סקירת ספר השירים "נשקתי לחושך" \ ארלט מינצר ("פרדס", 2014)
מאת יואב בר-חיים
המשוררת ארלט מינצר היא גם שחקנית תיאטרון ופסיכולוגית קלינית. נוסף על השירים שפרסמה ב"הליקון", "יקום תרבות", "ליריקה" ומקומות נוספים, הוציאה גם את ספר השירים נשקתי לחושך. בהיותה פסיכולוגית פעילה, נוסף על היותה מרצה לפסיכולוגיה במכללת אחווה, משקפים רבים משיריה את מטופליה ואת ניסיונותיהם למצוא מזור ושלווה בחייהם. בכישרונה הרב לחוש את הזולת ולהזדהות עם עולמו, היא מקדישה את שיריה למטופליה שהכירה לעומק בעבודתה. מינצר מתייחסת אל הטיפולים כ"מפגשים של תיקון אהבה", כפי שבחרה כמוטו לספרהּ.
אסופת שיריה מהווה קלידוסקופ אנושי, על כל מצוקותיו וגם ניצחונותיו הקטנים. הנושא המובהק בשיריה הוא מצב האדם: מועקות הנפש, געגועים, בדידות, רעב קיומי, וגם מצוקות פוליטיות. כאשר צוללים לתוך העולם של שיריה, נוטלים חלק ביקום המורכב מפיסות רוטטות של חיים, כאשר כל נתח מהם כעולם סגור משל עצמו. לכל שיר יש שלמות מעוצבת בקפדנות – אך יחד מצטרפות כולן לתבל מלא של הוויה אחת, המשקפת ערגה משותפת לפורקן, למגע אנושי: בקיצור – לאהבה.
שם הספר, "נשקתי לחושך", לקוח מתוך הקטע האחרון של השיר "אהבה": "נשקתי לחושך / כי החושך הולך למרחוק" ("אהבה", קטע 10, עמ' 41). שיר זה כולל עשרה קטעים קצרים, פיסות ושברים של חיים המשקפים היבטים של ההווי המודרני, עם פירורים של כיעורם ומסחורם: "זוג מחייך, מאושר – / על קופסת ממחטות הנייר / פרסומת לתרופת דיכאון" (קטע 9); "אין לי זמן לכאב, / אומרת הבלונדינית התמירה / מהפרסומת בצד הדרך" (קטע 1). כותרת השיר הזה, "אהבה",היא אירונית. "רצה לדבר על אהבה, / דיבר על עייפות" (קטע 3). "לא הייתי צריכה להגיד לך / שהתגעגעתי. / כל-כך הרבה תיאוריות / יש לך על אהבה, / כל-כך מעט ידע מעשי." (קטע 7). תמונות מעולם שהתערער.
החושך הוא עולמם של עלובי הנפש, "רצח, התאבדות, / סמים, שיגעון." (מתוך "ימיה", עמ' 38). דיוקנאות הדוברים הם כמו המטאפורה של היונה, "אחוזה בחוטי עצמה, / מנסה להיחלץ, מתפתלת, / רוקעת, רגליה מסתבכות" ("יונה", עמ' 74). זו תמונה של בדידות וחוסר קשר אמיתי. "אנשים רבים הולכים לידי / איני יכול לגעת בהם" ("נגעתי", עמ' 28); "תינוק שננטש, / קורא אל אמו / שאיננה" ("אין שלי", עמ' 43). השיר "שני קוטג'" (עמ' 48) משמש דיוקן של קופאית בסופרמרקט, אולי איזו "לובה" עולה מרוסיה, בעת שהיא מעבירה בקופה מצרכים של לקוחות. "מאחורי הקופה אני בלתי נראית, / וטוב שכך." הקופאית האלמונית מתביישת בכיעורה וחוששת להרים את עיניה. תוך כדי סריקת בר-הקוד של המצרכים, היא ממשיכה להאמין באושר נצחי ונזכרת בפועל זר שהתאהבה בו, "נאחזתי בו בכל כוחי – / גם אני זרה. רוצה / אהבה, טבעת וילד. / אבל ז'אק ברח לאחרת, / רצה רק כסף ואשרה". בעולמה הריק והבודד, נותר לה רק עיסוקה המשמים. היא ממשיכה להיאחז בשגרת הקיום הדלה, במה שנותר בחייה, וממשיכה להעביר בקופה מצרכים של אחרים, דברי-מאכל שאולי אינה מרשה לעצמה ליהנות מהם: "רק הקופה תמיד נשארת, / כשאני נוגעת בה, היא נפתחת / ושרה לי."
