תוצאת תמונה עבור רועי חסן

מאמר מקיף זה על שני חלקיו הופיע במקור ב”כרמל” 18 שיצא לאור באביב 2016. החלק השני, “מפת השירה“, יובא בהמשך.

כיצד קרה שרועי חסן עלה כה למעלה – כשהשירה נמצאת כה למטה?

מאת דוד אדלר

מאמר זה, המחולק לשני חלקים תימטיים נפרדים, יתמקד ב”תופעת רועי חסן” וינסה להסביר הן את מקורה (בחלק הראשון) והן את המצע שאִפשר את היתכנותה (בחלק השני). בדרך לוגית, ובשיטת האלימינציה, יוסבר איך החל שמו של רועי חסן לרחף לפתע בשמי השירה הצחיחים והחזיר לה, לשירה, שדומה היה שלאיש כבר אין חפץ בה, סומק נדיר ללחיים. החלק השני יוקדש לשרטוט מפורט של “מפת השירה” הבועתית והמבוזרת שהיוותה מצע נוח, שאפשר ש”תופעה” כזו תתרחש ואפילו תתעצם. בהעדר מפה מעודכנת ומפורטת כזו בכתובים, יש אולי למיפוי זה חשיבות תיעודית גם כשלעצמו, וניתן להתייחס אליו גם כמאמר נפרד, כמעט בלתי תלוי.

א. רועי חסן כמקרה מבחן

תוצאת תמונה עבור רועי חסן

בתקופה זו, של הרשת והפייסבוק וכל המריעין בישין הנלווים, נראה לעתים שה”סוציולוגיה של השירה” מעניינת יותר מהשירה עצמה. כשמתייחסים לסוציולוגיה של השירה כדאי להתרכז ברועי חסן כמקרה מבחן. גם אם יש מחלוקת, וטוב שיש, באשר לאיכות שירתו של רועי חסן, דומני שאין מחלוקת על היותו השם החם ביותר בעולם השירה העברית כיום. השם הזה, לטוב או לרע, הוא השם היחיד שמעורר הדים נרחבים, גם מעבר לקהילה המצטמקת והולכת של קוראי השירה.

אם החלטתם לצפות בטלוויזיה באחד מימי ראשית נובמבר (2015) הקרירים, תמצאו שמכל המשוררים העבריים עלי אדמות, המדוכאים והמזהירים, בחר קובי מידן להקדיש את תוכניתו “חוצה ישראל”, שיש אומרים שהיא יוקרתית ואינטליגנטית – ניחשתם נכון – לרועי חסן. ובריאיון עצמו אתם מתבשרים, שמעבר לספרים נוספים שהא כותב (שירה, אבל גם פרוזה) ודיסק בשיתוף עם זמר מוערך, הוא גם נבחר למרצה באוניברסיטת ת”א (ולא נותר לך אלא להתנחם בכך שהוא טרם נבחר לאקדמיה למדעים – ואתה תוהה, אם נוכח חולשת הדעת מסביב, כולל זו של השופטים בפרסי השירה, אין זה רק עניין של זמן).

חסן הוא בלי ספק מרואיין מבוקש מאוד. גם התוכנית “פנים אל פנים” בהנחיית יואב גינאי בערוץ הראשון הוקדשה לו. השם נעשה כה שגור על השפתיים, עד שאתה שומע בדיון על נמל אשדוד, כלא מאמין, מרואיין הפולט את השם רועי חסן כשהוא מתכוון לאלון חסן (האם יש סיכוי כלשהו שמישהו יטעה ויאמר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה לשנה זו, אם מישהו עדיין זוכר, כשהוא מתכוון לצ’רלי ביטון למשל?).

כדי להבין את “קפיצת הדרך” שאירעה לחסן יש לזכור שרק לפני כשלוש שנים (ב-31.10.13), כשהתפרסם שירו הראשון ב”תרבות וספרות”, הלוא הוא “מדינת אשכנז”, שמו לא היה מוכר כלל. בתחתית השיר נכתב ע”י העורך, בני ציפר: “רועי חסן, בן 30, גר בחדרה. חבר בקבוצת “ערס פואטיקה”. עובד על ספר שירים ראשון. מתפרנס כטבח“.

חיבתו של בני ציפר לנידחי החיים (אנדרדוגס, בלע”ז) ידועה (מעניין שחסן, שעבד באותה תקופה, גם כעיתונאי בחר להגדיר את עצמו, בעצם אותם ימים, “קצת” אחרת: “בן 30, משורר, פובליציסט ופעיל חברתי, נולד וחי בחדרה“). אני תוהה אם אלמלא חיבתו זו של ציפר, לא היה חסן נותר עלום, כמו עשרות רבות, אם לא מאות, משוררים בדמותו. האם אכן הכול בגלל – “טבח”?

מי שמע על פרס ברנשטיין? מי יכול לנקוב בשמותיהם של זוכי פרס ברנשטיין משנים קודמות? אך משעה שהפרס הוענק לרועי חסן – שִמעו של הפרס כבר הגיע אל המוני בית ישראל. אם עד היום דבר הפרס הוזכר בידיעות קצרצרות במדורי הספרות הנבחרים, הרי שמרגע שרועי חסן היה בין הזוכים, יכלו כמוני, גם, הנוהגים בדרכים, עקרות הבית וכל מי שמקלט רדיו רוחש בסביבתו, להאזין לראיונות עם חתן הפרס (ולא עם הזוכים האחרים). תחילה היה זה רינו צרור (גל”צ) ואח”כ קרן נויבך (רשת ב’) ששוחחו עמו כמכרים וותיקים (ורועי כמרואיין משופשף ומיומן, אך לא זחוח, עמד בהן, יאמר לזכותו, יפה). היו, אני משער, ראיונות נוספים עמו ואולי גם עם אחרים. עניין זכייתו גלש גם למדורי ה”דעות” (למשל, “הארץ”, 15.7.15 ,20.7.15) – גם זה עניין נדיר. האם הסיבות לכך הן בתחום הפואטי, דהיינו שזרח כוכב חדש, כה בוהק ומסנוור, שהשירה העברית לא ידעה מזה שלושה עשורים ויותר, כפי שסבור למשל אילן ברקוביץ’ (“תרבות וספרות”, 17.7.15)? והנה קיבל הדבר גושפנקה מחבר שופטים מלומד, או שהן בתחום הסוציולוגיה של השירה. אני סבור שהתשובה האחרונה היא הנכונה, ונימוקי השופטים, אף שאינם העיקר, מסייעים להוכיח זאת (ראו בהמשך).

עוד לא נדמו הדי זכייתו, והנה כמה חודשים אחר כך, בעודי מעבד את רשימתי זו, כבר נתבשרנו על פרס נוסף שבו זכה “פרסי שרת התרבות והספורט למשוררים בראשית דרכם“. אמנם היו 38 זוכים בקטגוריות שונות, אך הכותרות היו “רועי חסן ו… זכו וכו'”. כשהשרה רגב ברכה בהודעתה הרשמית על “הפלורליזם”, ברור היה למי היא מתכוונת.

ואולי חסן מכוון גבוה יותר, שכן בימים אלה, ב-16.2.16, במקביל להגהות הסופיות של מאמר זה, התבשר העם היושב בציון, באמצעות חדשות ערוץ 10, שחסן וחבריו מקימים מפלגה פוליטית חדשה עם אוריינטציה מזרחית, “תור הזהב” שמה. ואולי אם תצלח המפלגה בדרכה העצמאית או, בחבירה טרם בחירות למפלגה קיימת, נמצא את חסן כח”כ או שר (התרבות?). “קפיצת דרך” מרשימה, השמה אולי בצל את כל התבלטויותיו בתקשורת עד כה, שזכתה אולי לתיאור מפורט מדי, שהיה יפה לזמן שבו נכתב.

מהו המכניזם?

תוצאת תמונה עבור רועי חסן

כל אלה הן עובדות, תוצרים של תהליך או תופעה, אך מהו המכניזם שיצר את “תופעת רועי חסן”.  במאמר זה יעשה ניסיון לתת מענה לשאלה זו, לכל מי שתוהה על כבשונו של עולם השירה, ולא מבין איך קרה שמתוך מאות רבות של משוררים שמשוועים למעט שבמעט תשומת לב תקשורתית, זכה רועי חסן בתשעה קבין וכל השאר בקושי בקב אחד. הוא האפיל לא רק על משוררים צעירים מחוננים עד כאב, אלא גם על משוררים עם אפיונים תקשורתיים-פרובוקטיביים לתפארת ואיכויות פואטיות ו/או חוץ-פואטיות בולטות (כמו נועם פרתום, אָמנית הספוקן וורד המוכשרת או משוררים, ממין זכר דווקא, שחשפו חזה בנוי לתלפיות או אפילו את שולי סתרי תחתוניהם, גם במוספים של עיתונים מכובדים, או, לפחות, המבקשים להיות כאלה).

טענתי העיקרית היא שאלמלא הפרסום התדיר והנדיב של שירתו של חסן בעמוד הפותח של מוסף “תרבות וספרות”, גורלו של חסן לא היה שונה מזה של משוררים אחרים – נשייה כמעט מוחלטת מחוץ לחבורתם שלהם. טענה הדורשת הוכחה. לעתים, כפי שנהוג במתמטיקה, קל יותר להוכיח דברים על דרך השלילה.

כדי לעמוד על תקפות הטענה יש להכיר את מפת השירה המבוזרת, המורכבת מבועיות-בועיות שאין ביניהן כל קשר, ואת הייחוד של “תרבות וספרות” בווקטור הכוחות של התפעול והשפעול הפועלים על השירה העברית הנכתבת כיום. טענתי היא שמאפייניה האינהרנטיים של שירת חסן, כמו מסריה המזרחיים-חברתיים, ארסיותה המתריסה והמשסה, ישירותה, השתייכותו (בעבר) לקבוצת “ערס-פואטיקה”, איכותה (או אי-איכותה) הפואטית, השפעת הרשת, לא היו מספיקים כשלעצמם לעורר את “תופעת חסן”, בוודאי לא להביאה לנקודת ה”מסה הקריטית” שאחריה הדברים יוצאים, כידוע, מכלל שליטה, כשריפה בשדה קוצים. אם מאפיינים אלה תרמו, במידה כזו או אחרת, להתפשטות התופעה, הם היו משניים ותרומתם באה לידי ביטוי רק לאחר שהפגז הראשון “מדינת אשכנז” נורה (“תרבות וספרות”, 31.10.13) ואחריו פגזים הרבה באותה במה.

הסוציולוגיה של השירה והיכל התהילה

כדי להבין את הרקע להכתרתו כ”אלתרמן של דורנו” ע”י ברקוביץ’ במאמרו, אולי כדאי להרחיב לרגע את היריעה. הסוציולוגיה של השירה אינה עניין חדש. מאבקים בין דוריים, בשל תפיסות עולם שיריות ולשוניות חדשניות, הם בנפשה של האמנות (כזו הייתה למשל מרידתו של זך באלתרמן ושל אלתרמן ושלונסקי בביאליק והדברים ידועים). גם התכתשות בין קבוצות ובין יחידים שלא על רקע בין-דורי הוא חזון נפרץ. הסיבות שונות, אך עיקרן הוא קנאת סופרים, מאבק על מקום (ממשי או מדומה) בהיררכיה, פרסים, בעקר יוקרתיים, ועוד. תמיד גם קיים הפיתוי לעשות סדר ולדרג. עדיין מזדמזמת באוזניי כותרת של מאמר, דומני משנות השישים או השבעים: “המשוררים מסרבים להיות אוסף פרפרים ממוין”, כתגובה למי ששמו עצמם, מטעם עצמם, לדרג את המשוררים (דרגים, דרגים, ראשון, שני ואולי אפילו שלישי, אם זכרוני אינו מטעה אותי).

