חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על:
המחזה ״עמודי החברה״ מאת הנריק איבסן
המחזה ראה אור בדפוס ב-11 באוקטובר 1877 – בקרוב יום ההולדת ה-139. המחזה, בתרגומם ובעיבודם של ארתור קוגן ואיתי טיראן, על במת תיאטרון הקאמרי, דן בקשרי הון-שלטון-עיתון ונצפה כעכשווי ביותר. הגיבור הראשי – איתי טיראן, כמובן – הוא איש עסקים הממלא תפקיד ציבורי כראש העיירה – דבר היוצר ניגוד אינטרסים בין ההון האישי לבין טובת הקהילה. מסילת הרכבת הנורווגית ש”עשתה עלייה” והוצגה כ-“הרכבת הקלה”, עם ההבטחה שעבודות הפיתוח לא יפגעו בעסקים בסביבה, נשמעה תל-אביבית ועוררה את צחוקו של הקהל המשועשע. נושא מעמד האישה מטופל ביסודיות: דמויות הנשים הרבות במחזה מעוצבות על הסקאלה בין אשת-איש כנועה ונבגדת – בגילומה של אנסטסיה פיין האלגנטית – עד לאישה העצמאית בפרנסתה ובדעותיה – הלנה ירלובה המרשימה – הבאה לביקור מולדת מהעולם החדש האמריקאי, ואף לובשת מכנסיים לתדהמתן של נשות העיירה הנורווגית. עולֶה גם הנושא של חינוך הילדים: מידת תשומת הלב שאב השקוע בעסקים ובסכסוכים מקדיש לבנו. ההפקה של התיאטרון הקאמרי מבליטה את גדולתו של המחזה העל-זמני הזה, ואת החוכמה בבחירתו של איבסן בסוף הטוב. במהלך המחזה מתפתחים איומים על חייהן של הדמויות המרכזיות, כולל בנו יחידו של הגיבור הראשי. בחירתו של איבסן באיום בלבד, שלא מתממש, מאפשרת לגיבור הראשי להביע חרטה על פשעי עברו. אנשי העיירה והקהל סולחים לו, ולא מדיחים אותו מתפקידו הציבורי. למה? כי מנהיגים כריזמטיים הם מצרך נדיר, לפתח חטאת רובץ, וכמעט כל אדם עשוי ליפול בפח השחיתות, ואם כבר, אז עדיף מי שמעד והשכיל להתחרט.
המחזה עלה ממש לאחרונה, ב-29.9 , וצפויות לו הצגות רבות בחודשים הקרובים.
עבור המחזה הופקה, בעריכתה של רבקה משולח, תוכנייה מרהיבה, עתירת מידע, הכוללת, בין היתר, שיחה עם ארתור קוגן ואיתי טיראן, ביוגרפיה של הנריק איבסן, קטעי עיתונות “על הון ושלטון כאן ועכשיו”, ומאמר נרחב של פרופסור גד קינר “על עמודיה הקורסים של החברה”. הצילומים בתוכנייה – מתוך חזרות, שבהן השחקנים לבושים בבגדי יום-יום תל אביביים, דבר המבליט את התלבושות התקופתיות של קדמת הבמה בעיצובו של מוני מדניק.
יואב איתמר, עורך מדור השירה של “יקום תרבות”, ממליץ על:
המחזה “חלום ליל קיץ” של אנסמבל אספמיה
אם עולם הערכים של הטרגדיות של שייקספיר שרד את שיני הזמן, הרי שהקומדיות, ובפרט היחס שלו לנשים בהן, הן בעייתיות. ועדיין, בימי חלדי ראיתי בתיאטרון הישראלי הפקות רבות של המהתלה הזו, ודומה כי ההפקות רק מתחרות בהן לעשות את הלילה המטורף, תמונת ראי לערכים שמייצגים קיסרי העיר רומא, רק יותר מפואר ומסובך. אני זוכר הפקה אחת שהתקיימה כולה במים בתיאטרון באר שבע, עד שאמי ריחמה על השחקנים שקיבלו סימנים כחולים מכל המכות והגליצ’ות במים. דווקא בכך שהבמאית – דליה שימקו – יצרה תיאטרון דל יותר באמצעים, המוקד חזר למשהו בסיסי יותר, והוא אי ההבנה שבבסיס האהבה, ושאלת האותנטי לעומת המזויף, והאמיתי לעומת הבדוי. יש קסם על הבמה. הדבר הכי קשה זה להעתיק מטאפורה, וכפי שהיה בהפקה של רומיאו ויוליה, הדבר היפה בהפקה הזו הוא שהקסם, אי ההבנה, והחן, נוצרים מהפער בין המודרני לקדום, בין המילולי לפיזי, ועל יכולת של משחק בלבד. ההצגה חוזרת שוב ב-27 בנובמבר.
במאית: דליה שימקו
שחקנים: דניאל בוצר, איציק גולן, תומר גלרון, אסתי זקהיים, קרן חרותי, גיל יפרח, יואב כורש, אלחי לויט, עודד מנסטר, מיכל פוליצר, רפי קלמר, דימה רוס
ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על:
הספר “הרומנטיקן”, מאת מריו ורגס יוסה, בהוצאת “אחוזת בית ספרים”. מספרדית: ענת טלמון
אח, איזה ספר כיפי לקריאה. פשוט טלנובלה מרעננת, מותחת, קצבית, משעשעת וסקסית של אחד מהסופרים הנערצים עליי, חתן פרס נובל לספרות, איש פוליטי ומחזאי ענק. נכון שהספר הוא לא גדול כמו שאר ספריו, אבל כשמדובר בגאון כמו יוסה, אפילו יצירה כמו הספר הזה היא פשוט כיפית לקריאה. הספר מספר שני סיפורים של שני גיבורים הגרים בפרו. הראשון מספר על פליסטו, בעל חברת הסעות מהעיר פיורה, גבר נשוי שיום אחד מקבל מכתב אנונימי עם ציור של עכביש, ובו הוא נדרש לשלם דמי חסות. השני מספר על ריגובטו מהעיר לימה, העומד לפני פרישה לגמלאות, ומתבקש במפתיע על ידי מעסיקו וידידו הקרוב לשמש עד בחתונתו החשאית עם עוזרת הבית הפשוטה שלו. שני הסיפורים משתלבים בהמשך ויוצרים אחלה סיפור. לא להחמיץ.