איור: יסמין זינגר
כשיצא ג’יי מהמרכול, נתקף גירוד עז בקרקפתו. רמז קל למטרד כבר הופיע כשתמרן בין המדפים הגדושים אל הקופה. עקב ריבוי הלקוחות המסתערים בעוז כדי לפנק את עצמם בכמה מוצרים במרכול היקר ביותר בעיר, נאלץ ג’יי להבליג ולהמשיך בדרכו.
“מה לעשות? כיפור היום, וכולם צריכים למלא את המקרר,” התאוננה הקופאית הנרגנת ללקוח עצבני לא פחות שנתקע בתור בשביל ‘רק עיתון ולחם’ והקישה בצייקנות בציפורניה הצבועות והארוכות על הדלפק כאשר פשפש לאטו בכיסיו וחיפש כסף קטן.
סוף-סוף נפלט ג’יי החוצה אל האוויר ההביל של חודש תשרי. כשהתקדם כמה צעדים נעשה הגירוד כה חריף, עד כי ג’יי האומלל נאלץ להניח ארבע שקיות עמוסות לעייפה ולפנות את ידיו לחיטוט בראשו. בקבוק קולה גדול מאחת השקיות שלו, הסרוחות על המדרכה, החל להתדרדר במדרון גבעת הכורכר שבשל חזונם הנחרץ של מייסדי העיר הלבנה נסלל כרחוב צר ומפוקק מדי. ג’יי זינק בבהילות יתרה, עצר את הבקבוק המתגלגל ברגלו והתכופף להרימו. הוא חשש שברגע שיסובב את הפקק יתסוס הגז האצור בבקבוק ויגרום למשקה המלאכותי הדביק להתפרץ כהר געש וללכלך את ידיו. במבטו מעלה נתקלו עיניו בדגל ישראל קרוע ובלוי המתנוסס ממרפסת גג. שני פסי הדגל הכחולים התנופפו, כל פס לכיוונו הוא במשב המרופש. גם המגן-דוד היה חצוי. ג’יי התגרד בעוז, מתרעם מאד שהגירוי המעיק גוזל כך מזמנו היקר. פתיל עצביו היה קצר ומתוח במיוחד. כמומחה מדופלם למדי לסמלים וסיסמאות הוא חשב שדגל הסמרטוט יאה למדינה-סמרטוט, חור מפולג ומסוכסך עם עצמו, רפובליקת בננות אלימה שמניפה קישוט דתי שאבד עליו הכלח כנס ודגל. בעוד מספר שעות יכפה עליו המנגנון שמייצג הדגל הזה שבתון מוחלט, בכדי לרצות קומץ של קנאי דת. ולא סתם, צבא שלם של פקחים תוקפניים יצא לרחובות כדי להקפיד שהכול משתתק ומשתחווה בהכנעה. אין ספק שבקבוק הקולה שהגז כבר תוסס בו חשוב יותר מן הדגל, הלאום וכל האפסים הסוגדים לו. האפשרות שהקולה החומה והדביקה תעשה את ידיו דביקות ותטנף את רצפת ביתו הטרידה אותו פי אלף מן האחדות של עם יש-שקר-אל הדפוק ומן החשש הקיומי המזוויע של החיים במדינת אין-שיר-אל.
ג’יי נאנח, השיב את הבקבוק הסורר לשקית, וכשהזדקף והתכוון להמשיך הלאה כמעט התנגש חזיתית באפו של חרדי גבוה במגבעת שרד רחבה. הוא היה רחב כחבית, עבדקן, עם קפוטה שחורה ממשי מהודר ונראה חזק כמו שור. החרדי, בטח איזה רב שמושך משכורת שמנה מהממסד, רטן והתנשף בלחש שלא לפלוט טרוניות ‘אור ליום הקדוש’. הוא התעלם לחלוטין מקיומו של ג’יי.
