לצפייה בקדימון

https://youtu.be/eJUfytUfhSs

התמונות באדיבות פורום פילם

מאת קרן זוהר

בעולם רווי טכנולוגיה ותוכניות ריאליטי, עולם שבו סף הריגוש הולך וגובר, המשתתפים הם מעין גלדיאטורים המוצבים בזירה, גלדיאטורים שהזכיינים או הצופים משסים אותם אלו באלו. לא בכדי גם כוכב ריאליטי ישראלי (אלירז שדה, זוכה העונה השנייה של “האח הגדול”), העניק לנו באחד מרגעי השיא של הרייטינג את נאום הגלדיאטורים הבלתי נשכח בו. בזמן פיוס עם יריבו הטלוויזיוני סער שיינפיין, התוודה על תחושותיו: “אנחנו כמו שני גלדיאטורים, שנינו נלחמים זה בזה וכולם רוצים דם”.

סרטים וסדרות רבות עסקו ועוסקים בשנים האחרונות בתחלואי הטכנולוגיה. זו גורמת בין השאר להתמכרויות לרשתות החברתיות ולתוכניות הריאליטי, ולהידרדרות המוסרית שבה לוקה האנושות כתוצאה מהתמכרויות אלו. “מראה שחורה” ו”משחקי הרעב” הם דוגמה לביקורת החברתית שעסקה בנושאים הללו, הן על המסך הגדול והן על המסך הקטן.

סרטם החדש של צמד הבמאים הצעירים הנרי ג’וסט ואריאל שולמן (תסריט של ג’סיקה שרצר, המתבסס על ספרה  משנת 2012 של ג’ין ריאן) עוסק בנערה בשם ונוס דמרקו, המכונה בפי כל חבריה, וי (אמה רוברטס), שמסיימת את לימודיה בתיכון, משתוקקת לנסוע לאוניברסיטה מרוחקת ללימודי אמנויות, אך נמנעת מכך בשל תחושת מחויבותה לאמה הדאגנית והתלותית (ג’ולייט לואיס) שנאחזת בה יותר ויותר מאז מותו של אחיה הגדול בתאונה מצערת. וי היא צלמת חובבת שמצלמת בעיקר את ג’יי פי, שחקן פוטבול שלומד בתיכון שלה ובו היא מאוהבת מרחוק, ואת סידני, חברתה המעודדת הפרובוקטיבית.

סידני משתתפת במשחק רשת בשם “Nerve” – “משחקי חובה”, ובו שחקנים אמיצים מרוויחים כסף ותהילה ככל שהם עומדים ביותר ויותר משימות מצופים אנונימיים. המשימות נעות ממעשי קונדס שטותיים ועד משימות מסוכנות שעלולות לעלות למשתתף בחייו. המשחקים הם סודיים, ומשתתפים בהם רק בני נוער. מי שמלשין על המשחקים סופו להיענש באכזריות. המשחקים משודרים בזמן אמת באפליקציה בסמארטפונים, וכמיטב המסורת בימינו, כל משימה חייבת להיות מתועדת על ידי המשתתף במכשיר הנייד שלו – כי הרי אם לא צילמנו והעלינו לרשתות החברתיות – אז כנראה שזה לא נחשב כמשהו שבאמת קרה… ב”משחקי החובה” או שאתה שחקן אמיץ או שאתה פחדן שמסוגל רק לצפות מהצד. מריבה שטותית מצד סידני גורמת לוי להבין שנמאס לה להיות “צופה” פסיבית. היא מעוניינת להיות בשליטה ולקחת חלק פעיל בהצגה הזו שנקראת חייה. לאור התובנה הזו מחליטה וי להשתתף ב”משחקי החובה” בעצמה, בניסיון להוכיח לעצמה (וגם לסידני) שהיא “שחקנית” ולא “צופה”. וי אינה יודעת שמרגע שהחליטה לקחת שליטה על חייה בדרך זו, היא למעשה נתנה ליקום רשות להפקיע את השליטה מידיה.

כבר מהמשימה הראשונה שווי מקבלת הצופים מצוותים אותה לאיאן, שחקן מוביל במשחק ובחור שרמנטי במיוחד (דייב פרנקו) והשניים הולכים ומסתבכים עם המשימות הניתנות להם – וכמובן, גם מתאהבים. השניים הופכים לסלבריטאים כהרף עין, ובכל מקום שאליו הם מגיעים מתנפלים עליהם גדודים של צופים מעריצים ומצלמים אותם בצילומי פפארצי שאותם הם מנסים להשיג בלהיטות. המשימות הולכות ונעשות מסוכנות מרגע לרגע, ולבסוף מציבים את השחקנים במצב שבו עליהם להילחם על חייהם (תרתי משמע) כדי לשרוד את המשחק, ולצאת ממנו בשלום.

נדמה כי בחלק מהמקרים הצופים, מתנהגים כמי שצד פוקימונים, רק שהציד כאן עוסק בבני נוער, אנשים בשר ודם, ולא בדמויות דמיוניות מתוך משחק מחשב… רוברטס ופרנקו מפגינים קסם וכימיה על המסך, וגורמים לנו להתאהב בהם ולרצות בניצחונם. גם הדמויות השוליות בסרט אמינות ומעוררות אמפתיה. מאוד משמח לגלות בתפקידים קטנטנים (אך מדויקים) את קימקו גלן וסמירה וילי (המגלמות בהתאמה את סוסו ופוסי ב”כתום זה השחור החדש”, זוג האסירות הלסביות הלוהטות ושובות הלב) השונים כל כך מהתפקידים שבהם אנו מורגלים לצפות בהן.

הסרט הוא בן 96 דקות, וגם זו נקודה לזכותו. אני מוכרחה להודות שממש התגעגעתי לסרט באורך שפוי, שבו היוצרים לא מתעקשים למתוח עד כלות את הסרט גם כשהדבר ממש לא נחוץ. יש פה ושם חורים קטנים בעלילה, והסיום מעט דידקטי, אך ההתאהבות בדמויות והליכה לצדן במסע שאותו הן עוברות גורמות לנו לסלוח גם לחריקות מעיין אלו. הסרט קצבי, אנרגטי, סוחף, בעל צילום חד ותזזיתי (בדומה לקצב החיים התזזיתי בעולם הטכנולוגי) ומלווה בפסקול מקפיץ ומשובח שעליו אחראי רוב סימונסון. בשל העובדה כי רוב המשתתפים בסרט הם בני נוער, קל להתייחס לסרט כאל סרט נעורים, אך בקלות אפשר היה “לבגר” את המשתתפים והמסר היה נותר בעינו: טכנולוגיה חסרת גבולות היא מזיקה והרסנית. “משחקי חובה” לוכד את הדופק הפועם של הלך הרוח בכל הקשור לטכנולוגיה, ריאליטי ורשתות חברתיות בימינו. הוא מתריע על הסכנות, ומטיף לאחריות. למעשה, משחקי חובה” הוא מעין משל בן זמננו על המצב הקיים, ואולי אפילו מעין נבואה אפוקליפטית להקצנה בהידרדרות המוסרית שאליה אנו עלולים להגיע, אם לא ניקח אחריות על ההתמכרויות האלו ונדע לתחום גבולות בין המציאות לווירטואליות. קל להגיד, אך כולנו מכורים – ולכן קשה מאוד לבצע.

ממש כמו שאהוד בנאי שר ב”בלוז כנעני”: “זה עולם אלקטרוני – קצת קשה לדבר”. שר, וצדק.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × ארבע =