גם הניסיון ל”הכתיר” משוררים בכתרים שונים כמו “משורר לאומי” או לשכנם ב”היכלי תהילה” – אינו עניין חדש או מקומי, חלילה. למשל, בספרו של שופנהאואר ‘הגיונות’ (שוקן, 1946), הוא מביא ציטוט מהמתמטיקאי D’alembert, על היכלה של התהילה הספרותית: “בעזרה הפנימית של ההיכל שוכנים רק מתים בלבד, שבחייהם לא ישבו כאן, ומועטים מן החיים, שרובם ככולם יושלכו משם לאחר מותם”. מי מן החיים נמצא שם כיום ומי מהם יושלך משם בבוא היום? מי לא נמצא שם כיום אך ימצא שם לאחר מותו?

אני משער שלכל אחד מהקוראים יש “בורסת שמות” משלו. אני כשלעצמי תוהה אם יש היום, בהעדר “שומרי סף” Gate Keepers) ) ומרכז ספרותי מוסכם בענייני שירה או דמויות פעילות בעלות אוטוריטה (שלא לדבר על אוטוריטת-על), אפשרות לקיומו של היכל תהילה בתחום השירה. כוונתי בעקר לילידי שנות החמישים ואילך (דהיינו לדור שלאחר יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר) – גם אם קיימים שמות בולטים יותר, שחדרו במידה כזו או אחרת, לתודעה הנרחבת יותר של הציבור המגלה עניין בנושאי תרבות, כמו אגי משעול, רוני סומק, וכן רפי וייכרט, מאיה בז’רנו, טל ניצן, יצחק לאור, אמיר אור ואחרים.

האם שמו של רועי חסן, שהוא, כאמור, תופעה לעצמה, יהיה שמור ב”עזרה הפנימית” (כפי שניתן להבין ממאמרו של ברקוביץ’) או באחת הלשכות האחוריות או החיצוניות של ההיכל, או אולי כלל לא (הקוראים קרוב לוודאי אומרים “הזמן ישפוט”, לעניות דעתי, אם הערכתו כמשורר תיעשה שלא על בסיס סוציולוגי, שהוא מקור כוחו שלו ושל הקבוצה עליה הוא נמנה, של משוררי המחאה המזרחית העכשווית – סיכוייו שואפים לאפס).

על פרסים ונימוקי השופטים

רועי חסן. צילום: עזרא לוי - צלם פואטי

רועי חסן, צילם: עזרא לוי

הואיל ועניינו של רועי חסן עלה שוב עם הענקת פרס ברנשטיין לשירה לו, לעדי קיסר ולתהילה חכימי (חברותיו בקבוצת “ערס פואטיקה”, בעבר אך לא בהווה, כי חסן אינו משתייך אליה יותר, כפי שחשוב לו להדגיש), ראוי לתת את הדעת הן לתפקיד שמילאה הקבוצה בקידומו והן למשמעותם של נימוקי השופטים המלומדים (כולם מהאקדמיה – פרופ’ מיכאל גלוזמן, ד”ר תמר הס וד”ר נטשה גורדינסקי): “החידוש של משוררי ‘ערס פואטיקה’ אינו בנושאים שהם מעלים, אלא באופן שבו הצליחו לייצר קול חדש, עכשווי ועוצמתי, התובע לעצמו מקום במרכז התרבות הישראלית. לערבי ‘ערס פואטיקה’ הגיעו מאות אנשים, ופעילותם של משוררים אלה ברשת החברתית זכתה לאלפי עוקבים.

“מאות משתתפים… אלפי עוקבים” – נהדר. אפילו עיתונאים אינם זוכים לפרסים לפי מספר העוקבים ועיתונים אינם מקבלים תו-תקן של איכות לפי מספר הקוראים. אבל בשירה – למה בעצם לא. אין בנימוקי השופטים מלה אחת על איכות, אלא רק שיקוף של השירה הזו במפת השירה (או הסוציולוגיה שלה) העכשווית. האם לא הוגשו ספרי שירה איכותיים יותר? או שבחירתם של השופטים משקפת את רצונם לתקן את המשואה התרבותית ע”י העדפה מתקנת (והנה בכותבי זאת אני עוד שומע את הד קולו של המנהל האמנותי של פסטיבל עכו, גיל אלון (29.9.15) על השאלה מדוע לא מוצגת הפקה בשפה הערבית “ש’אפליה מתקנת’ היא אפליה כמו כל אפליה אחרת”). האם ההעדפה המתקנת הזו היא מתוך רגשי אשם? ואם כן על מה ולמה? האם ההתייחסות למשוררים הייתה אי-פעם לפי מוצאם (מוצא ההורים? הסבים?) האם ניתן להצביע על משורר מחונן אחד ממוצא מזרחי, ויש רבים (ראו להלן), שקופח? או שמא חשו השופטים צורך לרָצות את מי שתוקף אותם על “מעמדם ההגמוני” (מושג נפוץ בטרמינולוגיה של קבוצות המבקשות להשתלט בעצמן על עמדות-כוח ותקציבים). צורך כזה עלול לנבוע, לעניות דעתי, מחוט שדרה רופף וחוסן אינטלקטואלי לקוי או מתוך טקטיקה מחוכמת של נטילת העוקץ ממי שעלול לתקוף אותם, כתוצאה מהחלטה אחרת, שתנבע מפרמטרים של איכות.

חדשנות חברתית? מזרחיות?

האם חדשנותה החברתית של פלטפורמת “ערס פואטיקה” (הפועלת בעקר בת”א) היא זו שרוממה את שמו של חסן? היו כבר קבוצות שירה כמו “גרילת תרבות” או “דקה” שמתוך רוח מהפכנית ואידיאליסטית שוטטו בארץ לאורכה ולרוחבה, היו שותפים גם למאבקי עובדים וניסו להביא את דבר השירה החברתית לפריפריה (בלי הצלחה מרובה, כמדומני). אף שבראש “גרילת תרבות”, למשל, עמד מתי שמואלוף ולצדו רועי “ציקי” ארד, משוררים עם נוכחות אישית כובשת ומחויכת, אולי אפילו כריזמטית, לא פחות מזו של חסן, הפלטפורמות האלה לא נשאו את שמם מעבר למרחבי השירה, אף שפעלו שם נמרצות ומתוך הקרבה עצמית לא מבוטלת.

אם לא חדשנותה החברתית, אולי ייחודיותה המזרחית של קבוצת “ערס פואטיקה” היא שיצרה את המנוף שהזניק את חסן? אכן הקבוצה מושתתת על תכנים מזרחיים והיא ייחודית וחדשנית בכך שבהופעותיה מופיעים רקדנית-בטן ותקליטנית, כביטוי לעממיות מזרחית, אולי מתריסה (אף שבערבי השירה השתתפו גם משוררים לא מזרחיים).  אך כבר היו קבוצות כאלה, אפילו על טהרת המזרחיים. רויטל מדר שמדורה “דגל שחור” ב”גלריה” של “הארץ” נועד להיות הסניגור האולטימטיבי של כל דבר מזרחי שזז, שאלה את שאלת המפתח במאמר שכותרתו: “‘ערס פואטיקה’ חוגגים שנתיים: מהפכניים אמיתיים או פרובוקטורים מחושבים?” (“גלריה”, 29.1.15). נראה שהתשובה לשאלה זו נחלקת בין התומכים הנלהבים מזה לבין המתנגדים הלא פחות נחרצים מזה, במנותק משאלת איכות השירה של חברי הקבוצה בכלל ושל חסן בפרט.

האם עובדת היותו משורר מזרחי צעיר, היא הגורם להצלחתו המסחררת? יש משוררים מזרחיים צעירים מעולים כמו אלי אליהו, ענת זכריה, נוית בראל, יקיר בן משה, שי דותן, אלמוג בהר (ועוד רבים שבוודאי שכחתי, או שלא התחקיתי, גם בדיעבד, אחר מוצאם, שהוא עבורי ממש לא רלבנטי). אולי בשל כך שבא מהפריפריה (“שיכון סלע” בחדרה, שאותה עזב עם משפחתו בילדותו)? יש משוררים מזרחיים מעולים ממנו שבאו מפריפריה יותר פריפרית, כמו שמעון אדף המבריק (שדרות), יעקב ביטון (ב”ש), משה אוחיון (דימונה) ורבים אחרים.

ערס-פואטיקה?

תוצאת תמונה עבור ערס פואטיקה

קבוצת “ערס פואטיקה”. לקוח מדף הפייסבוק של הקבוצה

אילו הפלטפורמה של “ערס –פואטיקה” הייתה זו שהביאה את חסן לאן שהביאה, מאליה עולה השאלה מדוע היא לא נשאה את היוזמת והרוח החיה של הקבוצה – עדי קיסר – אל קדמת הבמה? תשובה אפשרית, מבחינה תאורטית לפחות, היא ששירתו של חסן מתעלה על זו של קיסר ושאר חברי הקבוצה במידה מובהקת. דהיינו, שהיא מאפילה על שירתם של אלה מחבריו, שזכו בפרסים וכן אלה שלא הוציאו עדיין ספרי שירה (כל חברי הקבוצה, אגב, מקריאים את שירתם, שאינה מצטיינת בפואטיות על הנייר – נפלא). האם שירתו מתעלה על שירת עמיתו שלומי חתוכה (שהוא גם עורך ספרו של חסן), העולה עליו, לעניות דעתי, בכישרונו או על זו של שחר מריו מרדכי, שסגנון שירתו פואטי יותר, שהצטרף מאוחר יותר לקבוצה? התשובה, לעניות דעתי, שלילית. אם יש מי שעבורו להחלטת השופטים יש תוקף וגושפנקה, באשר לאיכות שירתו כשלעצמה, אזי הוא לא יוכל להתעלם מכך שחסן לא זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם בשנה הקודמת, אלא רק בשנה זו, בעוד ששלושה מחבריו לקבוצה – חתוכה, קיסר וחכימי – זכו כבר בשנה קודמת.

תוכן מתריס?

אולי זו לא האיכות אלא התוכן? הואיל וכה רבות נכתב על התוכן המתריס של שירתו אמנע מלעסוק בה לגופה. אך האם “תופעת חסן” הוצתה והוזנקה בשל התוכן השירי הארסי והמתריס של שירתו לפני שזו באה לידי ביטוי ב”תרבות וספרות”? אף שאני עוקב אחר השירה בכתבי עת וברשת (במידת האפשר) לא שמעתי את שמו עד שפורסם שירו “מדינת אשכנז” בבמה זו. כבר אמרו זאת לפני, ששירתם של מואיז בן הראש (זוכה פרס עמיחי ועם ההעדפה המתקנת תימשך – גם זוכה פרס ביאליק לעתיד), בעל השורות האלמותיות “אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיָאלִיק” וכן סמי שלום שיטרית ואחרים, הייתה לא פחות מתריסה וקיצונית. כך גם בין חברי קבוצתו – שיריו של שלומי חתוכה, למשל, אינם פחות ארסיים וקיצוניים במסריהם מאלה של חסן.