“חתימה טובה, אדוני!” זרק כלפיו עוד מישהו עם כיפה במבטא צרפתי כבד… עוד פרזיט ימני שהשתקע בשכונה…
“נו, לעזאזל!!!” סינן ג’יי מתחת לשפמפם ומעל לזקן היפסטרים מדובלל ואזר כוחות להמשך המסע. כמה זבובים רחפו מעליו בעצלתיים כמו מעל נבלה. כשהראש כואב כך, היה זה מאמץ לא קל להתנהל עם השקיות, מה גם שג’יי חש שוב דחף עז להתגרד ולהגיע למעמקי ישותו.
‘מה הוא חושב לעצמו, הדוס הדחליל הזה?’ הוא הגה בזעף. ‘איזה מקל תקוע לו? הוא לא ראה אותי מסתבך עם השקיות? אחד כזה בטח מחשבן משהו. הוא מאמין שגם בשמים יושב איזה קקה עם זקן לבן של סנטה קלאוס ועושה חשבונות כמו שהוא בעצמו סופר את המתפללים בבית הכנסת או את הקצבאות לאברכים מביטוח לאומי… ‘כפרות…’ עשרה ילדים בבית? בעיה שלו! שיפסיק להשריץ ולדרוש ממני לחיות כמוהו. הנה, אף אחד לא מחכה לי, אבל יש לי זכות לעבור במדרכה… כן!!! הרבנים שלהם מנהלים את העולם שלנו ופוסקים מה מותר ואסור, מה כשר ומה טרף…’
שוב נאלץ ג’יי לעצור ולהתגרד. בדיוק חלפה במדרכה שממול אחת התקציבאיות ממשרד הפרסום שלו, בחורה מצודדת מאד, ונופפה לו לשלום. ‘כמה מלבב!’ הלקה ג’יי את עצמו והתמלא בושה. הנה הוא, ראש צוות הקריאטיב האופנתי והמבריק, ניצב קבל עם ועדה ומתגרד כמפגר בלתי מודע בדיוק כשהפצצה שכל המשרד רוצה לתקוע כמעט נתקעת בו.
ג’יי טעה. התקציבאית בנעלי העקב בכלל לא שמה לב למצוקה שלו. היא חייכה אליו בחום ודיווחה שהיא ממהרת הביתה כדי להספיק לנסוע לקיבוץ. איש מלבדו אינו תופס מה שעובר עליו. אולי רק הזבובים שמתעכבים סביב ראשו המיוזע. הוא חש כאילו כדור הארץ הפוך וגורם לו לעמוד כשראשו פונה כלפי מטה, אל החלל החיצון, הריק, האינסופי. למה הוא מרגיש ככה? זה בטח הוויסקי שלגם בלי רסן כשחזר בחצות הלילה מירושלים, לאחר שנכח בהלווייתו הלילית של אבי, בן כיתתו שמעולם לא היה חבר. אין לו צל של מושג מדוע באמת הטריח את עצמו להלוויה של אבי. עקב הגחמות הרבניות הוחלט לקבור אותו בלילה במקום בבוקר כראוי למת שאינו סהרורי. לא הייתה לו שום סיבה הגיונית לעלות לרגל לירושלים, הרי היה מחויב למשימה הדחופה של הכנת מצגת לקמפיין הבא של מגדלי יוקרה… אולי הסתקרן בשל המסתורין של מוות במפתיע? לעניות דעתו, אבי הבר-מינן היה אפס- בן של בעל מכולת. הוא נפטר בן רגע משטף דם כביר במוחו מאחורי הדלפק של חנות אלקטרוניקה בניו ג’רסי… אחר מותו של אזוב הקיר הזה, החליטו הוריו הדתיים לייבאו בארון מצונן ולהביאו למנוחת עולמים בירושלים.
