"גלבי", מאת איריס אליה כהן ("ידיעות ספרים", פברואר 2016, 325 עמ')
מאת גליה אבן-חן
כשנודע לי על נושא הספר: חטיפת ילדי תימן, התפלאתי איך לא כתבו על זה קודם.
ייתכן שנושא כה חשוב חיכה לאיריס אליה כהן, כי רוב הסופרים לא היו קרובים אליו כמוה. לסופרים המזרחיים לא חסר על מה לכתוב, ולאשכנזים סיפרו שאימהות החטופים מדמיינות את חטיפת ילדיהן. רק כעת כשיצא הספר שאלתי את עצמי: הייתכן שעדה שלמה דמיינה?
חבר שאל אותי: "למה לחטוף ילד תימני?"
האמת שהיה לי קשה להשיב. "אולי כדי לקחת אותם לבתי-מחסה ולהפוך אותם לאנשי מוסד טובים?" עניתי בשאלה.
מיד לאחר מכן פתחתי בקריאת הספר כדי לבדוק את התיזה שלי. התשובה המלאה ניתנת רק לקראת סוף הספר, רמזים והטרמות ניתנים ומתבהרים תוך כדי הקריאה. הדוברת מסבירה לבסוף למה "גלבי" חיכה לה: מסתבר שיש חומר מתועד, אבל הגישה אל המסמכים והאפשרות לקרוא אותם תתאפשר רק אחרי שכולנו נהיה בקבר.
ספרה של איריס אליה כהן, "גלבי", נכתב על שתי חברות ילדות, שילדותן עוברת בשנות ה-60 ובגרותן בשנות ה-80. עורכת-הדין זוהרה היא ממוצא תימני, אחותה בתיה נחטפה, ובעזרת הבלש יגאל היא מנסה לפתור את התעלומה. המורה אדיבה, דור שני לניצולי שואה, סובלת מתסמונת ניקיון כפייתי. שתי החברות מתוארות ביחד ולחוד לסירוגין.
בקטעים של זוהרה הקוראים נמתחים. מהר מאוד מבינים שלא מדובר ב"דמיון מזרחי מפותח", וכל אחד מהקוראים ינסה לבדוק את ניחושו לתעלומה – לאששה או להפריחה. עם יגאל וזוהרה אנחנו נוסעים נסיעה ארוכה לחיפה ומחפשים תשובה. הקטעים של אדיבה, אחיה שנפל והוריה הניצולים, מהווים קטעי השהיה. קטעים אלו מלאים בהומור שחור והצחיקו אותי מאוד, למשל: הקטע שבו מבקשת הילדה הסקרנית, אדיבה, לדעת יותר על שעברו הוריה, ומסתייעת לשם כך בעיתון הנמצא בביתם:
"וכעבור עוד אי-אילו ידיעות היא נתקלת ב'הזמנה לציבור הניצולים'. או, זה מצלצל מוכר… וקשור איכשהו. 'ניצולים' ו'שואה' הן צמד מילים שהולך יד ביד… כמו…'צילי וגילי'… 'עמי ותמי'… 'אמנון ותמר'…'דין וחשבון'…'עירום ועריה'" (עמ' 62).
קטע נוסף שמדגים זאת נמצא בעמודים 129-128:
"שוב תהתה, בינה לבין עצמה, מהו בדיוק אותו פתרון סופי שאליו הגיעו הנאצים…ומהו אותו תרגיל –חיבור, חיסור, כפל או חילוק- קשה, מורכב ומסובך שרק הם הצליחו לפתור, אבל איכשהו אפילו היא מבינה שהתרגיל קשור למספר האסטרונומי: 'שישה מיליון'".
פרק שלם מוקדש לדודתה של אדיבה, ניצולת שואה שגרה בארה"ב, שחושבת שהיא מרלן דיטריך, ונותנת מופע שלם בשדה התעופה לוד (נתב"ג של הימים ההם) בטרם זמרת הקברט הידועה תנחת.