האם הסיבה היא נועזותו לכרוך את השואה בשירו המכונן (מבחינת תהודתו) “מדינת אשכנז”? כמו בשורות: “כִּי הָיִיתִי חַיָּב לָדַעַת מָה שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד מֵהַגֶּטוֹ לְהַגִּיד.” ו”חָשַׁבְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי בְּטִקְסֵי יוֹם הַשּׁוֹאָה / כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִבְכּוֹת.”? גם בהקשר זה היו כבר אחרים שביטאו עמדות קיצוניות יותר כמו שירה של קלריס חרבון “הזעקה – לא עוד”: “פשעתם, אחַי בני עדות אשכנז… איך הובלתם אותנו כצאן לטבח?….מכחישי שואה שכמותכם/ מתי גם לסבתא שלי יהיה מספר על היד?” שפורסם ב”הכיוון מזרח”, כתב-עת לתרבות וספרות, גיליון 18, קיץ 2009. (אגב, הדברים שם לא עוררו כל תגובה, מלבד תגובתי שלי ב”העוקץ”, אף שיוסי שריד ז”ל היה אחד הכותבים באותו גיליון).

הרשת?

אפשרות נוספת היא שהרשת, הממלכה החדשה והכול יכולה, לכאורה או שלא לכאורה, היא שרוממה והיא שהביאה את חסן למעמדו הנוכחי. אבל הרשת מציעה בכל רגע נתון מבול לא מסונן של שירים, שאיכות מרביתם ירודה מאוד. אם חסן היה מפרסם את שיריו אך ורק שם, ההד להם היה זוכה היה מוגבל למעגלי חבריו ברשת ותו לא. שמו בוודאי שלא היה נודע במעגלים רחבים כל כך, הרחק מעבר למעגלי השירה הידועים. עובדה היא ששמו לא נפוץ עד פרסום “מדינת אשכנז”. הרשת לעומת זאת יכולה להוות מכפיל תהודה יעיל למדי, וגם זאת רק לקהלים מסוימים, ואך ורק לאחר שהמאורע המכונן עצמו (במקרה זה הפרסום ב”תרבות וספרות”) התרחש.

מצב השירה

כדי להבין מדוע פרסום חוזר ב”תרבות וספרות” עשוי (או עלול, בעיני המתבונן) לחולל מהומה כזו בעולם השירה, ומחוצה לו, יש להתוודע הן ל”מצב השירה” והן למבנה עולם השירה העכשווי וקהליו. על מצב השירה אין כמעט חולק. יותר כותבים מקוראים. אין כמעט קונים. אולי ניתן לסכם את מצב השירה באמירה של נסים קלדרון, הבקיא והוותיק: “יש משוררים. אין שירה”, ולכן הוא הציע ויזם אירועי שירת רוק במועדונים, כסוג של תחליף.

לעתים עולה מהעיתונות הפופולרית, תמונה שלכאורה שונה מהמתואר, למשל על אירועי השירה העולים, לכאורה, כפורחים (למשל “המשורר הרג את כוכב הפופ”, “גלריה”, “הארץ”, 16.10.15). אכן יש מספר עצום ורב של אירועי שירה (כולל השקות של ספרים חדשים), כי קל היום ליצור אירוע כזה בבר או בבית קפה ולפרסמו ברשת. אלא שבמרביתם ה”קהל” (דהיינו זה שאינו נמנה עם המשוררים המשתתפים או מקורביהם) מועט ביותר. אירועי ערס-פואטיקה חורגים מכך בשל אופיים המיוחד שתואר למעלה.

בכל מקרה, אירועי שירה אלה, אינם יכולים להוות תחליף ל”שירה נטו”. משמע, לקריאה שקטה, משתהה כשיש צורך, מול השיר המודפס שחור על גבי לבן, בלי קול, בלי מחוות תאטרליות ובלי פעלולים אחרים (שהן סוגות, או תת-סוגות, נפרדות לעצמן, כמו ספוקן-וורד וכו’).

עולם השירה כבועיות המשייטות בכוס סודה

נדמה לי שניטיב לתאר את עולם השירה, או שדה השירה, דהיינו את קהילת המשוררים (או אולי מוטב לומר את קהל כותבי השירה, כמעגל רחב יותר), כמשתייכים לבועות (או בועיות, הקטנות יותר) המשייטות להן בכוס סודה. כל בועית כזו, מייצגת חבורת כותבים סביב “כתב-עת” (בדפוס או ברשת). לעתים נספחת לו הוצאה לאור, ו/או סדנה לכתיבת שירה ו/או פסטיבל (רצוי כולם ואז הבועה גדלה לה). ראוי לומר, למען ההגינות, שהיוצאים מהכלל הם לעתים פסטיבלי שירה וערבי שירה הקושרים משוררים יחידים מבועות או בועיות שונות, אך זאת רק לערב אחד או לפסטיבל עתיר-תקציבים אחד (כי ריבוי המשתתפים מבטיח, לעתים, לפחות זאת, קהל מינימלי).

אפשר להפליג באנלוגיה על בועות עומדות, חופזות, מתפצלות, נולדות ופוקעות. אך מה שחשוב לענייננו הוא שכל בועה משייטת לעצמה כאילו אין בועות או בועיות אחרות בסביבתה; חבריה עוסקים רק בנעשה בתוכה, עם אי-מודעות כמעט מוחלטת לנעשה בבועות אחרות. לעתים הם אינם מודעים אף לעצם קיומן של בועות אלו. ככל שאני מודע לנתק זה, מידת קיצוניותו מפתיעה אותי כל פעם מחדש (תיאור הבועות ב”מפת שדה השירה” בחלק ב’ להלן).

אמנם כל חבורה חדשה שקמה מבקשת, במניפסט שהיא מפרסמת, לכונן מהפכה או לפחות לחולל שינוי במפה הכוללת של השירה ולהידמות ל”לקראת”, ל”עכשיו”, ל”קשת” ו”לסימן קריאה” בשעתם. מה שמושג הוא בד”כ הד קלוש ומבודד ואכסניה איזוטרית ליצירות של החבורה שהתגבשה. ולענייננו, במקום מסננת של עורכים מסורים לשירה ולספרות, בעלי אוטוריטה מוסכמת (כמו אהרון אמיר ז”ל, דן מירון, גבריאל מוקד ואחרים) שיכלו להוות “שומרי סף” ולייסד במצורף מרכז ספרותי מוסכם (בדגש על שירה) יש לנו מי שעסוקים בשירתם ובקידום עצמם וחבורתם.

מה שצריך היה להוכיח

על רקע משמים זה של מצב השירה ועולם השירה, “תרבות וספרות” הוא המוסף היחיד כיום, שחורג מפרסום של “שירה-אינסטנט”, דהיינו, מספר זעום של שורות שניתן לבלוע, כמו תרופה בכפית, באבחה אחת. בניגוד לעבר, המתרחק והולך, מוסף זה הוא המצע המשותף היחיד כיום, לא רק של הבועות והבועיות הרבות של עולם השירה, אלא גם הבמה מרובת הקוראים היחידה של שוחרי תרבות, במובנה הרחב ביותר (לפי התרשמותי האישית, לפחות בחוגים מסוימים, היא נרחבת ביותר) והם מציצים גם בשירים, בוודאי בכאלה שכותרתם “מדינת אשכנז”. נדמה לי שכפי שהמורה שלנו למתמטיקה, ד”ר פרנקנטל, היה אומר בקולו הרועם: “זה מה שצריך היה להוכיח (מ.ש.ל.)”.

ראוי להזכיר כאן שיובל גלעד במאמרו: “על ‘טראפיק’ במרשתת ושירה בישראל 2015” (“עיתון 77, גיליון 384, אוגוסט-ספטמבר, 2015), מציע מנגנון חומרי-כלכלי לחלוטין להחלטה של ציפר ו”הארץ” לפרסם תכופות את שירי חסן וחבריו. הוא טוען שה”טראפיק” הגבוה (המקבילה של הרייטינג הטלוויזיוני), שמייצר השיח העדתי במרשתת, מביא למהדורה הדיגיטלית של “הארץ”, עיתון הנתון בקשיים כספיים, תמורה כספית גבוהה יותר. ייתכן שגם זה שיקול. יש לשים לב שהשערה זו  מתייחסת למניעי העורך או העיתון ואין היא עומדת בסתירה, אולי להפך, למסקנה העיקרית של מאמר זה.

החלק השני של המאמר – מפת כתבי העת לשירה בישראל

תוצאת תמונה עבור רועי חסן

הפוסט הקודםהמלצות סוף שבוע (3-2 בספטמבר, 2016) מאת עורכי “יקום תרבות”
הפוסט הבאכיצד קרה שרועי חסן עלה כה למעלה – בזמן שהשירה נמצאת כה למטה? חלק ב’: מפת שדה השירה העברית על פי דוד אדלר
דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). לאחרונה יצא ספר שיריו השני "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017) בעריכת דוד וינפלד. שיריו ומאמריו התפרסמו בשנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", וכתבי עת רבים נוספים; וכן במוספים "תרבות וספרות", "ספרים," ו-"גלריה", של "הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון: "מקום לשירה", nrg, ,y-net, ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", "ליריקה" ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ראו גם בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_אדלר ועל ספריו : http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=476&ArticleID=805

45 תגובות

  1. לי נראה שעצם פרסום מאמר כה גדול סביב רועי חסן כבר מענק חיזוק נוסף לפרסומו והודעה בה .ככל הנראה בני ציפר יודע או כל אופן מעריך נכונה איזה משוררים שהוא מפרסם יגרמו לתשומת לב בעצם הפרובוקטיביות שלהם גם עם הוא עצמו לא מעריך אותם אישית. והרי זה תפקידו לא רק לערוך מוסף ספרות אלא גם להביא לו תשומת לב ציבורית. ואם הוא מצליח לעורר זעם אז מה טוב.
    לעצם העניין מעמדו של רועי חסן בשירה העברית נבחן בקריטריון חשוב אחד ,האם הוא מעורר עניין בקרב יוצרים אחרים ? האם הוא מעניק להם השראה מספיקה כדי לצטט אותו כדי להגיב ולהתייחס אליו ביצירתם ? בזה הכל מתחיל ומסתיים.

  2. מאמר, מקיף, מנומק ומעניין המנסה להסביר איך בעידן כה רדוד ובעייתי (לדעת כותב המאמר), דווקא רועי חסן כה מצליח, אף שלא נמצא מי שיטען שלשירתו של רועי יש איכות יצאת דופן. אחכה למחצית השנייה של המאמר אף כי ניתן להבין שהאחריות לתופעה חונה במגרש מוסף התרבות והספרות של עיתון הארץ והאקדח מכוון לראשו של העורך בני ציפר.

  3. לאלי

    אני מסכים עם דבריך. לגבי החלק הראשון בתגובתך – דבריך עולים בקנה אחד עם דעתו של יובל גלעד המובאים בסוף חלק זה של המאמר, וכפי שכתבתי “יש לשים לב שהשערה זו מתייחסת למניעי העורך או העיתון ואין היא עומדת בסתירה, אולי להפך, למסקנה העיקרית של מאמר זה.” אך, הואיל והתיימרתי, בצדק או לא, לספק תשובה לוגית, כמעט מתמטית, לשאלה העולה מכותרת המאמר, לא התייחסתי ל”השערות” ולמניעים.

    באשר לחלק השני של תגובתך. גם כאן איני חולק עליך. אך כפי שכתבתי בפתיחת מאמרי – לא עסקתי באיכות שירתו – גם אם ניתן להבין בהמשך את דעתי עליה, אלא בתופעה, כקונטקסט של “הסוציולוגיה של השירה”.

