מאת אבי גולדברג

נראה כי הסופרת, הידוענית הבלגית אמלי נותומב, כבר אינה טורחת על איכות תוצרתה שאותה היא מפיקה אחת לשנה מדי סתיו, כשהעולם הספרותי הפרנקופוני מתעורר ומשווק ספרים חדשים למיליוני קוראים שחזרו שזופים מחופשת הקיץ המסורתית שלהם.

Image result for ‫אמלי נותומב בחיל ורעדה‬‎

הסופרת פרצה לתודעת העולם בספרה, שהוא כנראה המוצלח והמעניין ביותר מבין ספריה, “חיל ורעדה”, שזכה בפרס האקדמיה הצרפתית. מספר מועט מ-24 ספריה תורגם לעברית, והיא אף ביקרה בישראל.

שמו המסקרן של הספר, “Le crime du comte Neville”, “הפשע של הרוזן נוויל”, ועמו הרצון לשמר את מעט הצרפתית שלי, הביאו אותי לרכוש את הספר הדק, המתהדר בכינוי  “רומן”, בה בשעה שהכותרת “נובלה” מתאימה יותר ל-134 העמודים המרווחים.

Image result for le crime du comte neville

הכריכה נתונה בשרוול, שעליו מופיעה דמות הסופרת במגבעת, המוכרת מיד מתוך הציור של יאן ואן אייק  “נישואי הזוג ארנולפיני“, כדי לרמוז לנו שהספר עוסק ברמי המעלה.

Image result for ‫נישואי הזוג ארנולפיני‬‎

נישואי הזוג ארנולפיני

כך גם הספר, עמוס סמלים לרוב אך למרבה הצער אין בהם כדי ליצור לא ספר מתח, לא משל ולא אגדה מודרנית על בסיס הטרגדיות היווניות, ששמות ומוטיבים מהם היא משרבבת ביד רחבה.

מבקרי הספרות כתבו באהדה פושרת על המופע ה-24 של הסופרת, אבל אחד מהם יעץ לה להוריד הילוך ולייצר פחות, ואולי בכך להעלות את הרמה של ספריה. איני יכול אלא לדווח על הקריאה בספרון הנוכחי שיצא לאור בשנת 2015.

הרוזן נוויל הוא נצר למשפחת אצולה בלגית, המתגורר בטירת המשפחה באזור הארדנים. הוא, כמו הדורות שלפניו וכמו החוג החברתי שאליו הוא משתייך, כבול במסגרת המסורת המחייבת אותו כבן אצולה, לשמור על תדמיתו בכל מחיר ולשמור על יושרתו ללא תנאי.

אב המשפחה הרוזן נוויל עומד בפני רגע מכריע בחייו ובחיי השושלת, כשמצבו הכספי מאלץ אותו למכור את הטירה בתוך זמן קצר. הרוזן נוויל ידוע בחוגי החברה הגבוהה בבלגיה כמי שמסיבות הגן שלו הן המעניינות והמהנות ביותר. המסורת העוברת מאב לבנו היא להמשיך להפיק מסיבות גן גם כשהוא מרושש לחלוטין, כמו אביו לפניו.

בצירוף מקרים הוא נקלע לביתה של מגדת עתידות, שלמרות שלא שאל את פיה, מנבאת רצח שהוא יבצע במסיבת הגן האחרונה שיקיים לפני מכירת הטירה. היא קובעת שהוא ירצח את אחד מאורחי המסיבה. כמו לשמע אוראקל יווני, הוא נתפס לנבואת האימים והיא מחלחלת לתוכו ומטריפה את מנוחתו.

בתו הצעירה ששמה לקוח מסיפורו של אוסקר ויילד, the importance of being earnest, ובתרגום לעברית “רצינית”, מציעה לגאול את האב מלבטיו, בכך שירצח אותה במהלך המסיבה, כי ממילא היא בת עשרה מדוכדכת שאין לה עניין בחיים. מובן שהסופרת טורחת להגניב את הרהורי האב בדבר הקורבן  יצחק שאותו יעלה אביו אברהם, שמא מי מהקוראים לא יוכל לצייר לעצמו דימוי זה, ואילו הבת הצעירה מעלה מיד הרהור על איפיגנייה ואגממנון. אין בדימויים כדי להוסיף משקל להצעה האבסורדית של העלאת קורבן כדי שהאב לא יתייסר.

מביכה היא בחירת השמות של שני ילדיו האחרים של הרוזן: אלקטרה ואורסטה, בתו ובנו של אגממנון הגואלים את מותו של אביהם. ההרגשה היא כי הספר נכתב לבני הנעורים כדי לקרבם לספרות הקלאסית. יש משהו מגוחך בעלילה המופרכת המגיעה לשיאה בסוף – הרוזן עומד לרצוח את בתו במסיבת הגן, כדי לקיים את הנבואה.

בתו משנה את דעתה ומכריזה כי טובים חייה על מותה, ומשליכה את הרובה לאגם. הרוזן נותר ללא כלי הרצח וללא קורבן, אך הסופרת חייבת לסיים את הספרון איכשהו. הרוזן נושא מגש ועליו כוסות שמפניה, מחליק, המגש נוחת על אחת האורחות, דמות שנואה של בת אצולה ישישה, והיא מתה בתאונה.

נבואת האורקל קמה והייתה! הרוזן אינו מואשם כמובן ברצח כי מדובר בתאונה, צוואת הקורבן, הגברת הזקנה והשנואה, נפתחת – וראו-זה-פלא של המקלדת הבלגית, כל הונה של הזקנה עובר לידי הברון כדין, והוא אינו צריך למכור את הטירה.

אז אם צריך לקרוא ספרי פשע מעטים של סופרים בלגים, אני מציע להישאר עם סימנון וסיפורי המפקח מגרה שלו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − שלוש עשרה =