מאת קרו זוהר
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים הוא חגיגה אמיתית לאוהבי הקולנוע, המשתרעת על פני עשרה ימים שהחלו ב-7 בחודש ויסתיימו ב-17 בחודש. הפסטיבל שנוסד בידי כלת פרס ישראל ומקימת סינמטק ירושלים, הגברת ליה וון ליר, זכרה לברכה, חוגג את שנתו ה-33. הפסטיבל מושך כ-60,000 משתתפים שוחרי קולנוע, וכן תשומת לב מכובדת בארץ ובעולם. מעמדו וחשיבותו של הפסטיבל ניכרים בכמות היוצרים הבינלאומיים המשתפים עמו פעולה בשמחה. בפסטיבל הנוכחי: הלן מירן, השחקנית הבריטית זוכת האוסקר, הגיעה למפגש ולשיחה עם הקהל, אלמודובר מתכבד לפתוח את הפסטיבל עם סרטו החדש “חולייטה”, וקוונטין טרנטינו מקבל בו פרס מיוחד. בשנים קודמות ביקרו והתארחו בו מרצ’לו מסטרויאני, קירק דאגלס, רוברט דה-נירו, ג’יין פונדה, ז’אן רנו וג’ון מלקוביץ’ לצד במאים, מנהלי פסטיבלים ויוצרים רבים נוספים מהארץ ומהעולם.
הסרטים המוקרנים בפסטיבל מתחלקים לקטגוריות הקרנה שונות ומגוונות ולז’אנרים שונים (עלילתיים, תיעודיים, אנימציה, סרטים קצרים ועוד). רוב הסרטים מוקרנים בהקרנות בכורה ארציות ולעתים אף בינלאומיות. הפסטיבל הוא אירוע פלורליסטי המדגיש את רוח היצירה החופשית, ואת מקומו של הקולנוע כפורץ גבולות ומוסכמות ומפתח חינוך לסובלנות, לשלום ולחופש, כחותר לשינויים חברתיים ולשיפור החברה.
לצערי הרב, בלתי-אפשרי להספיק לצפות בכל סרטי הפסטיבל (אבל זה לא אומר שלא ניסיתי ולא אמשיך לנסות)… האפשרויות מרובות ומגוונות כל כך, החל מ”אהבה וידידות”, עיבודו הקומי של ויט סטילמן לנובלה של ג’ין אוסטין, “העתיד לבוא” הפילוסופי של איזבל הופר, “חדשות ממאדים” המשעשע של דומיניק מול העוסק בפיליפ הגרוש ואב לשניים המרצה בעל כורחו את כל סובביו, ו“נשים מסוימות” של קלי רייכהרדט ובו מישל ויליאמס, קריסטן סטיוארט ולורה דרן מגלמות נשים משולי החברה האמריקאית וקורותיהן. בגזרת הסרטים הדוקומנטריים: “הרולד וליליאן: סיפור אהבה הוליוודי” של הבמאי דניאל ריים, המתעד בחינניות את סיפורם של הסטוריבורד הרולד מייקלסון ושל אשתו, תחקירנית הקולנוע ליליאן מייקלסון – זוג מיוחד שעבד עם גדולי הבמאים בהוליווד, “ביצים” הדוקומנטרי של פני ליין העוסק ברופא שהשתיל בלוטות אשכי עזים לגברים עם בעיות אין אונות, ועוד עשרות סרטים עלילתיים ודוקומנטריים שכואב הלב להחמיץ.
מטבע הדברים, הפסטיבל מקיים תחרויות רבות לסרטים מן הארץ ומהעולם. אהבתי מאוד את העובדה שבמסגרת תחרות חג’ג לקולנוע ישראלי, יכול הקהל להצביע באמצעות הכרטיס שבידו על הסרט שראוי לדעתו לתואר “חביבי הקהל”, וכך ניתנת הזדמנות לצופה לבוא בדיאלוג עם יוצרי הסרט, ולהשיב להם אהבה. ויש כל כך הרבה סרטים להשיב עליהם אהבה! להלן סרטים ישראלים שבהם צפיתי (סקירה מורחבת על חלקם תגיע לכשיצאו הסרטים לאקרנים).
“אבינו”
סרטו העלילתי של הבמאי והתסריטאי מני יעיש (“המשגיחים”) החושף אותנו לעולמו של עובדיה רחמים, מאבטח ב”שמיים”, מועדון זמר ים תיכוני. עובדיה הוא נשמה טובה בגוף של בריון. אלוף העולם במכות, אחד כזה שיכול לפרק עשרה גברים ברצף, אבל מוסריותו מאפשרת לו לעשות זאת רק אם הם התחילו. הוא צריך שיתקיפו אותו כדי לקבל דרייב והצדקה לכסח. עובדיה הבריון משתוקק להיות אבא. יש בו הרבה רוך ורצון לתת חום ואהבה לגוזל קטן שיביא לעולם עם אשתו רחל, איתה הוא מנסה להביא ילדים כבר חמש שנים ארוכות ועצובות. את עובדיה ורחל מגלמים שני שחקנים משובחים ומרגשים שאהובים עליי במיוחד: מוריס כהן ורותם זיסמן-כהן – זוג על המסך ומחוצה לו, בחיים האמיתיים. רותם זיסמן- כהן כבר גרמה לנו להתאהב בה פעמים רבות על המסך, ומובטח שאחרי ההופעה הזו מי שלא הכיר את עבודתו של מוריס כהן, לא יוכל להישאר אדיש, שלא לומר, להתאהב עד כלות.