  4. לאביחי

    תודה על תגובתך. ברצוני לציין שהמסקנה מובאת למעשה כבר בחלק זה “(מ.ש.ל)”. החלק השני ישרטט את “מפת השירה” הבועתית והמבוזרת שהיוותה מצע נוח, שאיפשר ש”תופעה” כזו תתרחש ואפילו תתעצם. בהעדר מפה מעודכנת ומפורטת כזו בכתובים, יש אולי למיפוי זה חשיבות תיעודית גם כשלעצמו, וניתן להתייחס אליו גם כמאמר נפרד, כמעט בלתי תלוי.

  5. אכן, מאמר יפה שלך דוד, קראתי אותו כבר ב’כרמל’.
    מר אדלר מתייחס למאמרי (הבעייתי, הלא כל כך מוצלח, למען האמת, שפורסם ב’עיתון 77,) על טראפיק במרשתת,
    ובו אני טוען שאחת הסיבות להאלהת מר חסן על ידי ציפר היא פשוט, רייטינג.
    המנויים כיום עוברים לדיגיטל, הדיגיטל מבוסס על מפרסמים, ומפרסמים רוצים טראפיק (רייטינג של האינטרנט).
    ככל שיש יותר כניסות יש יותר טראפיק, והטראפיק נובע ברובו לא מהמאמרים (או השירים) עצמם,
    אלא פשוט מהטוקבקים וכמות הטוקבקים. וזהו האינטרס הכלכלי של שוקן-ציפר בעניין,
    כמו גם הסיבה ש’הארץ’ מסרסר כל כך בפוליטיקת הזהויות, לא מתוך אכפתיות לישראל החדשה
    ושלל גווניה, אלא פשוט מטעמי ויכוחי סרק במרשתת המביאים טראפיק.

    בעיקרון, לזכות החבר ציפרוביץ’ יאמר שהוא זיהה את חילופי האליטות, שכבר הגיע הזמן שיקרו,
    ואחרי שנים של תקיעות עם אגי משעול ולאור החל לשחרר ולפתוח למשוררים רבים את בימתו,
    חלקם בפירוש טובים ומעניינים לדעתי (אתגר מויאל, אופיר משרקי, ריטה קוגן).

    אגב, אחת הסיבות לפנורמת המשוררים ואפילו שירים טובים פה ושם אצל הציפרון,
    היא חומרית פשוטה: משוררים ימכרו את סבתא שלהם לדאע”ש תמורת פרסום בעיתון,
    וודאי שיפרסמו ללא תשלום, ושוקן מקצץ בתקציבו של האוריינטליסט שעלה לגדולה,
    ולמעשה למיטב ידיעתי מרבית הכותבים במוסף אינם זוכים לתשלום.
    ואיפה שאין תשלום – פורחים משוררים.

    הצרה היא שהיתה וישנה לא מעט ציניות אצל העורך הנודע, המזלזל במידה רבה בכל מה שישראלי,
    כמה כל חייו לאירופה הנאורה, כאילו לא היתה אחראית לנוראות במלחמות וההשמדות,
    והדברים ידועים. לכן הפוזיציה של ידידו של ביבי וידיד הפריפריה היא בדיחה צינית ולא יותר.

    באשר לחסן – כאן אני חלוק מעט על דעתך – ספרו הראשון בהחלט טוב, חלק מהשירים הליריים
    וגם חלק משירי ההתרסה, טובים. ועם זאת, מאז שהחל ללמד באוניברסיטת תל אביב,
    השירים המתפרסים אצל ציפרוביץ’ פרי עטו בצניחה מתמדת, כפי שצפיתי שיקרה,
    ואמרתי גם לידידי לקו 45, מר ברקוביץ’, שהכתירו אכן כאלתרמן.

    חסן, חתוכה במיטבו, קיסר בספרה הראשון (השני נפילה, ברובו) הם משוררים צעירים וטובים,
    אבל ממש לא בולטים משום בחינה, לא נושאים שום בשורה פואטית, וגם שיח הזהויות האינטנסיבי
    מעל דפי “הארץ” מתקיים במנותק מישראל האמתית, כשעשוע בורגני של שמאל שמאס במדינה, וחבל.
    אני יכול למנות כשלושים משוררים ומשוררות לערך, מכל תפוצות ישראל, מצאצאי תפוצות צפון אפריקה
    ועד קירגיסטאן הצפונית, שבולטים כיום בשירה העברית הצעירה, וכמובן שהערס פואטיקה עלו על גל סוציולוגי, אבל הצרה היא שאפילו גל זה הוא מדומה חלקית (אבל רק חלקית! ההתנשאות התרבותית-גזענית-אשכנזית התקיימה גם התקיימה, ועדיין מתקיימת, כפי שכתב יפה אריק א. בפתיח לגיליון החדש של כתב העת ‘עמדה’,
    מחברת חורף, 2016).

    בסך הכול, כמי שמבקר להנאתו, מדי פעם, אני מוצא שלצד גדודים של גרפומנים, בין אם מהמגזר האסתטיקוני (הליקון וכו’) וגם מהמגזר המחאתי-חברתי, ישנה בכל זאת שירה ישראלית טובה למדי, גם אם מדובר בכשלושים משוררים ומשוררות לערך, ולמען האמת, הם אינם נופלים בהרבה בכישרונם מגדולי השירה הישראלית מאז שנות השבעים, רק כושר הריכוז שלהם פחות, וההכתרה של פלוני או אלמוני כמשורר הדור, המאה, המילניום וכו’, בדרך כלל תגרום לו נזק בלתי הפיך.

  6. כל עוד בני אדם חיים,הם חייבים לעסוק במשהו.יש מי שעוסק בשירה ויש מי שעוסק בפוליטיקה של השירה ויש מי
    שעוסק רק בפוליטיקה בלי שירה.

    אנו יודעים שיכולים להיות במציאות הרבה גלים הפועלים במקביל בתדרים שונים ואת חלקם האוזן האנושית לא יכולה כמעט לשמוע,אבל הם עדיין שם.לפעמים האוזן האנושית שומעת רק צרחות ומרוב שהיא שמועת צרחות,היא מאבדת את כל הרגישות שלה לשמוע קולות אחרים.אפילו הצרחה כבר לא נשמעת כמו צרחה,היא נשמעית לעיתים כלחישה.:)

    אבל אם האוזן כרויה לשמוע את הרחשים העדינים ביותר הקימים,זה לא ממש משנה את מי כל האחרים שומעים,מה שמשנה את מי כל האחרים אינם שומעים,את מי אני רואה ואת מי אני שומע.

    האם רועי חסן לוקח מקום של רבים וטובים ממנו?לדעתי לא,הוא בסך הכל תופס את המקום האותנטי שלו והוא נמצא בדיוק במשבצת שהוא רוצה להיות בה על פי עדות עצמו.הוא עדיין צעיר והוא כל הזמן לומד,אז אני מניח שהוא גם ישתפר בכל היבט שהוא של שירתו לאורך הזמן.לדעתי,מהמעט שקראתי,יש לו גם כמה שירים בעלי פוטנציאל המעידים שהוא בהחלט בעל כישרון פואטי מסוים.האם הוא גדול המשוררים או אלתרמן של זמננו?לא,בהחלט לא,והוא גם לא צריך להיות.אלתרמן כבר מת ואין כל סיבה להעירו לתחיה.

    רועי חסן הוא משורר צעיר,חי ובועט והוא קיים בעולם בדיוק כפי שהוא קיים,משום שיש צורך שהוא וחבריו יהיו קיימים.הבינו,השירה אף היא מוצר.אם אין צורך אז אין מוצר.אם יש צורך,יש מוצר וכל אחד צורך מה שמתאים לו ומה שנראה לו ומה שעולה בקנה אחד עם הערכים והאמונות שלו.בסופו של דבר,כל הגלים במציאות קייימים בו זמנית אחד עם השני ואחד בתוך השני ומשפיעים הדדית זה על זה ומכילים לעיתים זה את זה ונקלטים בו זמנית כל אחד במקלט שאמור לקלוט אותם.שפרו את האוזן הפנימית ועשו סדר בגלים ולא תלכו לאיבוד,לא תבלעו בגלים האינסופיים,תוכלו אפילו לגלוש עליהם!

    כרו אוזן גם למה שנשמע כמו צרחה או צעקה או פוליטיקה או מסכנות או קורבנות או מה ששזה לא יהיה והשתדלו להאזין לכך עד כמה שאפשר באוזן נקייה כדי לא לפספס לעיתים את המסר האחד והיחיד שאולי יהיה חשוב לכם לקבל באותו רגע.מה זה אומר?לא חייבים לקרוא את רועי חסן אם הוא לא מעניין מישהו,אבל לא כדאי ליצור דיעה קדומה על רועי חסן,שלא תאפשר לקרוא אותו לאחר מכן בצורה הגונת,מכבדת ומועילה.

    יש לו פוטנציאל לבחור ואם כי לא בטוח שכל הפרסום הזה תמיד מועיל לבן אדם ובייחוד למשורר וגם לא בטוח שלהיות במצב קבוע של מעין קונפליקט עם האחרים ובקשת חשבון מתמיד מועיל לאדם(למעשה,זה לא מועיל),עדיין מדובר במשורר צעיר!גם אתם הייתם פעם צעירים ועל כן שימו את הדברים בפרספקטיבות הראויות.הוא עוד יתבגר ואז יהיה ניתן להעריך את יצירתו בצורה יותר נכוחה ופחות מגיבה.קחו בחשבון שרועי חסן בעצמו גדל ומתפתח כל הזמן כאדם וכיוצר,אז בסופו של דבר(שהיא גם תחילתו של דבר)המציאות יכולה להפתיע גם את אלו שאינם מופתעים לעולם.:)

    במוקדם או במאוחר יופיעו יוצרים אחרים,צעירים יותר,קבוצות חדשות,זאת טבעה של המציאות.בכל רגע מתחרים בו זמנית על תשומת הלב שלנו אינספור עולמות,אבל אשרי זה הזוכר שיש רק עולם אחד ויודע להתבונן ולהתמקד אך ורק בו.:)

    • מוטי יקר,

      חשוב מאד לשמע את מכלול ומגוון וריבוי הקולות, חשובה עד מאד ההכרה בפוסט טראומה, בכאב המזרחי. בגלל זה אהבתי לשמע את שירת רועי חסן, וכן בגלל יופיה הממשי והפוטנציאלי!
      “האם רועי חסן לוקח מקום של רבים וטובים ממנו?לדעתי לא, הוא בסך הכל תופס את המקום האותנטי שלו”” – לדעתי כן, כי הוא לוקח קודם כל את המקום של עצמו, מחריש את היופי הממשי והפוטנציאלי של שירתו בשנאה וברעש-אלימות פוליטית מלולית, גזענות וקריאה לשריפת ספרים, רעש שמשמעותו קידוש אלימות כדרך ללקיחת מקום של אחרים. – המקום האוטנטי שלו הוא מלחמת הרס למען מרחב מחיה. וחלק ממערכה פילוסופית-פוליטית רחבה, בה הוא הופך למקום המאד לא אוטנטי, לאמצעי.

      • בהמשך לתגובתי, הערה: הבטוי “לקיחת מקום” הוא בעיתי. הענין אינו לקיחת מקום אלא מהות המעשים.

