בכנס הראשון בישראל על ספרות הבלשים  והמסתורין העניק מגזין הרשת “יקום תרבות” את אות הכבוד “התדהר” לספרות  מופתית בלשית עברית  לספרו של המשורר המנוח אריה סיון, “אדוניס”.

את אות הכבוד, פסל בצורת ספר עם צילום של תדהר שהופיע על חוברות סדרת “הבלש” שעסקו בו, קיבל בנו של המשורר אריה סיון ז”ל, העיתונאי ועורך עיתון “הארץ”, אלוף בן (ראו כאן את דבריו בעת קבלת הפרס).

ואלו הנימוקים להענקת אות הכבוד, שנכתבו על גבי מגילה אשר הוגשה לצדו: מגזין “יקום תרבות” נותן אות כבוד “פרס התדהר” למשורר אריה סיון ז”ל (2015-1929), על הרומן הבלשי שחיבר “אדוניס” (1992). זהו אחד הרומנים הבלשיים הבולטים של הספרות העברית, המתאר בעוצמה, בתחכום, ובריאליזם היסטורי המבוסס על מחקר מעמיק, את סיפורו של אבנר בן-חורין, בלש פרטי בתל אביב המנדטורית של שנות שלושים. בן-חורין חוקר תעלומה מוזרה, ובמהלך החקירה הוא מסייר ברחבי העיר תל-אביב, ופוגש דמויות היסטוריות ידועות. סיוון יצר בספר זה “נואר- תל אביבי” שגיבורו, הבלש אבנר בן-חורין, אינו נופל במאומה מגיבורי סופרי הבלשים של התקופה המתוארת בחו”ל”.

להלן תיאור מפורט יותר על הספר ומשמעויותיו, שתקציר שלו הושמע כהרצאה של אלי אשד עם הענקת הפרס:

עטיפת “אדוניס ” בתרגום לסינית.באדיבות המכון לתרגום ספרות עברית.על העטיפה בלש מסרטים הוליוודיים ישנים.

“אדוניס” מאת אריה סיון (הוצאת עם עובד, 1992) הוא מספרי הבלש  המקוריים הטובים ביותר בשפה העברית. הוא תורגם גם לגרמנית, לאסטונית ולסינית.

זהו ספר שרחוק מאוד מלהיות  ספר בלשים “רגיל”.  ספר בלשים בעל משמעויות מיתיות, מטאפיזיות ואף אידיאולוגיות, קצת בדומה לסיפורי אבא בראון של צ’סטרטון, על עלילות כומר בלש.

לא מן הנמנע גם שסיון קיבל השראה מסדרת הטלוויזיה “טוין פיקס” של הבמאי דיויד לינץ’, שהוקרנה  בשנת 1991 בעת שכתב סיון את ספרו.  הסדרה תיארה איש אף-בי-איי החוקר תעלומה מוזרה באמצעים ביזאריים שונים. בהדרגה מתברר שיש לה משמעויות מיסטיות ומיתיות שונות. כך גם מתגלה באשר לתעלומה שאותה חוקר אבנר בן-חורין.

מובן שלסופר היו מקורות השראה נוספים, חזקים לא פחות. אריה סיון היה חובב  מושבע של בלשים כל חייו. בילדותו קרא את החוברות הדקות על תדהר למרות איסורי המורים, וזכר אחד מהם, “פרשת העטלף המסתורי”, גם בזקנתו. הוא סיפר שסופרי הבלשים החביבים עליו היו דאשיאל האמט, רימונד צ’נדלר ורוס מקדונלד, שאת אחד מספריו אף תרגם לעברית.

תוצאת תמונה עבור היפהפיה הנמה רוס מקדונלד

את הבלש של מקדונלד, לו ארצ’ר, הנציח סיון בפואמה בשם “אמריקה אמריקה” (“חיבוקים”, הוצאת עם עובד, 1986). זוהי מחווה אירונית-פרודית לסיפורים הקלאסיים של הבלש האמריקני, שנכתבו בידי האמט צ’נדלר ומקדונלד ומתרחשים בארה”ב של שנות השלושים והארבעים.

תוצאת תמונה עבור ספריית הבלש

“אדוניס” הוא מחווה אירונית לסיפורים הישנים של  הבלשים הפרטיים תדהר ואלמוג,  שמתרחשים בתל אביב של שנות השלושים, שאותם כתב העיתונאי שלמה בן ישראל.

אלא שבדרך לפתרון התעלומה, סיון שובר במכוון את כל חוקי ספרי הבלשים שעליהם התבסס, כדי ליצור ספר שהוא בבחינת “ספרות גבוהה”. ויותר משהוא נותן לנו תיאור של פרשת פשע וחקירתה, הוא נותן לנו תיאור פנורמי של החברה ביישוב העברי בשנות השלושים, באמצעות צדדים לא ידועים שלה.