נוסף לעבודתו כמאבטח, עובד עובדיה גם בהובלות כדי לממן את טיפולי הפוריות היקרים. הכיסופים לילד והאכזבות משירותי הבריאות הציבוריים גורמים לעובדיה לנקוט פעולה שתעזור לו לאסוף מספיק כסף לטיפולים במרפאה פרטית ויוקרתית. עובדיה נאלץ לבגוד בעקרונותיו ולהסכים להצעת העבודה החוזרת ונשנית של שלום רוזנטל (אלון דהן) עבריין המרבה לבלות במועדון “שמיים” ומתפרנס מגביית חובות בשוק האפור. כעת עובדיה מרביץ גם למי שלא תוקף, לפחות לבינתיים – עד שרחל תכנס להיריון, או כך, לפחות, נדמה לו… “אבינו” של יעיש (בעל השם הפילוסופי הממלא אותנו באסוציאציות של קדושה כלפי “אבינו שבשמיים” מחד, ובהזדהות עם כיסופיו של עובדיה לאבהות שגורמת לו להתרחק מכל קדושה שהיא) היא דרמת פשע חזקה ובועטת על המקומות אליהם אנו עלולים לפנות כשדוחקים אותנו עם הגב אל הקיר. אבהות, חברות, מוסר עבודה וצדק הם רק חלק מהנושאים שאותם תוקף יעיש במקצוענות, וגורם לנו להרגיש, להרהר ולהתערער בעוצמה מכל אחד מהם.
מוריס כהן זכה (בצדק רב) בפרס השחקן הטוב ביותר בתחרות חג’ג’ לקולנוע עלילתי שהנהיג הפסטיבל. שחקנים נפלאים נוספים מופיעים בסרט: חיים זנאתי, אלון חמאווי, הרצל טובי, דורון בן דוד ויאנה יוסף. רם שוויקי מעביר לנו דרך המצלמה עולם אפל ומטלטל. עיצוב פסקול: רונן נגל (ומובן שלא יכולתי שלא לזהות כבר במהלך הצפייה את מגע הקסם של המלחין שושן).
“הרמוניה”
סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי אורי סיון (“קלרה הקדושה”) הוא אלגוריה מקראית המתבססת על עיבוד מודרני לסיפורם של אברהם אבינו, שרה אמנו, הגר, ישמעאל ויצחק. בעיבוד של סיון אברהם אבינו (אלון מוני אבוטבול) הוא מנצח תזמורת מצליח הנשוי לנגנית נבל יפה ומוכשרת (טלי שרון). שניהם מצליחים להפיק צלילים מושלמים והרמוניים על הבמה, אך בחייהם מתנגן לו אקורד צורם סביב חוסר הצלחתם להביא ילד לעולם. כבר בפתיחת הסרט מגיעה לאודישנים לתזמורת, נגנית קרן יער בשם הגר (יאנה יוסף). מערכת היחסים בין הגר לאברהם ושרה הולכת ומתהדקת, עד שהיא זו המתנדבת לבסוף להפוך עבורם לאם פונדקאית ולספק לבני הזוג את הבן הנכסף. חייהם מקבלים תפניות חדות עם הגעת הילדים (כל אחד בעתו) – בן (ישמעאל/איסמעיל) ויצחק. הצילום המרהיב של ירון שרף מהווה דמות בפני עצמה, כמו גם פסקול הסרט עצמו (עליו אחראים יניב פרידל ועופר שאבי). במסגרת תחרויות הפסטיבל זכה הצלם ירון שרף בפרס קרן ון ליר לצילום על עבודתו בסרט זה. אבוטבול ושרון הם שחקנים ותיקים ונפלאים, אך הפעם אתמקד בשחקנים החדשים בנוף: נראה שזו הולכת להיות השנה של יאנה יוסף. יוסף המשחקת בתפקיד קטן גם ב”אבינו” של יעיש (ומוכיחה את צדקת האמירה “אין תפקידים קטנים”) כסלקטורית יהירה, מצליחה להעביר כהגר המקראית עוצמה בשקט שלה. הילדים בסרט עושים קסמים: איתי שצ’רבק כבן (ישמעאל) הזועם, טמיר תבור כיצחק המאופק ולירון עמרם כובש כבן הבוגר. נדמה שהסרט מטפס והולך ונבנה לקראת סצנת סיום מרגשת ומלאת תקווה והרמוניה שאי אפשר להתעלם ממנה. במסגרת תחרויות הפסטיבל זכה הסרט בפרס “החוויה היהודית”.