        • שלום יהודית,

          הנה לך דרך נוספת חוויתית להתבונן בדברים:

          הקדשתי את כל הזמן הראוי כדי לראות את ערב השקת שירייך,”רשימותיה של חוה” באינטרנט.את כל שבעת החלקים.האם זמני אינו יקר?וודאי שהוא יקר,אבל את קיבלת את הזמן שלי עכשיו.האם את סבורה שרועי חסן קיבל יותר זמן ממך רק משום שהוא קורא שירים מעל כל במה קולנית?וודאי שלא,מעולם לא הקדשתי לו זמן איכות,אלא יותר זמן שאני מכנה זמן סקירה,
          וגם זאת באופן אקראי לחלוטין.ראיתי את ספרו בפסטיבל מטולה,עיינתי בו ולא טרחתי לרכשו.אני משאיר זאת לאחרים כרגע ואבדוק את הנושא שוב בעתיד.

          בכל מקרה,אני מכיר בכך , שקולניות היא חלק מהמציאות ולפעמים יש לעבור בתוך הקולניות גם כדי למצוא מציאות, שניתן לאתר כנראה,רק שם.למה זה?כי אין שום דבר בעולם שהוא רק קולני או רק שתקני,אין רק רעש באופן מוחלט או שקט באופן מוחלט לאורך זמן,אין רק אדם אחד שהוא בוודאות צודק בכל מה שהוא אומר והוא לבדו יודע את האמת.צריכים להיות פתוחים תמיד לאפשרות,שיש איזושהי אמת שניתן לגלות גם במקומות קולניים.כדאי רק לבוא לשם מוכנים.וכדאי לבוא לשם כשהכוונה היא מראש למצוא את “האמת”,לא להתלהם או לשפוט..:)

          קבוצת ערס פואטיקה מושכת לתדר שלהם אנשים המגיבים בעיקר לתדר הזה ספציפית,אבל גם ראיתי בערב ההשקה לספרך,שאת מושכת אליך אנשים המגיבים יפה לתדר שבו את משדרת.אבל אפילו את,וודאי תסכימי על כך,לא משדרת בתדר אחד ,אז על אחת כמה וכמה,המשורר רועי חסן.

          אתם פועלים פשוט מאוד באופנים שונים משום שאתם שני טיפוסים שונים,
          עם היסטוריה שונה ואפני תפיסה שונים של המציאות.זה כמובן לא אומר שאין בינכם(או בין כל אדם לכל אדם אחר לצורך העניין)איזשהו חוט מקשר.זה אומר שלא תמיד מקדישים את הזמן למצוא אותו,כי לא תמיד בני אדם מוצאים את האנרגיות הנדרשות לכך.

          אנשים כל הזמן משתנים והתפקיד שלנו הוא לאפשר להם להשתנות(ולאפשר גם לעצמנו להשתנות).לעיתים אנשים מגיבים לתופעה של רועי חסן ולא לרועי חסן עצמו.אם היו מגיבים לרועי חסן עצמו,בהחלט ייתכן שרועי חסן לא היה מגיב אליהם כפי שהגיב.

          תגובתיות מעוררת תגובתיות וכך הלאה עד אינסוף.אבל אפשר לשנות את המצב הזה מעיקרו ולהכניס חומרים חדשים למערכת.אם רוצים.

          אין כמעט אדם שאינו סולד מאלימות,(ויש להבין שאלימות מזיקה בהחלט גם לאדם הבוחר בה),אבל גם אין אדם החף לחלוטין מאלימות ועל כן,כמו שאמר מי שאמר,אם אין בכם ממש חטא, סיקלו אותו אתם ראשונים!:)

          בסופו של דבר,הרבה מזה הוא רק עניין של פרשנות.שמתי לב שהפרשנות של העניין דרך העיניים של ערס פואטיקה שונה לחלוטין מהפרשנות של הרבה אנשים אחרים.וערס פואטיקה לא המציאו שום דבר חדש.לפניהם היה קיים(ועדיין בהחלט ממשיך באותו קו ואפילו הקצין אותו במידת מה) מואיז בן הראש שמעולם לא התקבל(לפי הודעתו) ותמיד חש תחושה של מרירות ביחס לכל הממסד הספרותי האשכנזי(לדבריו).

          אם רועי חסן מצליח,זה לא בהכרח משום שהוא מפיץ רק שירי שטנה ושנאה,(שהרי גם מואיז בן הראש עדיין מתנהל בדרך דומה)אלא ככל הנראה משום שיש בו גם איכות אחרת והיא זאת שבעיקר מדברת ומוצאת לה נתיבים.

          בואו נעזור לו להמשיך ולטפח את האיכות האחרת,כדי שייתן לנו יותר ממנה ופחות מהצד האפל של הכוח,שמשוררים משתמשים לו לעיתים,כאשר הם ממש כועסים ונטולי הגנות..:)

          • מוטי יקר,

            מכירה ואוהדת את האינטליגנציה היצירתית והאמת שבדבריך. הדגשת המשך, הרצף, תפיסת המציאות בהבטה הגלי,הדיאלוגי-התת מודע, להדגיש את היש, החיובי שרק הוא ישנו. יחד עם זאת חשוב להבין את ההקשר הסיבתי הרעיוני. נראה לי שגישתך מניחה כהנחת מוצא שהסיבות לא מענינות כי הכל יחסי וסוביקטיבי ממילא וכל אחד יכול לפרש את המציאות כרצונו.

            • זה לב הענין, וזו הגישה האהובה שיש לאמץ, ותודה :

              “אנשים כל הזמן משתנים והתפקיד שלנו הוא לאפשר להם להשתנות(ולאפשר גם לעצמנו להשתנות).לעיתים אנשים מגיבים לתופעה של רועי חסן ולא לרועי חסן עצמו.אם היו מגיבים לרועי חסן עצמו,בהחלט ייתכן שרועי חסן לא היה מגיב אליהם כפי שהגיב.”

              תגובתיות מעוררת תגובתיות וכך הלאה עד אינסוף.אבל אפשר לשנות את המצב הזה מעיקרו ולהכניס חומרים חדשים למערכת.אם רוצים.

    • דוד, קראתי את מאמרך המשרטט בקווים רחבים את התופעה ומודה שציפיתי לאמירה ברורה יותר ולתשובה בהירה לשאלתך… יתר על כן, ציפיתי להתייחסות נרחבת ומימיקה יותר לשירים של חסן המוכתר כתופעה ולעמדתך הברורה יותר לשיריו. אולי במאמר הבא?
      אתה תוהה, מה הייחוד שברועי חסן שהציב אותו בקדמת הבמה ומרמז על עניינים שלא קשורים לשירה שהבליטו אותו… אך גם במאמרך המקיף, מלבד ציטוטים בודדים, לא נגעת די בעיקר… בשיריו… עסקת בכל מה שמסביב לשירה, אך לא במהותה… זו החולייה שחסרה לי במאמרך המרתק לכשעצמו, מקווה שבכוונתך לעסוק בכך בחלק השני של המאמר.
      שאלת תם: האם היית מוכן להשקיע מאמר מקיף במשורר מצוין לבחירתך, שלא נמצא באור הזרקורים כרועי חסן?

      • תודה על תגובתך המפורטת רחלי. אכן את צודקת שלא עסקתי באיכות שירתו של חסן, ולא הבאתי ציטוטים משירתו אך נימקתי הימנעות זו במאמרי. כי לדעתי ההסבר ל”תופעת חסן” נמצא בתחום ה”סוציולוגיה של השירה” ולא בשירתו עצמה. אך בהחלט ניתן היה להבין מדברי, – גם בפסקאות שעסקו בהשוואות למשוררים מזרחיים צעירים אחרים או משוררי מחאה או פריפריה וגם בפסקה על “היכל התהילה” – מה דעתי על איכותה של שירתו יחסית לשירתם של המשוררים אותם ציינתי בשמותיהם.

        אם אלה פני הדברים מדוע עסקתי בשירתו? גם זאת נימקתי במאמר אך אוסיף כאן מה שכבר כתבתי בתגובתי לצ’יקי ארד (לא אטריח אותך לנבור בחבית התגובות הגדושה ואביא הדברים הרלבנטיים לנוחותך): “עורך “כרמל” שלמה לאופר שאל אותי איך אני מסביר את “תופעת חסן” שהוא אינו יכול להבינה כלל. הסברתי לו. הוא ביקש שאכתוב מאמר מקיף. כתבתי. ואז הוצאת “כרמל” 18 התעכבה והיו “התפתחויות”. אולי הגזמתי בפירוט “הישגיו” (אני כזה יסודי – מה לעשות?)”.

        החלק השני שכבר מופיע באתר משרטט את “מפת השירה”. שם תוכלי לפגוש ב”שבילים” בעריכתך.

        את צודקת, יש כ”כ הרבה משוררים איכותיים הראויים למאמר מקיף על שירתם וגם על כך כתבתי: “לכל מי שתוהה על כבשונו של עולם השירה, ולא מבין איך קרה שמתוך מאות רבות של משוררים שמשוועים למעט שבמעט תשומת לב תקשורתית, זכה רועי חסן בתשעה קבין וכל השאר בקושי בקב אחד. הוא האפיל לא רק על משוררים צעירים מחוננים עד כאב….”.

        שוב תודה ורק טוב לך רחלי

  7. ליובל
    תודה על תגובתך המפורטת.
    בעניין ה”טראפיק”, כאמור במאמר ובתגובתי לאלי – איני חולק עליך.

    ואם אתה כותב על האריות שבחבורת “ערס-פואטיקה”: “אבל ממש לא בולטים משום בחינה, לא נושאים שום בשורה פואטית” – איך אוכל לחלוק עליך גם כאן (רק אציין, שפואטית, לדעתי חתוכה מתעלה במידה מסוימת על האחרים).
    אבל הרי אי-אפשר לסיים בהסכמה שלמה. אני חולק על “גם שיח הזהויות האינטנסיבי
    מעל דפי “הארץ” מתקיים במנותק מישראל האמתית”. – כי עצם הקמת ועדת ביטון מוכיחה שהדברים חילחלו ועוד איך לליבת הדיון הציבורי והפוליטי.

  8. נדמה לי שהדבר החשוב ביותר שנתן דחיפה וגב לגל השירה המזרחית, מה שלא היה קיים בזמנם של בן הרוש ושטרית, הוא מספרם הרב של אנשי אקדמיה ממוצא מזרחי, פעילים ברשת ובעיתונות ,המעודדים ומגבים בנתונים מחקריים את שירת ההתרסה המזרחית.

  9. למוטי
    אתה כותב מנקודת מבט רחבה, פילוסופית וזה יפה. אבל בקוראי אותך דבריך תורגמו אצלי מיידית למושגים הנדסיים (מה לעשות – שומו שמיים). כשכתבת “תדרים שונים” שמעתי “רעש” וזה אפילו גבר בהמשך כשהתייחסת ל”מַקלט” ועוד. אבל כפי שיודע כל מהנדס מתחיל (ואולי אפילו הנדסאי מתחיל) לא עוצמת ה”רעש” היא החשובה אלא היחס “אות לרעש”. וכאן תשובתי לך. אתה שואל: “האם רועי חסן לוקח מקום של רבים וטובים ממנו? לדעתי לא”. ותשובתי שונה: כי כשה”רעש” גובר קשה לאתר את “האותות” האמיתיים.

