במשך שלושת חודשי הקיץ, מקובלת ההנחה (המופיעה באתר הרשמי של הוועדה) שחברי הרשימה הקצרה היו ברשימה קודמת, קצרה או חצי-ארוכה. לפיכך על חברי הוועדה להתמודד עם מועמד חדש אחד (או שניים), וכן עם חומרים חדשים שנוספו בשנה החולפת. מכאן שיש יתרון בלהיות מועמד של קבע, ואם עמוס עוז הוא אכן כזה, אזי יש לו יתרון על מועמדים חדשים.
מדוע טשטוש הגבולות בין שירה לפזמון חשוב לנו כאן בישראל, עם העברית האזוטרית שלנו וכל המריעין בישין האחרים? כי גם כך, בשל תמורות סוציולוגיות (ערס-פואטיקה, וועדת ביטון) הגדרת השירה ובעיקר השאלה מה היא שירה טובה מאותגרת כל העת. הגושפנקה שניתנה כביכול ע"י הוועדה לטשטוש הגבולות בין שיר לפזמון היא עוד אבן על מצבת השירה.
אחרית דבר
במאמר שנכתב סמוך להענקת הפרס לא הייתה התייחסות להתנהגותו התמוהה של דילן. כידוע, כשדילן הופיע מול קהל ענק בלאס וגאס ביום ההכרזה, ב-13 באוקטובר, הוא העדיף להתעלם מהזכייה ולהמשיך בהופעתו. בהמשך הוא לא השיב לפניות הוועדה במשך כשבועיים. ב-16 בנובמבר, הודיע במכתב לוועדת הפרס כי הוא לא יגיע לטקס בדצמבר בשל "התחייבויות קודמות".
דומני שאין מחלוקת שמהלכיו אלה לא הוסיפו כבוד, לא לו, לא למעניקי הפרס, ויש בהם משום זילות גם לפרס עצמו. אפשר אולי להתנחם בכך, אך תהיה זו נחמת עניים, שהוועדה הביאה זאת על עצמה.
ספרו של דוד אדלר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" בהוצאת "אבן חושן" זכה בפרס ר"ג לשירת ביכורים תשע"ג.
ראו גם:
חבל להשחית מילים על פרס שמזמן ברור שהוא פוליטי לחלוטין. כפי שאדלר מזכיר היתה תקופה ארוכה שנבחרו סופרים אזוטריים שאיש לא שמע עליהם מחוץ לגבולות ארצם. זו היתה מדיניות מכוונת של חשיפת סופרים פחות ידועים לקהל הרחב, ובמובן זה היא אולי מוצדקת, ואף היו כאלו שעקב הזכיה תורגמו לאנגלית ונעשו מוכרים. האם המדיניות הזאת, של יחצ״נות הספרות, תואמת את מטרות הפרס? האמנם מה-שמה, מהארץ הפצפונה עם השפה האזוטרית כמו עברית (אלא אם היא כותבת ברוסית), סופרת טובה יותר מסופרים מוכרים שכותבים באנגלית, ספרדית, צרפתית או גרמנית? אין טעם לדון בכך בכלל. זה היה ענין של מדיניות או פוליטיקה, לא של ספרות.
השנה המטוטלת אכן נעה מהצד האזוטרי לצד הפופולרי, והועדה בחרה אדם שכל העולם מכיר, פשוטו כמשמעו. סטירת הלחי של דילן לועדה, בבחינת – פרס נובל צריך אותי יותר משאני צריך את פרס נובל, מה שנכון כפי שטענתי למעלה – אולי תחזיר את הועדה לספרות אמיתית ולסופרים חשובים באמת. ואולי לא. נוכל לשפוט בעוד 10 שנים.
תודה אמנון. מסכים עם דבריך. בד"כ השינויים באים עם חילופי הועדות שמנסות "להותיר חותם" משלהם וזה ככתוב במאמר קורה בפחות מעשר שנים, וחוזר חלילה. סוג של איזונים חוץ-ספרותיים שקיימים אולי גם אצלנו בועדות השונות כשהאיכות כשלעצמה נזנחת לטובת איזונים (וייצוג יחסי) של העדתי-מגדרי-לאומי.
נראה לי שהכותב הנכבד כלל לא מכיר את הטקסטים של דילן. הוא אמנם כתב אותם במסגרת שירת הפולק והמוזיקה הפופולרית אבל העלה אותם לדרגת שירה. הוא הושפע ממשוררי דור הביט שתחילת הקריירה המוזיקלית שלו חופפת לתקופת שיאם היצירתי והתכתב עם משוררים מודרניסטים כט. ס. אליוט ועזרא פאונד. בכך הוא שונה מאוד מפזמונאים כאהוד מנור ונעמי שמר או לצורך הענין מנתן אלתרמן שהבדיל והפריד בין כתיבתו הלירית לכתיבתו הפזמונאית.
והשוואה הכאילו הכרחית אבל נואלת ללאונרד כהן אינה במקום. מעבר לכך ששירתו של כהן ז"ל היתה מעצבנת ולא ראויה לאהדה שזכתה לה כאן, אין לו טקסטים המתקרבים ברמתם לאלה של דילן בשיאו. די להיזכר בTangled Up וShelter From The Storm In Blue , Desolation Row
תודה לך ארז על תשובתך הרהוטה הפסקנית (אולי מדי) וגם העניינית (מלבד ""נואלת", "מעצבנת" לגבי שירתו של ליאונרד כהן. הואיל וקולו של דילן לא היה בדיוק קול פעמונים או קול הזמיר אני חש שעוד מעט נגלוש להתגוששות נוסח זו שבין מעריצי עופרה חזה וירדנה ארזי בזמנו – וזו ממש אינה כוונתי כעת ולא הייתה כוונתי במאמר. בעיקר שכמדומני אף אחת מהן לא זכתה בנובל…… ולכן דבריי כאן מוקפים בסוגריים).
בכל מקרה תודה על טיעונך העיקרי. ייתכן שאם היה מוציא ספר שירים, ולו אחד, שאינו מולחן זה היה מוכיח יותר את טענתך. אבל לדעתי הדלה, כששיר נכתב מלכתחילה כדי להיות מולחן, כח הכובד של כתיבתו נע לכיוון ההתאמה המוזיקלית ועיכולם הקל של המילים ע"י הקהל השומע. כך שגם אם יהיו המילים רהוטים ועמוקים ככל שיהיו, הם בעיניי – פזמון. לא בשל רמתם אלא בשל ייעודם מלכתחילה.
רהוטות ועמוקות ורמתן כמובן – סליחה
לגבי פרס נובל לספרות אציין שלךדעתי ש"י עגנון זוכרו כיום ונלמד כיום ב"גדול הסופרים העבריים" בראש ובראשונה הודות לזכיתו בפרס נובל שכמו נתנה גושפנקה למעמד זה.
אבל זה לא היה ברור כלל בזמן אמיתי שדווקא הוא יזכה בפרס זשה. היה לו מתחרה רציני ביותר משורר בשם זלמן שניאור לשלזמן מה היה נראה שהוא זה שיזכה בפרס. אבל לא. עגנון כידוע הצליח להשיג לעצמו תומכים חזקים יותר משניאור בעולם הספרות והסיום ידוע .
אבל נניח ששניאור היה זוכה בפרס ולא עגנון?
כיע אז לדעתי שניאור לא היה משורר השכוח שהוא כיום שאני ועוד כמה בודדים היחידים שעוד זוכרים אותו היו חוגגים את יום הולדתו וכו' תחת כל עץ רענן בעוד שעגנון היה נשאר סופר מוערך ומכובד אבל לא יותר מזה.