לזכרו של אלי ויזל, איש הרוח והמעש

מאת אבי גולדברג

הקיץ הסתלק לעולמו אלי ויזל – הסופר, איש הרוח והמעש. אלי ויזל, הילד היהודי מטרנסילבניה נזרק לפני היותו בן מצווה לשואה והובל עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא התייתם מהוריו, ואחותו הקטנה אף היא נרצחה שם.

כשנחלץ מאימי השואה בחר בדרך של כתיבה, ובמהלך השנים הפך לאחת הדמויות המוכרות והנערצות בעולם בזכות התמות המוסריות שעלו בכתיבתו, ומעורבותו בהוויות העולם. הוא עשה שימוש בפרסומו כדי להשפיע על מדינאים לקבל החלטות ערכיות, להגן על פליטים ולהעניק סיוע לנדכאי העולם. על פועלו הרב ותרומתו למחשבה האנושית למלחמה בגזענות זכה ויזל בפרס נובל לשלום.

אלי ויזל תמך ללא תנאי בקיומה של מדינת ישראל. לאחר השואה לא הייתה הקמת מדינת ישראל כמדינה לעם היהודי זקוקה לצידוק נוסף. הקמתה וקיומה של מדינת ישראל הייתה מבחינתו של ויזל  רק נחמה פורתא לעוול השטני שנעשה ליהודי אירופה.

רבים מבאי עולם התוודעו לראשונה לשואת היהודים באמצעות קריאת ספרים. יומנה של אנה פרנק זעזע מיליוני צעירים וצעירות שגדלו בשאננות של העולם המערבי בשנות השישים והשבעים. מיליוני נערים ונערות למדו על הזוועה מקריאה בספרו של אלי ויזל “הלילה” בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה. הנכחת השואה מעל דפי ספרו “הלילה” ולאחר מכן בספרים נוספים, שימשה נקודת אל חזור בתפיסת האימה והזוועה שבשואה לאותם קוראים שהיכרותם עם הטראומה היהודית והאכזריות הנאצית, לא הייתה בנמצא כלל.

“ספרות שואה” היא סוגה קשה לקריאה ואף דחויה במידת מה, מחמת אי רצונו של הקורא להכניס עצמו לספירה הנוראית של השמדה ודה הומניזציה של האדם. נוסף על כך נתפסת לעתים ספרות השואה כדוקומנטרית, ולא כספרות לשמה, ובפעמים אחרות כממסדית או כנושאת מסר  גרידא. טובי הסופרים  מבני עמנו, שדוכאו והושפלו בשואה, הצליחו בכישרונם להתמיר את הזוועות והפלצות לספרות מהדרגה הראשונה, לקלאסיקה שכל קורא נשבה בה, ולהעלות את יצירתם לדרגת יצירת מופת אוניברסלית.

גם פרימו לוי שכתב את “הזהו אדם”, וז’אן אמרי שכתב את “מעבר לאשמה  והכפרה” משתייכים לקבוצה זו. ספריהם של שני סופרים יהודים אלו ממוקמים בשורה הראשונה בספרות העולם של המאה שעברה, ודנים במהות האנושות, האלוהות והקיום. ספריהם הם פרק הגות בסבל אנושי ובאכזריות שמילים אינם יכולות לתת משמעות לנבצר מכל בינה. בדומה לאלי ויזל, שניהם עברו בחייהם את המסלול המשפיל של הדה הומניזציה הנאצית במחנות הריכוז וההשמדה, ושניהם שרדו בעור שיניהם. סופרים הללו, על אף השתייכותם למעונים והמדוכאים, בחרו לאחר השואה לכתוב את חייהם ולהפכם לאסתטיקה פואטית מאין כמוה ולא להדחיקם. פרימו לוי חזר למולדתו איטליה וכתב כל עוד יכול היה, אך משא עברו הכריע אותו. גם ז’אן אמרי, שהמיר את תרבותו הגרמנית בתרבות פרנקופונית, לא עמד בנטל ובסבל, וכמו רבים מהניצולים סיים את חייו בנטלו אותם בידיו. גם פאול צלאן, המשורר ניצול השואה, ששירתו עומדת בפסגת השירה העולמית, נמנה עם אותם יוצרים שהשפיעו על מיליוני קוראי שירה שלא ידע את הזוועה. גם צלאן בחר בהמשך חיים באירופה, עד שלא עמד בו כוחו והוא הטביע עצמו במימי הסיין.

לעומתם, אלי ויזל האריך חיים, והיה איתנו עד לקיץ זה. ויזל עזב את אירופה, ניסה מזלו בישראל ובסופו של דבר השתקע בארצות הברית, שם שימש כפרופסור לפילוסופיה וסופר פורה שעשרות מספריו הוצאו לאור.

כמובן שאין רשימה זו לזכרו של אלי ויזל ממצה את רשימת היוצרים המשובחים שהשואה משמשת חומר גלם לכשרונם, כמו אהרון אפלפלד ואידה פינק, אך כאמור, ספרו של ויזל  “הלילה” נתפס כבעל תפוצה והשפעה רבה, בדומה  ליומנה של אנה פרנק.

לקראת הכנת רשימה זו חזרתי וקראתי בספרו של אלי ויזל,  “שערי היער”, שיצאו לאור בישראל בשנת 1964 (בהוצאת “עם עובד”). הספר נכתב במקור בצרפתית. ויזל סיגל לעצמו את הצרפתית כשפת כתיבתו הספרותית, בעוד שכתיבתו האקדמית הייתה באנגלית.

הספר הוא על אודות צעיר יהודי בשם גבריאל, המתחבא ביערות המקיפים את העיירה שבה גר, שהקהילה היהודית בה הוצאה להשמדה. העיירה היא סיגרט שבטרנסילבניה רומניה, היום הונגריה, שממנה נשלח אלי עם משפחתו לאושוויץ. גבריאל, הנער הפרוטגוניסט, מממש אופציה שהוחמצה על ידי הסופר ועל ידי רבבות יהודים, לו היו יודעים את הצפוי להם בידי המרצחים הנאצים ונמלטים אל היערות. הנער מתחבא במערה בהרים שורד ומצטרף לקבוצת פרטיזנים יהודים. המתווה של הרומן, בדומה לחייו של ויזל, מביא את הניצול הפרטיזן הצעיר אל ארצות הברית ואל עימות עם הרבי מווילימסבורג בברוקלין.  עימות זה המתרחש כסצנה טעונה בספר – שבה מתריס הנער שבגר כלפי שמים אל מול הרב וחסידיו – אכן התרחש במציאות, אם כי כנראה במתכונת שונה, בין הרבי לסופר.

הרומנים שכתב אלי ויזנטל טעונים במקורות מהעולם החסידי ומהמיסטיקה היהודית, מהם שאב בילדותו כבן למשפחה חסידית. ברם, המוטו המרכזי בספרים אלו, שהתרכך עם חלוף השנים, הוא “מותו של האלוהים”. האל היהודי שנתן את עם בחירתו לטבח, האלוהים שהתעלם משריפת ילדים והוריהם באושוויץ, על לא עוול בכפם.

אלי ויזל ובדומה לו ז’אן אמרי, ראו בשואה אירוע קוסמי מכונן עבור העם היהודי, מעמד הר סיני, חישוב מסלול מחדש של חיי העם היהודי לאחר אושוויץ.

ראו גם:

אלי ויזל בוויקיפדיה