  10. אנחנו “חלוקים” כנראה בעניין וזאת מן הסיבה שאני לא מהנדס(ואני מכבד כל איש מקצוע כמובן,פשוט מאוד אני חסר כישורים הנדסיים או כאלו המתקרבים לכך אפילו:)כיוון שאינני מהנדס,אני יכול לשתף רק מנקודת התפיסה שלי את המציאות כרגע.אני לא מתרגש מזה שרועי חסן מפרסם שירים בהארץ וגם לא מזיז לי במיוחד מה הכוונות של בני ציפר.הדבר שאני שם לב אליו תמיד(או לפחות משתדל לעשות כך)היא התמונה הגדולה יותר,שבה גם רועי חסן תופס מקום.התמונה הזאת היא תמיד במצב של יצירה לא מושלמת,דהיינו יצירה שהאמן הנצחי עדיין עובד עליה שוב ושוב.כיוון שכך,רועי חסן נראה כאילו הוא דמות גדולה בתמונה,אבל אתה לא לוקח בחשבון,שהמכחול עדיין בידי האמן והוא ממשיך לצייר.מפעם לפעם הוא מגדיל דמות ומפעם לפעם הוא מקטין ואולי אפילו מוחק אותה לחלוטין.זאת יצירה בהתהוות והתייחסתי לכך בדברי.

    אז כן,אכן,יש רעש תמידי ברקע,אבל חובתנו לפתח את היכולת לסנן את הרעש.אני סבור,דרך אגב,שאתה רצית לעשות זאת באמצעות מאמרך ואינני שולל את דבריך.כאשר אתה מצביע על הקשרים שונים בין תופעות,על היררכיה כזאת או אחרת,על סיבה ותוצאה,אתה למעשה מארגן ומסדר את הדברים בהתאם לתפיסת עולם מסוימת,מפה,תבנית.כל עוד אתה זוכר שהמפה איננה השטח,אתה יוצא נשכר מעמלך לדייק את המפה עד כמה שיותר.אבל לא כדאי ללכת לאיבוד במפה שאתה עצמך יוצר מבלי לזכור,שיש תמונה גדולה יותר מעבר למפה וכי כדאי לך לקחת משם השראה.

    אז הנה,אנו מסכימים שמהנדסים רואים ושומעים את המציאות אחרת מאלו שאינם מהנדסים(וטוב שכך:),אבל בל נשכח שגם מהנדסים טועים והם צריכים להיות קשובים גם לטעות האפשרית של עצמם.(להלן הממהנדסים כמומחים:)איך עושים זאת?ובכן,שואלים את המשתמש,מה דעתו על המוצר ואיך הוא באמת מסייע לו בחייו.מה התועלת שהוא מפיק ממנו ביחס לציפיות שהיו לו (וכדומה).וזה בעצם מה שאתה עושה כאן,אתה מנהל דיון,מחליף רעיונות ואין אדם שהוא רק משפיע ואין אדם שהוא רק מושפע.הדיוק הגדול יותר מושג באמצעות הדיון המכוון אליו כמובן.באמצעות הטיעונים השונים המועלים ומוצגים.כיוון שזאת אינה המציאות המוצגת אלא רק המפה,יש רווח גדול בכך לאורך זמן,כי איננו שוקעים בקיבעון משתק של מחשבה ותפיסה.

    • למוטי
      לעניות דעתי אין כאן שתי תפיסות שונות אלא כלי ניתוח ומושגי המחשה שונים. למעשה אני רק “תרגמתי” את דבריך ל”יחס אות לרעש” ותו לא כדי להבהירם ולהסיק את המסקנה המתבקשת שה”רעש” כן מפריע לגילוי “האותות”.
      מסכים ש”זאת יצירה בהתהוות” ויש “תמונה גדולה” יותר והתייחסתי לכך בדבריי על “היכל התהילה”

  11. ישנן סיבות פילוסופיות מהן נגזרות ירידת השירה והפופולריות של שירת רועי חסן. במקום אחר תוהה אדלר על החלפת הטעון ההגמוני את תפקוד השכל הישר. אך תקפות השכל הישר, ובעצם השכל (ההכרה ) בכלל ככלי ידיעה, תקפות החשיבה המושגית ומושג המוחלט עורערו במהלך של נוק אאוט עצמי של הפילוסופיה המערבית.

    העדר סמכותיות בקרתית, (בעצם אי יכולת קיומה) וההתפוררות של השדה הספרותי, המתוארים במאמר ברמה האמפירית, מהוים אך גילוי של פשיטת הרגל האינטלקטואלית הזאת.

    הערספואטיקה, המבט המזרחי הנוכחי הוא פוסטמודרני, בתקופת ערעור מוחלט של המופשט, כתוצאת ההפרדה רוח- חמר שקיבע קאנט בנסיון האחדה שסתם עליה את הגולל. תפישת האמת כבלתי ניתנת לידיעה גרמה בסופו של דבר לשלילת המטאפיזי, מכאן אמירת לקאן שאין אמת, הדבור במושגים של כוח ושליטה במקום של אמת, עיסוק רק בפיזי לכן מיקוד קונקרטי צר –בתחום הפוליטי חברתי.

    • שלום לך יהודית,

      יש מספר דברים שחשוב לי לומר על דבריך:

      “ישנן סיבות פילוסופיות מהן נגזרות ירידת השירה והפופולריות של שירת רועי חסן”.

      ניכר שאת מקשרת בין סיבה לתוצאה,בין הדקונסטרוקציה האינסופית של הפוסט-מודרניזם לבין תופעות במציאות.יחד עם זאת,אין כל הכרח להאמין,שיש כאן באמת סיבה ותוצאה.בכל דור קמים להם משוררים כאלו או אחרים,קבוצות כאלו או אחרות ועל כל דור וכל קבוצת משוררים ניתן לומר כי עלו או התקיימו בהקשרים כאלו או אחרים.יחד עם זאת,המציאות נשארת תמיד הרבה יותר רחבה מהניתוח שלה או מאופני הצגתה.

      הפוסט-מודרניזם על פי הפילוסוף קן וילבר הוא בסך הכל שלב אחד לפני המצב האינטגרלי,כזה שמאחד,משלב,רואה את האמיתות הקיימות בכל הדברים ומסוגל לפעול ממצב של היווכחות שאינה תלויה בשכל לבדו(שהשכל לבדו תמיד מלא פרדוקסים שאינם נגמרים לעולם).

      בכל מקרה,לפי אותו פילוסוף,גם ערס-פואטיקה היא תופעה שיש בה מן האמת וכיוון שכך,אין כל סיבה להציג אותה באופן חד משמעי כתופעה שמנוגדת לאיזושהי אמת או כתופעה שנוצרה כתוצאה מירידת קרנה של האמת או מושג האמת בפילוסופיה המערבית במאות האחרונות.זה לא יהיה הדבר הכי מדוייק(אם כי האמת יכולה לבוא לידי ביטוי מסוים גם באמירה כזאת.)

      באופנים מסוימים,אני יכול לראות בתופעה של ערס-פואטיקה דבר מבורך,היות והיא מעלה מעל לפני השטח את כל הרגשות המודחקים במשך שנים ונותנת להם ביטוי.אפשר להתווכח שנים אם הרגשות הללו הם לגיטימיים או לא(ואפילו עם הרגשות הללו עצמם!),אבל זה לא ממש יעזור.כל רגש מרגיש למי שמרגיש אותו כדבר הכי לגיטימי ואמית בעולם וכל עוד זה המצב,וויכוחים לא יעזרו כאן.לאחר שימוצה עניין הרגש,נעבור שלב,בזה אין כל ספק וההתבגרות תגיע בהכרח.אינני יודע אם ההגמוניה עוברת ממקום אחד לאחר,לתאר את הדברים כך,זה נראה בעיני כדבר שטחי למדי וסכמטי.יש תמיד מורכבות יותר גדולה במציאות ממה שאנו רואים בה בכל זמן נתון ולכן הבחירה שלנו לשפוט דבר מסוים במקום להשהות השיפוט עליו יוצרת את המציאות שאנו לאחר מכן מתכווחים עימה.היא יוצרת אותה בתוכנו,אפילו אם היא לא ממש קיימת כאיזושהי עובדה.בסופו של דבר אנו לא ממש מתווכחים עם המציאות,אלא מתווכחים עם “עצמנו”!

      בכל מקרה,בפוסט-מודרניזם נשללו לחלוטין כל הסוגים של ההיררכיות,משום שכל ההיררכיות נתפסו כהיררכיות של שליטה וכוח מבלי לשים לב שיש במציאות גם היררכיות של גדילה והתפתחות.נוצר גם שוב פרדוקס בלתי נסבל,שבו מצד אחד,ירדה קרנה של האמת והסתבר שאין דבר כזה הנקרא אמת,אך מצד שני התגלתה האמת שאין בלתה באותו פוסט מודרניזם ובדקונסטרוקציה שלו(או בפלורליזם הבלתי מתפשר שלו,באמונתו,שלכל אחד האמת שלו ואין כל יכולת להבדיל בין “אמיתות”)

      בקיצור ניוון או ניהליזם נוצרים במצב של קיבעון בכל מקרה. גם כאן וחשוב לשים לב לנקודת המבט הזמנית לחלוטין שמתוכה אנו מביטים בדברים ולראות ,שהיא פעמים רבות נקודת מבט סובייקטיבית לחלוטין שאנו מנסים לבארה ולהסבירה באמצעים פילוסופיים או תורות פילוסופיות.(דהיינו באמצעות השכל)

      גם אני,מן הסתם ,עושה משהו דומה עכשיו,אבל תפיסת עולם של היררכיות גדילה והתפתחות כפי שמציג אותן הפילוסוף קן וילבר מאפשרת לי לעשות זאת מבלי ללכת יתר על המידה לאיבוד בתוך המילים ובתוך שיטות ובתוך אמונות.

      אני יכול ומצליח להכליל גם את ערס-פואטיקה בתוך המפה שלי והם יכולים לחיות שם בכבוד יחד עם אלתרמן ולאה גולדברג כמו גם עם נתן זך וויזלטיר(או כל מי שהם לא ממש אוהבים:)אני מצליח בזה משום שאני משלב את תופעת ערס-פואטיקה בתוך היררכיות של גדילה והתפתחות ולא בהכרח בתוך היררכיות של שליטה וכוח ועוצמה.אני רואה בהם ביטוי של רגש שחייב לבוא לידי ביטוי באופן גלוי כדי שניתן יהיה לעבוד עימו לאחר מכן ולהמשיך מעבר לו,כדי שניתן יהיה להפוך את “הסובייקט” לאובייקט ולהתעלות מעליו.

      זה שהם עצמם(ערס-פואטיקה) אינם תופסים את החיים במובן אינטגרלי,זה לא ממש מטריד אותי,כי בסופו של דבר הם אלו שמוכלים במציאות שלי והמציאות שלי,ובכן,אני בוחר לראות אותה באופן אינטגרלי ובשיטה האינטגרלית יש מקום לכולם בתוך היררכיה שאינה מבטלת אף אחד בהכרח,אלא מתבוננת בהם בצורה רחבה ככל האפשר ולאורך זמן.

      טוב,אני מסכם ואומר שאני לא ממש מוכשר לדיונים פילוסופ]יים ארוכים,אין לי רקע שיטתי בפילוסופיה ואני מתייחס לדברים מנקודת מבט מאוד ספציפית,לידיעת כל מאן דבעי.:)

      • מוטי,

        אתה מוריד את החיבור בין הרעיונות לבין התופעות לרמה של הקשר בלבד ולא בתור קשר סבתי. קשר סיבתי איננו שדבר א בא אחרי דבר ב אלא שהוא תוצאה ממנו, מסבות שמקורן במציאות. במצב כזה, לומר שאין כאן סבה ותוצאה משמע התעלמות מן המציאות.