מעל לכול, הספר הוא גם ביקורת אירונית על ההיגיון הבלשי של האיש העומד  שתי רגליים על הקרקע, אך הוא אינו מבין באמת את המתרחש ואת משמעויותיו. את אלה אפשר להבין רק בעזרת היגיון משוררי, היגיון של משוררים כמו ו.ה. ייטס, רוברט גרייבס, יונתן רטוש ואריה סיון.

תוצאת תמונה עבור אריה סיון

באשר לעלילת הספר, המחבר סיון מספר בהקדמה כיצד בפברואר 1991, בזמן מלמת המפרץ, כאשר רודן עיראק סאדאם חוסיין הפציץ בטילים את ישראל, הוא מטייל ברחובותיה השוממים מאדם של תל אביב, ותוך כדי היזכרות בחוויות מילדותו בתל אביב של שנות שלושים והארבעים הבחין לפתע, ליד בית בשדרות בן גוריון, במזוודה פתוחה שמתוכה מבצבצת מחברת. את המחברת הכתובה בכתב יד לקח לביתו ברמת השרון. לאחר שקרא בה גילה שמדובר ביומן של אדם בשם אבנר בן -חורין שברשותו סיפור מדהים. הוא החליט להוציא לאור את המחברת – כפי שהיא. אריה סיון השאיר בידי הקוראים את המסקנה האם מדובר כאן ביומן אותנטי, או שמא המדובר בסיפור בדוי בידי מישהו (הוא עצמו).

תוצאת תמונה עבור אדוניס אריה סיון

הצילום שעל העטיפה מראה את הילד אריה סיון בתוך מכונית מצוירת, בדומה לילדים המצטלמים בעדליידע התל אביבית של שנת 1930, שבמסגרתה עורך הבלש גיבור הספר את חקירותיו.

עטיפת “אדוניס” בתרגום הגרמני. ציור של תל אביב בשנות השלושים

בן -חורין הבלש הוא ידידם של ביאליק ואישים אחרים, מעורב מאוד בפוליטיקה של היישוב, ומבחינות רבות הוא מזכיר את תדהר. אך מבחינות אחרות הוא שונה ממנו מאוד.

כמו תדהר, במציאות  בן-חורין הוא שוטר לשעבר במשטרת המנדט שנאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהסתכסך עם הקצונה הבכירה (מפקדיו חשדו בו, ובצדק, כי יש לו קשרים הדוקים מדי עם ארגון “ההגנה”). במקרה של בן חורין הפיטורין התרחשו לאחר שיצא להדוף כנופיות ערבים מאבו כביר, שביקשו לפרוע פרעות ביהודי העיר בקיץ 1929, ונטש את התחנה בניגוד להוראות.

בן-חורין מחליט לקרוא למקצוע החדש “בלש וחוקר”. בקטע מעניין מתאר סיון כיצד נוצר המונח:

גמרתי אומר כי אנסה להמשיך ולעסוק באותו דבר אשר התמחיתי בו, כלומר בחקירות , והנה הוברר לי כי אין אני יודע באיזו מילה אכנה את משלח -ידי החדש. אמרתי להיוועץ בדוד תדהר, אשר הכרתיהו היטב מן המשטרה, אך הוא מתגורר זה שנים אחדות במצרים” (עמ’ 15).

היסטורית זה לא מדויק. בתקופה הזאת תדהר שהה בתל אביב, לאחר שחזר ממצרים ובחר בעצמו במשלח-יד של בלש. סיון ידע זאת ומתאר מציאות מעט חלופית של תל אביב, שבה תדהר עדיין נמצא במצרים ב-1930 ומאפשר כך לאבנר בן-חורין להיות הבלש העברי הראשון.

בן חורין ממשיך ומספר כיצד נוצר המונח:

ביאליק הזמינני להילוות אליו על שפת הים… סיפרתי לו על משלח -היד שבחרתי לי, ולאחר מחשבה קלה אמר: במקרא יש לנו כינוי הולם למשלח-היד הזה: חוקר, מילה זאת שיש לה מהלכים בעברית לדורותיה, ואפשר להטותה כפועל, כשם -תואר וכשם-עצם. אבל שמעתי כי לאחרונה נוטים הבריות אל המילה בלש, שאף היא מצויה במקורות, אמנם במשנה, וגם הרמב”ם השתמש בה…

הלכתי אל עושה השלטים ברחוב מרכז בעלי –המלאכה והוריתי לו לקבוע את שתי המילים גם יחד על גבי השלט” (עמ’ 16).

עושה השלטים חורט לפי הספר בפעם הראשונה בתולדות השפה העברית (אך בהחלט לא האחרונה) את השם “אבנר בן חורין בלש וחוקר” על דלת ביתו של הבלש הראשון.