“מעבר להרים ולגבעות”
רן קולירין (“ביקור התזמורת”, “ההתחלפות”) מציג הפעם את סיפורו של סא”ל דוד גרינבאום, (אלון פדות) המשתחרר מהצבא אחרי 27 שנים בשירות קבע, ומתחיל לחפש את עצמו (ולא כל כך מוצא) באזרחות. הוא מתחיל לפעול בחברה העוסקת בשיווק ערכות דיאטה, ומנסה למצוא בה את מקומו, בזמן שאשתו, מורה לספרות (שירי נדב נאור), נקלעת למערכת יחסים חוצת גבולות עם תלמיד, בנו (נועם אימבר) מתחצף לאמו בלי חשבון, ובתו האידאליסטית (מילי עשת) מנסה בתמימות לשנות את העולם… פדות מצליח להעביר יפה את חרדת הקיום של מי שעבר תקופת חיים כה משמעותית במסגרת ומנסה נואשות למקם את עצמו ולבנות את מעמדו מחדש בעולם. נדב נאור מעבירה את המתח של אישה מתבגרת שעדיין רוצה להיות נחשקת ולחוות רומנטיקה, גם אם היא אסורה. נדב נאור אף זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בתחרות חג’ג’ לקולנוע עלילתי שהנהיג הפסטיבל. אימבר ועשת, כל אחד/ת בדרכו/ה מדגימים סוג אחר של מתבגר, ומיטיבים להעביר את עוצמות הכאב אותו דמותם חווה. הסרט נוגע יפה בקצוות בחברה ובניסיונותינו לאחד את הקצוות, בשאיפה של האדם להיות במקום טוב יותר (כלכלית, פוליטית, חברתית, מינית, רגשית), ובהתרסקותו כאשר הדברים אינם מתממשים על פי התוכנית ומאוויי הלב. הסרט מקושט לרגעים בכוראוגרפיה משלו הממחישה מצבי שגרה בישראל (דוגמה לכך בקישור המצורף), ומחוזק בשירת ארץ ישראל היפה והטובה, ביצירות של אייקוני תרבות ישראליים כנתן אלתרמן, ובשירתם של גורואי מוזיקה ישראלית אולטימטיביים דוגמת אריק איינשטין ז”ל ושלמה ארצי שיבדל לחיים ארוכים.
“שבוע ויום”
סרט הביכורים של אסף פולונסקי עוסק בויקי (יבגניה דודינה) ואייל (שי אביבי) ספיבק, זוג הורים, ביום שלאחר שבוע השבעה על רוני, בנם היחיד שנפטר ממחלת הסרטן. בני הזוג מתמודדים באופן שונה לחלוטין עם האסון הנורא שתקף אותם: ויקי מנסה לשוב לשגרה כמה שיותר מהר, אך השגרה פולטת אותה: בהגיעה למקום עבודתה, נמצא שם מורה מחליף המחייב אותה להשהות את חזרה לפחות ביום נוסף. אייל מזדרז להגיע להוספיס שבו מצא בנו את מותו כדי לקחת את “הירושה”: שקית של מריחואנה רפואית, בעזרתה הוא מקווה לטשטש את כאביו ובמקביל לחפש את שמיכת הפיקה הצבעונית שבה התכסה בנו המנוח. ההקלה שאותה מבקש אייל להשיג מתרחקת ממנו מפני שלרוע המזל, אין לו מיומנות “גלגול” סיגריות, ולשם כך הוא מגייס את בן השכנים המרגיזים (שרון אלכסנדר וכרמית מסילתי-קפלן) שלא מפסיקים לקיים יחסי מין בקולי קולות ולהטריד את מנוחתו. את בן השכנים מגלם ברב חן תומר קאפון (“פאודה”, “בני ערובה”). אל המסע מכמיר הלב אותו עובר אייל מצטרף בן השכנים בעל כורחו, ועל הדרך הם נזכרים בילדותם של רוני ובן השכנים שבה היו השניים מעמידים פנים שהם כוכבי רוק כשהיו מנגנים על גיטרות דמיוניות. את אותו אפקט דמיוני של “לעשות כאילו” הם מנסים בסצנת ניתוח “בכאילו” קסומה ומרטיטה לבבות על אימא חולה של ילדה בהוספיס שהייתה גם היא חברתו של רוני המנוח (את הילדה המרגשת מגלמת אלונה שאולוף). ויקי מנסה בשלט רחוק תוך קיום שיעור פרטי וטיפול במרפאת השיניים (בו מדגימה לנו דודינה כוחה של דמעה בודדת מהו), לאלץ את בעלה לקחת אחריות, לחזור למציאות ולשריין את חלקות הקבר הצמודות לבנם. בתפקיד אורח קצר המעמת אותנו שוב עם המוות: אורי גבריאל.
“שבוע ויום” גרף את מספר הפרסים הרב ביותר בפסטיבל: פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בתחרות הישראלית, פרס התסריט ושני פרסי הביכורים – אחד מצוות השיפוט של התחרות ואחת מצוות השיפוט הבינלאומי של פיפרסקי (פדרציית ביקורת הקולנוע הבינלאומית).
הפסטיבל עוד לא הסתיים. עד ה-17.7 (כולל) יש לכם עדיין הזדמנות לצפות ביצירות מקומיות ובינלאומיות. מומלץ מאוד.