        • שלום יהודית היקרה,

          כמו שכבר אמרתי,כישורי הפילוסופיים די מפוקפקים:,אבל ככה זה תמיד עם כל האוטודידקטים המצוקמקים.הם יודעים הרבה דברים,אבל אם היו מגישים עבודה באוניברסיטה,הסבירות היא שלא היו מקבלים אפילו ציון עובר(אני מראש מבקש סליחה על ההכללה,יש אוטודידקטים שאנו יודעים כי המציאו בכלל את המושג של האוניברסיטה,כך שאני מדבר כמובן רק על עצמי (אבל אני מקבל את עצמי בדיוק כפי שאני,שלא תטעו בנדון:)

          טוב,לאחר הפתיח הזה,ברצוני לומר שיש בנו צד שמתבונן במציאות כל הזמן ומחפש אחר קשרי סיבה ותוצאה ולבסוף גם מוצא אותן.המחקרים האחרונים בנוירופסיכולוגיה גם מלמדים אותנו שבני אדם מוצאים סיבה ותוצאה במקומות שבהם אלו לא קיימים בכלל!כלומר,הם נכשלים בקריאת המציאות,משום שצד מסוים בתוכם בא אל אותה מציאות כאשר הוא כבר מכוון לחפש משהו אחד בלבד ואין לו כל יכולת לראות כי יש שם משהו מתעתע המוליך אותו שולל.זאת אמת והיא עובדתית.

          זה כמובן לא אומר שאין סיבות ותוצאות שניתן להתחקות עליהן,אלא שלא תמיד זה כל כך ברור מאליו.אני מקבל בהכנעה את האפשורת שיכל להיות שאני טועה ושאפילו לא ממש הבנתי את כוונתך בהודעה למעלה,אבל אני בטוח שאת תסלחי לי על כך.אני לא יכול להיות מה שאני לא וגם מה שאינני מתיימר להיות..אבל משתדל להיות הגרסא הכי טובה של עצמי בכל זמן נתון:)

          שיהיה יום נפלא יהודית.:)

      • מוטי,
        בקריאה שניה של מה שכתבת, מוצאת שיש לי הרבה מה ללמוד ממך. צריכה לחשוב, להעמיק, ללמד. תודה

  12. לגיורא
    יש משהו בדבריך אך זה רק חלק קטן מפסיפס רחב יותר ומתייחס פחות ל”תופעת חסן” ויותר לנסיבות הקמת ועדת ביטון (שהקמתה צצה אחרי סגירת המאמר). וכן יש לזכור שפר’ יהודה שנהב וחבורתו וכן מרכז אדוה (בניהולם של ד”ר שלמה סבירסקי וברברה סבירסקי) שהוא מכון מחקר המתמחה בניטור מידע בתחום השוויון החברתי פועלים מזה שנים (וכך גם פר’ פדיה ד”ר שיטרית, ד”ר קציעה עלון ואחרים). כן יש לזכור שבן-ארוש קיבל את פרס עמיחי.

    באשר לחסן – האם אתה חושב שאלמלא ציפר שמו היה מרחף בשמי השירה הצחיחים בשל הרוח הגבית שאתה מדבר עליה? אשמח לשמוע.

    • אני בטוחה לחלוטין שהקרדיט לפרסומו של חסן מגיע כולו לבני ציפר. הוא מעמיד אותו בפרונט ולא מזיז אותו אפילו לא סנטימטר אל שולי הבמה. לפני שנים רבות אני זוכרת את שבחיו של ציפר לתרבות “הלבנט”. מכאן אני מבינה שציפר מזמן חיפש משורר שיאמת את הדיעות של ציפר מלפני שנים.

  13. השאלה המעניינת אינה מדוע רועי חסן מצליח, אלא מדוע אנשים כמו הכותב הנכבד, מהנדס רפואי מדופלם, כל כך נטרפים מכך שרועי חסן מצליח.

    • השאלה שאתה שואל היא שאלה פסיכולוגית ולא נראה לי שתוכל למצוא לה מענה שלא ישקף אך ורק את מה שמתרחש בתוך עצמך בלבד.זה בדיוק כמו שנשאל,מדוע מישהו ימצא את עצמו מוטרף מכך שמישהו אחר לכאורה מוטרף מתופעה כזאת או אחרת.?טוב,אולי אתה לא מוטרף,אולי אתה רק מוטרד.ואולי אתה אפילו לא מוטרד,אולי אני הוא זה המוטרד?טוב,נסכם,השאלה שבאמת יש לשאול בדיון הזה היא מדוע מישהו מוצא את עצמו מוטרד מכך שמישהו אחר (לכאורה)מוטרד מזה שמישהו אחר(לכאורה בהחלט)מוטרף מזה שמישהו אחר(לכאורה,זה עדיין לא ממש בטוח במאה אחוזים מבחינת הנצח:)מצליח?

      אבל רגע,מי אמר שאני מוטרד?אני חוזר בי.אני לא מוטרד בכלל.הנה,קיבלת תשובה לשאלתך..:)

    • יו, צ’יקי, התשובה ברורה:
      1. לא קוראים שירה, לאף אחד לא אכפת, פרט למשוררים. לכן, מה שנשאר זה בורסת האגו, וחסן נופח מעל ומעבר. ובו זמנית הוא מהמשוררים הבולטים של צעירי הצעירים, כמו שקראו לזה פעם.
      המשוררים והמשוררות מרגישים שלא נשאר מקום לפאר יצירתם האלוהית. אפשר לצחוק על זה, אבל זה לא פותר את הבעיה: אין מערכת ספרותית, אין ביקורת, והכול מתנהל באופן אקראי ובעיקר על פי שיח סוציולוגי.

      2. ניסיונך לרדד את מאמרו של מר אדלר להיותו אשכנזי מצליח (מבלי להוסיף גילוי נאות על כך שהתעצבנת על מאמרו גם בגלל דבריו על “מעיין”) נובע אף הוא מאגו מעט פגוע (של עיתונאי ב”הארץ”, שהותקף במאמר).

      3. כולנו יהודים כאן (חוץ מהערבים, אבל אין שירים שלהם אצל ציפרון, כמעט, למצער, בטח מאז המהפך הביביאי שלו), ולכן יש להשתיק את האגו, לקרוא “ישראל היום”, ולחייך כשעובר שוטר.

      • ליובל
        אמנם פנית לצ’יקי אך עד שהוא מתנער מחובותיו העיתונאיות והאחרות אגיב:
        1. מסכים
        2. בדקתי ובחלק זה לפחות נאמרו עליו רק “דברים טובים” ואיני חושד בו שהוא התאמץ לקרוא על “מעיין” בחלק השני מהמקור.
        3. אלי דווקא השוטרים מחייכים למרות עורי השזוף.

        • ליובל, כלל לא התייחסתי לכך שאדלר אשכנזי. גילוי נאות: גם אני נחשב כאשכנזי. ושוב, כמו שאדלר ציין, אני לא חושב שאדלר ירד על מעין.
          אני שואל ברצינות, חסן אכן הוא משורר השעה, אבל יש הרבה משוררים מצליחים יותר מחסן, שמוכרים יותר עותקים מספריהם, מרצים במקומות יותר חשובים באוניברסיטה, מקבלים הרבה יותר פרסים, שופטים בשלל תחרויות, ומגיעים לשלל פסטיבלים בחו”ל (דבר שנדמה לי לא קרה מעולם לחסן). רובם לא גאונים. מדוע חסן מעורר כל כך הרבה זעם, לא רק אצל הכותב הנכבד?
          מלבד זה, אם המסקנה של המאמר הארוך שמנסה לפענח את סוד חסן היא רק שציפר התלהב מכך שהוא טבח, זה מופרך, היות וציפר מפרסם גם משוררים אחרים והם לא זוכים לכזו תהודה. מלבד זה, עדי קיסר גם מצליחה מאוד, והיא אינה מפרסמת אצל ציפר.

          • צ’יקי

            נושא ה”טבח” היה קוריוזי – כמו “הכל בגלל מסמר קטן” שנרמז בטקסט. אם הבנת שזה “הטיעון” – כנראה נכשלתי.

            אני הבאתי בכל שלב בטיעוניי, שלל שמות (גם את שמך) להשוואה. אתה לא הבאת (מלבד עדי) שום שם. ואני שואל האם בהקשר של ה”חשיפה/לשנה-שנתיים” האחרונות (במנותק לרגע מהרמה הפואטית) יש מי מהמשוררים שזכה לכך? אדרבא, הבא שמות. ואם אני כן מתחשב ברמה הפואטית – העיוות, בלי ספק זועק. למשל, את מי הזמינו לאונ’ ת”א להרצות?
            ובקשר לעדי, המאמר נכתב באביב/קיץ שנה שעברה. באותה תקופה החשיפה של חסן (שחשבתי שהצגתי אותה במאמר בצורה אולי מוגזמת – אבל לנוכח תגובתך אולי לא) הייתה רבה יותר ללא ספק.

          • הי צ’יקי, למען האמת צריך להודות שגם אני שאלתי את עצמי את השאלה שהעלית. גם לגבי עצמי, ואני לא כל כך התעצבנתי, יחסית למה ששמעתי על כמה ממשוררינו, פשוט כי מעולם לא הצלחתי, וגם לא ניסיתי. אז אין לי במה לקנא.
            אני לא חושב שיש דבר כזה משורר מצליח. מבחינת פרסום – אז יש קצת רעש, ומבחינה כלכלית – שום פרסום משוררי עוד לא הקנה תקן אוניברסיטאי עם קביעות, ורוב המשוררים מתפרנסים בדוחק, חסן או לא חסן.
            לא יודע איך מודדים הצלחה במכירות. חסן מכר אלף עותקים? יותר? הוא משורר טוב, ומשווק אגרסיבי. אבל גם מכירות כאלה ויותר אינן מבטיחות שום עתיד כלכלי, אולי שנה של פרנסה, בקושי.
            גם אגי משעול, נניח, עצבנה הרבה אנשים (מבקרים?) ובצדק, כשניפחו אותה וכשהיא ניפחה את הבלון של עצמה מעל ומעבר למשוררת הבסדר שהיא, לפעמים.
            מה שכן, ברור שיש כאן עניין סוציולוגי, כפי שהיה עם מר פישר גיורא, שאני עומד מאחוריי אהדתי לשירי השכול בספרו הראשון, אבל ברור שכל עוד לא יחזור לעסוק בנושא זה, לא יזכה לאותה רמת חשיפה (פשוט, כי סוציולוגית, ציבור קוראי השירה הלא קיים היה זקוק למשורר שכול, שניתן להקריא משיריו בהלוויה – ועימך הסליחה, גיורא).
            למעשה, הסוציולוגיה בלעה לא רק את השירה, אלא גם את מדעי הרוח. החוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות (שמעולם לא היו מקום שמצטיין ברוח, ממילא) מתרוקנים, החוגים לסוציולוגיה מתמלאים, וזה לא שמאות אלפי אנשים הולכים לבחור במקצוע הסוציולוג, אם יש דבר כזה.
            מצד שני, זכותה של השירה להיות עניין סוציולוגי, ואכן, בעידן הייצוגים, חסן וערספואטיקה הפכו לייצוג בשיח עירני, שיש להודות שיש לו זיקה למציאות. רק מה, העניין הולך לדעוך, בהדרגה, והשירה הישראלית הצעירה כבר ידעה כוכבים רבים שנזרקו באותה מהירות בה הוכתרו.
            אז יש חילופי אליטות, יש מחאה אותנטית חלקית של ‘ערספואטיקה’, שלא חידשה כלום על אהרון אלמוג ומואיז בן הראש, וגם ארז ביטון לא חידש דבר פואטית (שירה לירית הגונה, לא יותר), וגם החידוש הפואטי כבר התיישן.
            ואם כל אלה לא מתקבלים כהסברים, נותר רק הזקן הדאע”שי של המשורר (שקוצץ) כהתרסה שאשכנזים לא יכלו לעמוד בה (וסליחה עם משורר הטוב, המוכשר, חסן, וכפיצוי, אגיד שניגשתי לספר השירה הראשון של המשורר עם כוונה מודעת לקטול, כדי להקטין, אבל, לצערי במידת מה, חלק ניכר מהשירים היו חזקים, או נוגעים ללב, ונאלצתי לוותר. מה שכן, פרט להשפעת הראפ האמריקני (המבורכת) שירת ‘ערספואטיקה’ שמרנית, ולכן גם ההשתלבות המהירה במנגנונים הדכאניים למיניהם (אוניברסיטת תל אביב האשכנזית על חורבות שייח’ מוניס, אפילו עמותות למען שוויון עם משכורת סבירה).

