“להתלבש להתפשט” (בהוצאת ליינס Lioness ,2016)
מאת חגית בת-אליעזר
לאה טרן היא אמנית רב-תחומית: משוררת וציירת, שלמדה ולימדה ספרות ואמנות, והשתתפה בתערוכות בארץ ובעולם. זה עתה יצא לאור ספר שיריה השישי “להתלבש להתפשט”.
על העטיפה עבודת מיצג של לאה טרן תחת השם “בגדים ושירים” ובה בובה בדמות אישה − פניה מוסתרות והיא מכוסה בשירים ובבגדים. בתוך הספר בין השירים משולבים עמודי תמונות. אלה צילומים של לאה טרן, שנעשו ע”י גד אולמן והם אומנותיים, גולמיים-אמתיים, חושפניים, כמו השירה עצמה. העיצוב מושך את היד ותופס את העין – הוא מבליט את הספר, מייחד אותו ומעורר את הדחף לכתוב עליו.
לאה טרן -צילום מתוך הספר. צילום: גד אולמן
ועוד על העטיפה – הכיתוב על הקיפול של הכריכה האחורית “בשנת 2015 זכתה לפרס ע”ש דן פגיס לשירה מנשיא בוקובינה”, משמח כפליים: טוב שקיים פרס על שמו של דן פגיס – משורר עברי חשוב, יליד העיר רדאוץ שבחבל בוקובינה, וכבוד גדול למשוררת לאה טרן שזכתה בפרס בינלאומי על שמו של מי שלימד אותה ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. אני חושבת על שם הספר “להתלבש להתפשט“. המילה הראשונה בו – “להתלבש” – אומרת בגדים, והדבר מקבל הדגשה בהקדשה: “לאמי שהלבישה אותי בטוב טעם / לבתי שירשה ממני שפת בגדים”. ואומנם פרטי לבוש מטופלים בשירי הספר. בגדים – נושא ראוי לכתיבה, הרי הם מלווים את האדם כל חיו – מחיתולים עד לתכריכים. הבגדים קרובים לגופו ואף מעצבים את דמותו. המילה השנייה – “להתפשט” – מתגרה, ואפשר להמשיך: להתפשט דרך הכתיבה ממוסכמות, מהסוואות, ולומר את הדבר עצמו. בשם הספר מהדהדת מעגליות גורלית: מעֵרוֹם באת ואל עֵרוֹם תשוב. ואם “להתלבש להתפשט” מוביל את המחשבה עד אלי “גילוי וכיסוי בלשון” – המסה החשובה של ביאליק על מהות השפה, אזי זהו אכן שם מוצלח לספר שירים. בעקבות קריאות מרובות בשירי הספר אני מרגישה בדבר-מה המאחד והמייחד אותם – בצביון האופייני שלהם. הנה זה – המהדהד בשם העצם האחרון כאן – השירים כתובים בצבעים החזקים של הציירת, המתבוננת בזולת וכותבת עליו מתוך כבוד, קבלה עד כדי הזדהות.
כך לאה טרן גם כותבת על אמא, לא בעצב נוסטלגי או בעלבון אנכרוניסטי על מקצועה כתופרת – הנימה שעולה תדיר מהשירים הנדושים של האחרים על ההורים. אמא עוסקת בתפירה בגאווה – על כך מעיד פרוט החומרים: “בדים וסריגים, תחרות וחוטים“. התפירה משמשת לה אמצעי ביטוי, תקשורת המגעת מעל פערי הזמן והמרחק. הבת, ילידת ישראל, מזדהה עם אמה, שעלתה מארץ אחרת, והיא כותבת זהות, כפי שאמה תפרה חלום. מפאת מרכזיותו, השיר מוצף לכריכה האחורית:
לשיר “נמר של אהבה” חיוניות עצומה. כמו “צעיף נמר” הוא גולש במסלול המפותל: נמרה – נמר – טורף – יוסף – זכרי מיני– מֶחֱוָה שֶׁל תַּאֲוָה – נשי מיני – אהבה, ובדרך שוזר פרטי לבוש: נעליים, תיק, חולצה, צעיף, מעיל. מבנה השיר – מרדף שורות קצרות ללא חלוקה לבתים – משרת את עלילתו הקצבית, אך רצף של שורות בנות מילה אחת עלול לפגוע בריכוזו של הקורא, לפגום בקליטת השיר, כמו, למשל בתחילת השיר הבא:
גרב שחור
גרב שחור
על רגל לבנה מגרה,
מזכירה,
מאהבת,
מרגלת,
יצאנית.
