חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות באירועים, ממליצה לא ללכת לסרט:
״קפטן פנטסטיק״, קולנוע “לב”.
אני מרוצה בדרך כלל ממגוון הסרטים המוקרנים ב”קולנוע לב” וסומכת על בחירתי מתוך ההיצע, אבל “קפטן פנטסטיק”, שאומנם מדורג גבוה בסולמות של “TIME OUT תל אביב” ושל האתר seret, הוא סרט מאכזב עד כדי מביש.
סיפור העלילה לא מתחבר, קרעי-קרעים, טלאי-טלאים. ילדים גדלים בחסות אביהם ביערות ארצות הברית הרחק מהחברה. הם לא צמחוניים – צדים חיות למאכל – אבל לעשות מזה טקס חניכה לבן מתבגר, שהופך להיות לגבר ברגע שהרג צבי ונגס בבשרו החי? זה מגוחך ודוחה, ולא מסתדר עם שינון כפייתי של “מגילת הזכויות” האמריקאית על ידי ילדה בת שש. האב כופה על ילדיו אימוני כושר מסכני חיים, שבהם הילדים נחבלים, אך עדיין נראים חלשלושים ומסורבלים. והיכן האימא? היא חולת נפש, מאושפזת בבית חולים באיזו עיר, ומצליחה סוף-סוף להתאבד. הילדים עסוקים בבכי לא כל כך פוטוגני והאבא – בהזיות על אשתו שנראית בת עשרים או פחות בכל חלומותיו. יש להם אוטובוס, הם מגיעים להלוויה, לא כל כך מסתדרים בזמן שהייתם הקצרה בעיר, ולמה צריכים – בעידוד האב – לגנוב מצרכי מזון מחנות? חינוך לְמה זה? הם חוטפים את גופת האם, רוקדים על רקע להבות האש השורפות את הגופה לפי צוואתה הבודהיסטית.
כמה טוב לראות את הסרט באולם קולנוע בתוך קהל לא מועט ולשמוע, לאחר שהסיוט הארוך הזה מסתיים, דברי תרעומת מאיזה צופה שפוי ואמיץ, להתעודד ולכתוב את ה”אנטי-המלצה” הזאת.
חגית כן ממליצה על הסרט:
“כלבי מלחמה”.
בכל זאת רציתי ליהנות מסרט, אז הימרתי על “כלבי מלחמה”, וצפיתי בו ביום חמישי 18.08, ערב ט”ו באב, יום הקרנתו הראשון בארץ. גיבורי הסרט הם שני סוחרי נשק שותפים, אפרים דיברולי, המגולם על ידי ג’ונה היל (אשר קולו, בצירוף מקרים משעשע, נשמע בסרט האנימציה “מסיבת נקניקיות”, שהוקרן באולם סמוך), ודיוויד פאקוז בגילומו של מיילס טלר, שנתן מופע מבריק כמתופף בסרט “ויפלאש” משנת 2014.
הסוחרים הצעירים מוכרים נשק לממשל האמריקאי, אשר בזמן מלחמת עירק פתח את קניות הנשק שלו למכרזים פומביים. עסקי השניים נמצאים בעלייה, הודות לתושייתם בפתרון בעיות, ובזכות המרץ וההתלהבות שלהם, עד כדי נכונותם להסתכן גופנית, כשהם מבריחים אקדחי “ברטה” מירדן לאזור הקרבות בעירק. סוחרי הנשק סימפטיים, קומיים במידה הנכונה, וזוכים לאהדת הצופים. יחסי השותפות ביניהם מתפתחים, משתנים, ומעניינים לא פחות מעלילות מכירת הנשק. הנוכלות, שמאפיינת את העסקים, נכנסת גם ביחסים האישיים בין השניים, ובסופו של דבר ממוטטת את המפעל המשותף ואת החברות, שלא הייתה שם מעולם.
הסרט נעים לצפייה, מותח, מצחיק, מספק חומר למחשבה. שני סוחרי הנשק הם יהודים, אחד מהם עונד תליון “חי” גם כשהוא נמצא בירדן ובעירק. הבחירה ביהודים-נוכלים לא נראית כאנטישמית בעיניי. מה אומרים על זה יהודי ארה”ב? האם יש משמעות מיוחדת להקרנתו של סרט בעל אמירה ביקורתית על המעורבות הצבאית האמריקאית במלחמות בעולם, ועל התנהלות הממשל בנושאי הכספים, המכרזים ועסקי הנשק, דווקא בשנת בחירות?