    • לצ’יקי
      רציתי לציין שתגובתי הראשונה לדבריך (ספטמבר 3, 2016 בשעה 11:46 pm) נדחקה איכשהו לתחתית חבית התגובות ההולכת ומעמיקה ואולי פספסת אותה (לא שזה אסון כ”כ גדול).

  14. מאמר זה של דוד אדלר העוסק במצב השירה ובסיבות לפריצתה של השירה המזרחית בכלל ושל חבורת “ערס פואטיקה” בפרט, מציג נקודות מעניינות וחשובות אך אינן חדשות ואינן מחדשות מאום.

    חבל מאוד שכותב המאמר מבקר בחוסר דיוק תופעה שהוא עצמו לוקה בה, תופעה אותה הוא מתאר כ”עולם השירה כבועיות המשייטות בכוס סודה” (ניתן כמובן להעמיק ולקרוא את טיעוניו המורחבים בעניין בפסקה הנושאת את אותה כותרת בגוף המאמר) שכן לו העמיק אדלר עצמו בבמות ספרותיות אחרות והיה מודע למתרחש בהן ולא מתנהל כבועה בודדת בעולם, הוא היה מודע לכך שאני (צחי חלפי) כתבתי מאמר הדן באותו נושא בדיוק ב-“פְּטוֹטֶרֶת – מרחב מקוון לספרות עברית” שייסדתי ושאותו אני עורך מאז פברואר 2015. http://www.ptoteret.co.il/%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94/
    בשיחה אישית עם אדלר, בסמוך לפרסום המאמר ב”כרמל”, עלה מדבריו כי הוא לא היה מודע כלל לקיומו של מאמרי ואף לא קרא אותו בטרם כתב את מאמרו. לו היה קורה אדלר את מאמרי הוא לבטח היה מגלה שמאמרו לא מציע מבט חדש ומחדש; הדברים לא נכתבים ממקום פגוע ו/או נעלב, אלא יש בי תהייה עד כמה אדלר מוד ומכיר בכך שהוא חוטא באותה התנהלות בועתית אותה הוא מבקר.

    כמו כן אדלר טועה בבחירתו בניסוח מכליל וגורף, שכן “פְּטוֹטֶרֶת – מרחב מקוון לספרות עברית” מעולם לא התיימרה ולא מתיימרת לייצג חבורת כותבים החגה סביב פטוטרת, ומעולם לא הייתה לפטוטרת שאיפה לחולל שינוי ו/או מהפכה בעולם הספרות, בדף הראשי של פטוטרת אני אף מביע ביקורת כלפי הצהרות יומרניות שכאלה המאפיינות במות ספרותיות אחרות ומצהיר ששאיפות יומרניות דומות לא מעניינות את פטוטרת (כמובן שהבעת ביקורת זו היא הראייה לכך שפטוטרת לא פועלת כבועה המתקיימת לבד בעולם ללא מודעות לבמות אחרות המתקיימות סביבה או ללא היכרותן)

    הטענה הביקורתית על כך שבמות ספרותיות הפועלות קיימות מבקשות לקדם את שירתם של המפרסמים בהן, לא ברורה לי; האם כתבי עת מיתולוגיים כ”עכשיו” לא מבקשים לקדם את שירתם של המפרסמים בהם? כשגבריאל מוקד פרסם לראשונה את שיריה של יונה וולך הוא לא ביקש לקדם את שיריה ואת מעמדו כעורך?

    גם הטענה כי מוקד, מירון, אמיר ואחרים הם אוטוריטה מוסכמת לא ברורה לי, האומנם כל השמות הללו הם אוטוריטה מוסכמת? אני לא חושב כך, ועל כן מתברר שטענה זו לא נכונה, שכן לבטח יש נוספים שלא מסכימים; ונניח שנפילים אלה הם אכן אוטוריטה מוסכמת, האם אין מקום לגיבוש והתהוות אוטוריטות נוספות, חדשות, אחרות או שמא ראוי שעולם הספרות יתנהל תחת רודנות של אוטוריטה ספרותית שלטת אחת?

    עליי לסייג את תגובתי ולומר כי טרם קראתי את חלקו השני של המאמר, אך חשוב לי לציין כי יצרתי קשר עם אדלר בסמוך לפרסום המאמר ב”כרמל” ושיתפתי אותו בדעתי כי אין זה הוגן לכתוב מאמר בנושא ולפרסמו תוך אזכור במות ספרותיות כאלה ואחרות מבלי להעניק לבמות אלה את ההזדמנות לקרוא את המאמר ולהגיב עליו; אדלר, לצערי, לא היה שותף לדעתי זו.

    • לצחי
      תודה על תגובתך הארוכה והמנומקת.
      מקבל בברכה שהדברים שכתבתי מקובלים. ראה בתשובתי לצ’יקי מה היה המניע. הואיל וניסיתי לספק הוכחה לוגית שעולה בקנה אחד עם השכל הישר אני שמח שאתה מאשר שאמנם השכל הישר עומד לצידי. לא מבקש זכות ראשונים.
      בעניין הבועתיות. עם כל הכבוד ל”פטוטרת”, אולי אתה מודע, ואולי תהיה מודע יותר, כשתקרא החלק השני, כמה אתרי שירה וספרות יש. לא ניסיתי לטעון שאני בקיא בקורה בכל הבועות והבועיות (או ש”כרמל” אינה כזו).
      ההתכתבות בינינו הייתה אחרי היציאה לאור של החוברת. אבל גם לו הייתה לפני, איני סבור שהייתי צריך לבקש תגובות לפני. כשיצרתי את “מפת השירה” לא התיימרתי להיות מעין “טאבו”. גם כך ביקרו אותי שכתבתי על במות שוליות מדי. בכל מקרה לאחר קריאת החלק השני תהיה אפשרות לכל במה לכתוב “הערת אזהרה” (תיקונים, השגות ואני משער גם הרחבות, כי גם המצע הארוך לא הספיק).
      החלק השני ייתן תשובה, כך אני מקווה, לתהיות אחרות שלך ואם כך נתראה אז שוב.

  15. לצ’יקי
    תודה על תגובתך. מוטרף? לא ממש. מוטרד? – לא אכחיש. אבל אתה יכול בהחלט לתהות איך אדם (שמוטרד כנראה מדברים לא מועטים) מחליט בוקר (או ערב) אחד לכתוב מאמר ארוך ומושקע כ”כ (וכשתקרא את חלק ב’ (שגם לך יש בו מקום, אבל בעצם גם בחלק א’ כמדומני) תראה עד כמה). האם הוא לא צריך להיות מוטרף כדי לעשות כך?

    אז זה הסיפור: עורך “כרמל” שלמה לאופר שאל אותי איך אני מסביר את “תופעת חסן” שהוא אינו יכול להבינה כלל. הסברתי לו. הוא ביקש שאכתוב מאמר מקיף. כתבתי. ואז הוצאת “כרמל” 18 התעכבה והיו “התפתחויות”. אולי הגזמתי בפירוט “הישגיו” (אני כזה יסודי – מה לעשות?).
    בקיצור – לא מוטרף. מוטרד. כמשורר.
    מקווה שהמאמר גם מסביר מדוע. אם לך יש הסבר אחר אשמח לשמוע

  16. במדינת ישראל

    כְּמוֹ גּוּף חַי הַמְּזַהֶה זִהוּם וְנִלְחַם בּוֹ
    אַל תִּפְחֲדוּ מִמֻּגְלַת “מְדִינַת אַשְׁכְּנַז”
    הִיא לֹא מָוֶת, הִיא סִימָנֵי חַיִּים.
    מַגִּיעַ רֶגַע
    שֶׁמֻּרְסַת הַכְּאֵב וְהָעֶלְבּוֹן בְּשֵׁלָה
    וְצָרִיךְ רַק דְּקִירָה כְּדֵי לְפוֹצְצָהּ.

  17. דוד, אתייחס לחלק הראשון של המאמר ולשם כך אצטט שורה ממנו שלדעתי עונה על שאלת הכותרת: “כיצד קרה ש…” – “או שמא חשו השופטים צורך לרצות את מי שתוקף אותם על “‘מעמדם ההגמוני”‘. צורך כזה עלול לנבוע , לעניות דעתי, מחוט שדרה לקוי או מתוך טקטיקה מחוכמת של נטילת העוקץ ממי שעלול לתקוף אותם, כתוצאה מהחלטה אחרת, שתנבע מפרמטרים של איכות.” ואני רוצה להוסיף שאלה פני הדברים כשבפרסים וביוקרה עסקינן ולא רק במקרה זה.. כלומר ההתייחסות השופטת היא לא בהכרח עניינית טהורה. לכן השאלה המתבקשת היא אם אתה באמת ובתמים נהנה מיצירה כלשהי ולא משום שיוצרה זכה לעשרות תשבחות וקשה לזרום נגד הזרם

    • תודה לך אירית על קריאתך ותגובתך. בלי משים (או אולי עם), הצבעת על משפט שנמנעים מלכתוב אותו. אם כי יש עוד כמה כאלה במאמר כ”כ ארוך….

  18. אומר זאת בקצרה: אני קורא שירה מדי פעם, לא באופן סדיר, כשמזדמן ובדרך כלל את אלה שמתפרסמים ב”תרבות וספרות” של הארץ. כקורא אקראי אני חש חובה לציין שרועי חסן מייצר זבל טהור (זו, לפחות התרשמותי ממה שפורס בעיתון). זו לא שירה, אין בזה שום דבר פואטי, זה דיליטנטי, זה חסר כל ערך זה לא העיר אצלי שום נים רק בוז עמוק לבני ציפר שמשתמש בחסן לצרכיו הפרובוקטיביים ורחמים עמוקים לחסן שנפל לפח הזה וטועה לחשוב שהוא משורר. נ.ב. אפילו הניקוד (בתכנת “נקדן”? ) שגוי.

  19. לאדי

    תודה על תגובתך. אני משער שכתבתי זאת, אם לא במאמר, בודאי בתגובותיי. התייחסותי ובוודאי התמקדותי הייתה במכוון בהיבטים של הסוציולוגיה של השירה ולא באיכות השירה באשר ל”תופעת חסן”.

    דבר אחד חידשת שמצאת טעויות ניקוד ואני חשבתי שב”הארץ” מגיהים….. אותך לשוקן….

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה + 9 =