…
…
לאחר התזזית של שורות-מילה נעים להגיע לרוחב היריעה של השורות המספרות:
כמה קשובה-אוהדת ההתבוננות של המשוררת-ציירת בשתי הנשים מורכבות הזהויות: ספרדיות-יהודיות, שותפות בבית אחד מלא ילדים. וכמה שונה ואמיץ גידול הילדים – מעשי, ענייני, בקלות, בשליטה מלאה, כמעט מתוך החפצה: “גדלים כפרחי גרניום באדניות“, ומכאן השמחה והאהבה. יפה הקישוט המעגלי: הניגוד “צעיף שחור … יש בו אור” בתחילת השיר חוזר ומתפענח בסופו כ”חלון תחרה“.
הקשר ההדוק בין הבגדים לאישיות, עד כדי התלכדות, בא לידי ביטוי בשיר על מוות:
בתחילת השיר מות האם המפורש מתקבל על ידי הקורא באופן טבעי, כמעט באדישות, ודווקא הדיבור על האמא המתה-החיה בלשון בגדים נשמע מפתיע ומצמרר.
השיר “קמח אחרון” מגולל סיפור חיים שלם, אך אינו מתפענח עד סופו ונותר חידתי. אני אוהבת אותו ככה ונהנית מהביטויים היפים: “מפוררת סוגיה / כמו שמפוררים / ביסקויט בתה”, “ארבת לבני אדם / לקחת מהם קמח אחרון“, “מצמחת לה זוג כנפים, / מיטיבות לברוח בברקים“. וכעת, בנוגע לשמות השירים. הם לקוחים ממילות השיר ורובם אף חוזרים על השורה הראשונה. שם השיר − שחקן מרכזי על במתו. הוא יכול לעשות מופע יחיד מבריק, לרתק את תשומת הלב, להתחרות בשיר עצמו ולא למלמל את מילותיו של השיר ככניעה לתכתיבו. צר לי על כך שההזדמנות כאן לא נוצלה כהלכה. השם “שירים יפים” אומנם לקוח ממילות השיר, אך כיון שהוצא מסביבתו הטבעית, כוונתו מתהפכת:
זהו שיר ארספואטי מעניין ואמיץ, המתייחס למושג היופי בצורה מפוכחת ושקולה, מתוך עומק העיסוק הרב-תחומי באמנות. היופי הפשטני השטחי אינו גולת הכותרת של האמנות. הוא אינו משמעותי כשלעצמו, לא בציור ולא בשיר. תפקידה של יצירת אמנות הוא לדייק ולתעד ומוטב לה להתעלות מעל לבינוניות.
תודה לך, לאה, בזכותך, התבהרה לי
מתוך הספר, צילום: גד אולמן
התמונה.
ראו עוד על לאה טרן:
“הי – חגית ! – ותודה. לצערי, דעתי שונה. זאת שירה, שלא-מתרוממת ולא-נחשפת – מעל-הכפתורים הצבעוניים… ודווקא – צורת-השיר- (השמוקית) – מילה מתחת למילה – לאורך של-כל-השיר – היא שמפוררת את החוויה – והורסת-אותה. זאת ממש דוגמה : איך לא-לכתוב שירים. שגם את ציינת – את ההנאה – להיפטר-ממנה… /”
25.10.16. (C). אלגל
חתיכת גלל, או ברבים גללים.
בואי נראה אותך, דליה גל אלגל, קודם כל כותבת שורה של שיר.
אחר-כך מציירת קו.
אולי מצולמת ע”י אמן ידוע?
כנראה שהקנאה מעבירה אותך על גופך/נפשך, שרק גללים יוצאים מתחת [דו משמעית] פיך.
תחת=פה=יד רשעה.