דמויותיה מייחלות לשווא לאושר הבלתי מושג. "אני נמצא נמוך בסולם האושר, / 37 מתוך 100" (מתמטיקה, עמ' 21). "'לחיות בלי אושר', אמרה לי, / 'זה להיות יתומה'," – דבריה של צעירה מגושמת וגולמנית החולמת להיות ראשונה ב"כוכב נולד", אולם למעשה, לאחר שלושה ניסיונות התאבדות, עברה ארבעה אשפוזים, אך "אף לא אהבה אחת". ("בת עשרים ואחת", עמ' 30). "עמדתי בפינת רחוב," נשמע קולה של אחת הדמויות הדווּיות בשיריה, "ועלתה בי כמיהה ללא שם. / הסתכלתי על הגברים שסביבי / התכוונתי להשביע אותה / בסקס מזדמן." ואולם ראתה ברחוב איזה גבר, שדומה היה לה שאיתו תשיג את האושר המיוחל. היא רצתה לאחוז בו, להיות רק שלו: "תפסתי בידך לאחוז בך / אמור לי, מה אעשה למענך? / כל מלכותי בעבור האושר!" אך רק אכזבה נותרה מנת חייה. הגבר האידאלי שייחלה להשיג דרכו את האושר, רקד בסוף עם נערות צוחקות, והיה אדיש למלכותהּ שהייתה מוכנה להעניק לו ("האושר", עמ' 10).
נערת-הליווּי לימור, המפרסמת עצמה באתר "חמה מחכה לך", מציעה את עצמה לגברים אלמוניים: "אני כוסית שובבה, מותק, / אני יעשה לך טוב…" ומציעה מין ממוסחר כתחליף עלוב לאושר, לאהבה. "רוצים לזיין אותי, רק אותי. / הם משתמשים בי, / אבל גם אני בהם," אך בסוף נותרת רק תחושה של ניכור, של בלתי היות שבע ומחובק ("לימור", עמ' 31). בשיריה של מינצר, מוצג המין בכיעורו, בין אם כפדופיליה ("קרם ג'מוס", עמ' 64), או כבעילה שהיא כמעט אונס. "כשאבי חזר שיכור / אחרי לילה של קלפים, / ואמי הבוכיה חיכתה לו, / והטיל עצמו עליה, / פרץ לתוכה עם זרעו, / ולא רצתה, / ולא רצתה בי" ("הולדת", עמ' 62). או בתמונה אלימה נוספת של מין בין זוג: "בעלה רק את גופהּ ידע – / את שלו תבע: תתפשטי! אני בא! / לא! אל תתקרב! – / הוא אותה לא שמע." והיא, "עוברו בבטנהּ", מטילה עצמה לתוך הנהר ("נהר", עמ' 27).
כדי להימלט מחייהם התפלים, חסרי התוחלת – של "שבוע בשנה בכרתים / שבוע ימי מחלה / שבועיים חגים – / ככה חולפים חיי" ("לוי ורגינה", עמ' 53) – יש הלוקים בבריחה מהמציאות אל עולם הפנטסיה. "את משוגעת! / אומרים לה שופטי הדעת", אולם "השפיות, היא יודעת, / דקה כצלופן / ואין בה כדי לעטוף אותה / באהבה" ("צלופן", עמ' 25-24). הימלטות מוחלטת מהכאב ומהאומללות האנושית היא ההתאבדות. כמו איש "מסומם מכדורים, / … / ופניו אדומים, נפוחים מכאבים", שהתאבד בקפיצה אל מותו, ו"הרוח האחרונה שנגעה בו, / הלחש של המגדל, / הלמות צעדיו האבודים / בייקום שהתרוקן" ("מראש המגדל", עמ' 66) ונותר רק כש"גופו מרוסק / על מעלית הברזל" ("כבר מאוחר", עמ' 68). או תמונות נוספות, כמו "אביבה אורי" (עמ' 79) או של גבר אלמוני, "בן שלושים, חי לבדו, / בדירה כמעט ריקה. על השולחן / השאיר פתק: אני בדרכי / אל הגשר. אם בדרך לשם / אדם אחד יחייך אלי, / לא אקפוץ." ("גבר", עמ' 47).
הקשר האנושי הוא נושא שיריה. הרגישות והאמפתיה לכל אדם באשר הוא אדם מוצאים את ביטויים אף בשירים האחרונים (בפרק "אימה גדולה וזרחן") שעניינם פוליטי, שירים המשקפים את הפן האנושי של הסכסוך במזרח התיכון, ואת החמלה גם לצד הערבי. השיר האחרון בספר רומז לאברהם, האב המשותף לנו ולשכנינו, ולשני בניו, ומתחיל במלים "אימה גדולה וזרחן" כהערה אירונית על "אימה גדולה וירח" של אצ"ג. "אימה גדולה וזרחן, ובני איסמעיל השואל אותי / איפה אבא?" תמימותו של הבן בולטת לנוכח הפחד והאיומים של החיילים בחוץ: "בואי נתחבא, אמא. / אי אפשר להתחבא, בני. הם רואים הכל מלמעלה. / הם כמו אללה שרואה הכל מהשמים? / אני שותקת. אימה גדולה וזרחן / ואיה השה לעולה." ("שותקת", עמ' 91).