הרומן "גלבי" נטול סטראוטיפים לחלוטין, מה שגורם לדמויות ולאירועים להיות קורקטיים יותר. בעוד שבֵיתה של זוהרה הבוגרת טובל באבק, דווקא בֵיתה של אדיבה נקי באופן כפייתי. אִמה של אדיבה היא זו הקוראת את "לטיפשה" (כינוי לעיתון "לאישה"), בסלון שלה תלויות תמונות גובלן, שרקמה, ודווקא בביתה אוכלים לחם עם מרגרינה. כמו כן, מנותץ המיתוס של האחות הרחמנייה, הפופולרי כל כך בספרות העברית והכללית. בניגוד למיתוס, האחיות היודעות והשותקות, מרושעות האחת יותר מהשנייה.
אליה כהן שואלת שאלות מטרידות בדבר קיומו של האל כבר בספרה הראשון, "מכתוב". ב"גלבי" זוהרה מביעה אמונה חזקה בכוח עליון. היא מאמינה שכל דבר שצריך לקרות, קורה בזמן ובמקום המתאים, ושיש אל שיודע לסדר ולארגן את הדברים. לשם כך היא מראה קווי דמיון רבים בין שני נשיאי ארה"ב לינקולן וקנדי, שמשלו במרווח של מאה שנה בדיוק: שניהם נרצחו, לשניהם בנים שמתו בילדות ועוד. יחד עם זאת, נשמע גם קול אמה של אדיבה, הבטוחה בכך שאלוהים של היהדות, האיסלם, הנצרות או הבודהיזם לא קיים, ומספקת השערה, שהחיים הוא אלוהים או שהאדם הוא אלוהים.
את הרומן מאחה סיפור אהבתם של זוהרה ויגאל, ועד שלהי הספר זוהרה ואנחנו לא יודעים אם יגאל נשוי או פנוי. מדובר ברומן סוער מאוד של שני אנשים בוגרים, אף על פי שבתחילתו זוהרה לא מעריכה אותו מבחינה מקצועית כבלש. אני לתומי חשבתי שהערכה הדדית היא התנאי הבסיסי להתאהבות.
את הרומן בין יגאל לזוהרה מלווים שני מוטיבים בולטים מתחילתו ועד סופו: האחד הוא הזיעה והשמש, והשני הוא עישון הסיגריות.
אביא קטע ובו דימויים של השיניים התותבות ושל חצאיות המיני והמקסי, שלא פגשתי קודם בספרות ובחיים, כמו גם דימויים נוספים בספר:
"יגאל –" ישיבתה קפוצה. כאילו לבשה בטעות חצאית מיני קצרה מידי.
"כן?" שוב חולמות אצבעותיו על סיגריה. ממלמלות את ההגה תוך כדי נסיעה.
"לא שאלתי אותך אם אתה נשוי –" במשך כל הנסיעה הייתה הנסיעה תקועה בפיה כשיניים תותבות. היא רק חיכתה לרגע שבו תוכל לשלוף אותה החוצה.
"למה?" יגאל שואל, ומה היא יכלה להגיד? שום דבר. אז היא רק עונה: "ככה."
וכאילו הוא זקוק לזמן כדי להיזכר, חולפת דקה ארוכה עד שהוא עונה לבסוף: "לא".
"שכחת אם אתה נשוי או לא?" היא צוחקת בהקלה. התשובה שלו משולה לחצאית מקסי. כעת היא יכולה לשבת בנוחות. זה מה שרצתה לשמוע." (עמ' 230).
לסיכום, מדובר בספר מרתק שאסור לדלג עליו!
ראו גם:
תיאטרון הבימה העלה את גלבי ההצגה – עיבוד בימתי ראשון לספר. רצוי לציין זאת, שתדעו לקוראי הספר ובכלל – צופי התיאטרון.