בן-חורין הוא גבר נאה וערירי. אשתו הצעירה והאהובה מתה בלידת תינוקם, ומאז העדיף להישאר עם נשים רבות. הוא אדם בעל יומרות אינטלקטואליות ספרותיות, הנהנה לשבת עם סופרים ומשוררים  כמו אברהם שלונסקי בבתי הקפה שלהם בתל אביב. שלא כדוד תדהר, הוא מתואר כרודף נשים, ומוצג כמי שמקיים יחסי מין עם אישה שהוא פוגש בעת חקירה מסובכת בעקבות היעלמותו של אדם (דבר שאין להעלותו על הדעת ביחס לדמותו של תדהר, כפי שתואר בחוברות הישנות).

אמנם מבחינות רבות, ספר זה הוא מעין אזכור נוסטלגי של סיפורי הבלש משנות השלושים, אך הוא גם ניגוד מודע להן. סיוון עצמו, באחרית הדבר הפרודית לספר, משווה אותו לחוברות הבלש של תדהר, אך מדגיש את ההבדל הגדול בין תדהר, שכל חייו היו קודש לערכים הלאומיים של היישוב, לבין הבלש האינדבידואליסט אבנר בן חורין, כפי שמבין אותו איש שנות התשעים של המאה העשרים.

בן-חורין מקבל משימה מעסקן מסתורי של תנועת העבודה, שליח מפא”י, עסקן  צעיר ושאפתן שאנו יודעים רק אות משמו – נו”ן. הוא רוצה שבן -חורין יחפש ויגלה מה עלה בגורלו של זכריה יולין, שנעלם בצורה מסתורית בזמן החורף.

העלילה עוקבת אחר חיפושיו של בן -חורין אחרי הנעדר, ופגישותיו עם אנשים שונים שהכירו אותו. כל זאת, על רקע חג הפורים והעדלאידע של תל אביב, כאשר אנשים מתחפשים ולובשים מסיכות כמטאפורה נאה למתרחש בספר.

במהלך החקירה בן -חורין מגלה את מה שכל העיר יודעת: יולין פעיל קומוניסטי רדיקלי הידוע כ”מי שמוכן לסכן את חייו על מנת להציל את העולם מידי הקפיטליזם הרע”. הוא מגלה שליולין היו שתי מאהבות קבועות, מנוגדות לחלוטין באופיין אחת לשנייה: אלישבע, אישה קודרת וטראגית בעלת נטיות אובדניות, והפסלת הפמיניסטית הנועזת פרידה.

במהלך החקירה הוא מפשפש בציורי שמן בנושאים מיתולוגיים שכדוגמן לכולם שימש אותו זכריה יולין. בן-חורין מנסה למצוא את הפתרון לתעלומה דרך שיר  בשם “עצים”, ומנסה לפענחו כסוג של כתב חידה של המשורר להיעלמותו של יולין.

אך בסיום הספר תעלומת היעלמו של יולין נשארת בלתי פתורה בידי בן-חורין.

בסיום של כתב היד תוהה בן -חורין: “האם נ’ בעצמו הוא קומוניסט נסתר, אשר הוליך אותי באפי כדי למצוא אדם שאיננו, במגמה לטשטש את עקבותיו שלו? ואולי הוא מן הרוויזיוניסטים אשר החלו לחשוש כי רוב היישוב ייטה אל המפלגה המאוחדת, וכל אמצעי לפגוע כשר בעיניהם? ואולי אינו זה ואינו זה, אלא פשוט נמנה עם איזה זרם או פלג במפלגה אשר הפופולאריות של פרילינג (אוסקר פרילינג עוד שם בדוי של יולין בסיפור  שמשמעותו בגרמנית “קיץ”.א.א.) הייתה לצנינים בעינו? מה אעשה בכל הקושיות והחשדות הללו? האפנה אותם אל מי ממודעי במפלגה? אל בן -גוריון? ואולי אגלה אוזנו של אחד העיתונאים? אינני יכול. החוקר  מצווה על שתיקה. כמוהו כרופא וכפרקליט” (עמ’ 194).

בן-חורין אינו יכול להגיע אל הפתרון האמיתי עם הגיונו המוגבל, שכן את התעלומה אפשר לפענח רק בעזרת היגיון “משוררי”. סיון רומז אליו, אבל רק  מי שיכיר את יצירתו ואת תפיסותיו  לכל עומקן יכול להבין אותו מהרמזים המפוזרים בספר. הפתרון הוא מיתי.

זכריה יולין אינו דמות של אינדיבידואל המייצג רק את עצמו. הוא סמל לרעיון  של האל תמוז.

לסיון היה עניין עצום במיתוס ספציפי זה. שירו הידוע הראשון שהופיע בגיליון הראשון של כתב העת “לקראת” ב-1952 נקרא “מות התמוז” ובו תיאור מיתי מטאפורי של תום עונת הקיץ.