בלקט שיריה של מינצר אני מוצא פרדוקס בסיסי: תמונות רבות מכילות את החושך ה"הולך למרחוק" (עמ' 41), אך עצם בריאתן היא נשיקתה המלאה חמלה, הגואלת אותם מן החושך אל האור. כבר השיר הראשון בספר, "סימפוניה", רומז על הכיווּן. עצם האמנות, כמו שמיעתה של סימפוניה מאת מוצרט, מזככת את האפל ודואה מעליו לאיזה תיקון, ולוּ גם זעיר: "להביט ממעוף הציפור / על מה שכואב, שאין בו תכלית, / … / משם הכל נראה קטן יותר. / … / לציפור די בכמה שמחות פעוטות" ("סימפוניה", עמ' 9). הגאולה דרך האמנות מוצאת את ביטויה בסונטה "משוררת" (עמ' 70), שלאחר עיסוקים אפורים של זקנה, עייפות, חרדת המוות, ("מה אותיר, נפשה תחרד / מחיי, חולפים בלי פלא, / עת גופי אל בור יורד?") – יש משהו הגואל את השיממון של חייהּ אפורי השגרה – האמנות! הסונטה נחתמת בצמד המסכם, כיאות לתבנית הסונטה האנגלית: "אשורר! אולי פיוט / לי יקנה שביב נצחיות."
שיריה של ארלט מינצר משמשים כגשר הנשלח מהעצב והאומללות האנושית אל אהבת האדם. הם הנשיקה שלה לחושך "ההולך למרחוק". שיריה מעוצבים בסגנון ישיר, בלשון רגישה ובמנעד התואם את נושא השיר ואת אופי הפרסונה הדוברת. לשונה שקופה וברורה, ללא הסתרה וסיבוך של מטאפורות מתחכמות. ועם כל זאת, אין שיריה כלל שירים פשוטים. מבעד ללשון הכאילו-ברורה, נחבאת איזו הפתעה לשונית. מינצר אינה נרתעת מלהתמודד בשיריה גם עם החומרה הצורנית של הסונטה, ולצקת במבנה מאתגר זה את מלוא מחשבותיה. שיריה משקפים ומכילים מציאות מורכבת ורב-צדדית. יש בהם ריבוי של קולות ודמויות, אולם מבעד לכל זה נשמע קול בסיסי אחד, כזה שרבים מהשירים נותנים לו ביטוי ממצה – אך דק ומעודן – לבדידות וליגון האנושי, ולחיבוטי הנפש, למצוא איזו תוחלת גואלת בעולם המנוכר.
ראו עוד:
"בלקט שיריה של מינצר אני מוצא פרדוקס בסיסי: תמונות רבות מכילות את החושך ה"הולך למרחוק" (עמ' 41), אך עצם בריאתן היא נשיקתה המלאה חמלה, הגואלת אותם מן החושך אל האור. כתיבה נאמנה על שירה צרופה.
יואב יקר, אני נרגשת ומופתעת מסקירתך היפה, שבה השכלת לתור בשירי ולהאיר על הגלוי והחבוי בהם. תודה רבה!
תודה מהלב, יהודית אוריה, על דבריך. ותודה ליקום תרבות ולעורכו.
תודה מיוחדת גם לעורך הספר, אמיר אור.
לִקְרִיאַת שִׁירָה
לֹא דַּי
בַּהֲבָנָת הַנִּקְרָא.
צָרִיךְ גַּם
הֲבָנָת הַנִּקְרָע.
תודה, אבינועם, על המחמאה להבנתו של יואב בר חיים את שירי לעומקם.
כמה מלים להבהרת תגובתי הקודמת. דבריי הולמים במיוחד את שיריה של ארלט מינצר, המתארים היטב בני אדם קרועים ומסוכסכי נפש, והם מעין סיכום קצר לפחות של היבט אחד ברשימתו של יואב בר חיים, שאמנם מפליא לתאר ולפרש את הספר המרשים הזה.
❤❤
מושאי השירה הם מראת המשוררת, ובבואתם משתקפת בחמלת המשוררת במראת השיר, וחוזר חלילה עד אין סוף