לדעתי, הספר “אדוניס” אינו  אלא סוג של התייחסות בין נושאים רבים אחרים גם  אל שיר זה. וכבר  שמו יולין מרמז  ליולי החודש – שהוא המקביל של תמוז. מיתוס זה ליווה את יצירתו של סיון עד שזכה לפיתוח הסופי בספר “אדוניס”.

פתרון התעלומה?

המסקנה על סמך זה היא כי זכריה יולין לא נרצח בידי אחת מאהובותיו אלישבע המזכירה מאוד את אלת השאול, או פרידה המזכירה מאוד את אלת האהבה והמיניות (שאמנם אולי פגעו בו, אבל לא פטאלית). הוא חי, אבל “בשאול”, בקרב שבט בדואים במסווה של ערבי. הוא יחזור בעתיד שוב כדי להיעלם שוב ולחזור שוב כמו האל תמוז במיתולוגיה הבבלית והאל אדוניס במיתולוגיה היוונית, שעל שמו נקרא הספר.

אבל אם כך, מדוע היה זה חשוב לעסקן תנועת העבודה הבכיר לאתר אותו?

זאת, משום ש”אדוניס” שבספר אינו דמות, אלא רעיון מכונן, אידאולוגיה המהווה איום על זו של תנועת העבודה.

נ’, עסקן  תנועת העבודה, חושד שיולין מייצג אלמנט רעיוני-אידיאולוגי, ואידיאולוגיה זאת היא לאו דווקא הקומוניזם, למרות שיולין מוצג כקומוניסט אדוק. הקומוניזם הוא רק עוד תחפושת.

כאשר סיון כתב את הספר ב-1991, הקומוניזם היה בשלבי קריסה וברית המועצות נפלה. הקומוניזם בספר הוא רק מסווה לאידאולוגיה האמיתית שעניינה את סיון. אותו אלמנט אידאולוגי מפחיד הוא הרעיון ה”כנעני” של יצירת אומה חדשה בארץ ישראל עם שורשים עתיקים שמגיעים עד  לכנענים הקדומים שישבו כאן. רעיון   שסיון נמשך אליו עמוקות בשנות החמישים, וכתב בהשראתו כמה שירים ידועים ובראשם “מות התמוז”.

אז נכון שבתקופה שבה מתרחשת העלילה בראשית שנות השלושים עדיין אין קבוצה כנענית בראשות המשורר יונתן רטוש, אבל הרעיונות שעמדו ברקע התנועה הכנענית בהחלט היו קיימים כבר אז אצל יוצרים והוגים  שונים, כמו שאול טשרניחובסקי, חיים הזז ואחרים. כלומר, הזמן היה בשל לכך. אריה סיון כמו רומז בספרו למציאות היסטורית חלופית שבה הרעיונות הכנעניים היו יכולים להיהפך לדומיננטיים בחברה תל אביבית עוד בראשית שנות השלושים.

לדעתי המסר הסופי של הספר הוא שמה שהיה הוא שיהיה – כמו אדוניס, כמו דומוזי, כמו תמוז. זכריה יולין שנעלם שוב ישוב, ועמו כל הרעיונות המיתיים,  האידאולוגיים והחברתיים שאותם הוא מייצג. וברמיזה, הקבוצה “הכנענית”   שסיוון השתייך אליה פעם ותמך בעמדותיה, שקמה ונפלה, תקום לבסוף לתחייה גם היא, ותביא לשינוי דרמטי בארץ ישראל – על אפם ועל חמתם של תנועת העבודה ומתנגדיה האחרים.

וכל זה, במסגרת של עלילה בלשית, לכאורה קונבנציונלית, אבל רחוקה עד מאוד מכל סיפור בלשי אחר שפורסם בעברית או בכל שפה אחרת. המתרחש מזכיר את החקירות הכמו בלשיות שאנו מוצאים בספרו של המשורר רוברט גרייבס, “האלה הלבנה”, על מוצאם והמשמעויות האמיתיות של מיתוסים יווניים קדומים שונים. לסיכום – את התעלומה הזאת – היעלמותו של זכריה יולין, על כל השלכותיה המדהימות – לא איש משטרה לשעבר יוכל לפענח, אלא אך ורק משורר.

ראו גם:

כנס ספרות הבלשים והמסתורין של “יקום תרבות”

כתבה  של דליה קרפל על הכנס ועל הפרס

טקס פרס “התדהר” לספרות בלשית

אלוף בן, בנו של אריה סיוון, מקבל את הפרס

ראו עוד על אריה סיוון:

ד”ר שלמה הרציג על הזהות ה”הכנענית” המקומית ביצירת אריה סיון

“אדוניס”, עטיפת התרגום לאסטונית

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 3 =