למה, לעזאזל, נסע לשם? הוא זלזל מאז ומתמיד בנפטר הזה ובדומים לו! הזוי. הזוי מאד. איש לא אילץ אותו. הוא בכל זאת חש כאילו נאלץ. נראה שהתמודד עם פקקי התנועה האיומים בדרך לירושלים משום שציפה לפגוש חברים מהתיכון, אך איש מחוג ידידיו לא התייצב. כשהגיע במבוכה אדירה לבית ההספד ראה רק זרים. כולם היו ספרדים כיפות שחורות, בטח קרוביו של אבי. הם בכו וקוננו כמו נמושות זקנות. אוהו, איך הוא שונא את זה… ג’יי זיהה רק בחורה נאה בשביס וחצאית ארוכה, החברה של אבי מהתיכון שחזרה בתשובה. היא הייתה ‘פרחה’ מכיתת המזכירות שחבורת המתוחכמים המורמים מעם של ג’יי ומקורביו בקושי ראו במסדרונות. יותר נכון, היא בכלל לא ראתה אותם. אבי אסף אותה במרצדס של אבא שלו ולקח אותו לבלות בעת שג’יי וחבריו זבי החוטם רק פנטזו על החיים.
ג’יי היה בודד. מבטו נדד אל הקברנים ואנשי החברה קדישא שחורי המגבעת וארוכי המעיל, חבורה מוזרה של טיפוסים גסים למראה ומלוכלכים בעפר ואדמה. ביחס להלוויות שכבר היה בהן, נראה לו שכל קברן בירושלים השתתף בטקס הזה. אולי היתה להם משיכה משונה לקבורה בלילה? אולי אבי היה בשר מבשרם? גם קרוביו דמו לקברנים… ג’יי חשש להישיר מבטו אל הקברנים, אבל הוא לא חדל להרהר לגביהם בחלחלה. כל ימיהם הם מטפלים בפגרים… איך אפשר להתעסק מבוקר עד ערב בעובדה שיש מועד לכל חי? כל בר מינן זקן, צעיר, תינוק, מתאבד, נפגע בתאונת דרכים או פיגוע, חולה סרטן מגיע לידיים המיומנות של האנשים האפלים האלה ביום מן הימים. זה מקצוע של ערפדים, מרגיז יותר שבשל החוקים החשוכים של עסקני רבנות כמוהם – הניזונים מכספי משלם המסים – נגרר עכשיו הקהל המצומק והעלוב הזה לבית העלמין הנידח, המפחיד בלילות.
מהרגע הראשון התחרט ג’יי שכיתת רגלים להלוויה. הוא ניסה להתרחק מן הקברנים ומאלונקת הנפטר העטוף בטלית מהוהה ושירך רגליו בסוף השיירה. הוא שנא את הקברנים עד מוות: החזות, הדיבור, הריח… הם מסתכלים גם עליו בתור מועמד לטיפול.
כבר בבית ההספד העיקו עליו המלים הנוקבות ששר הקברן הראשי – איש שחום, גבה קומה ובוטח שניהל את הטקס: “דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה,” הכריז הטיפוס הזה בקול רועם ובהטעמה. המלים הלמו כפטיש בראשו של ג’יי. כמה מרנין. החזן נראה אחד שמחסל סיר של חמין בעצמו ושוטף את זה בבקבוק שלם של יין מתוק לקידוש. הוא חי טוב, אם אלה אכן חיים טובים אך משוכנע בחשיבות המילים המליציות האלה. הוא חזר על המשפט כמה וכמה פעמים אך לא דקלם כרובוט ועיטר אותו בסלסולים של פייטן. המלים היו מכוונות, ואולי דווקא לאדישות של ג’יי? בענף התקשורת מקובל לומר שהמסר העיקרי גלום בצורת המסירה, כלומר בכוונה. הנה – המשפטים האלה נפלטו מאוחר בלילה, בבית קברות חשוך, בשעות שבהן יוצאות רוחות הרפאים התועות לייסר את החיים. המסר פגע כמו כדור של צלף שמכוון בחריצות מן המארב ומשחיל למטרה בין העיניים.
לאחר ההלוויה ירד כחץ מקשת לשפלה, היישר לפאב החביב עליו ועל חבריו לברנז’ה. כן. יש להם כסף, הם חופשיים לעשות מה שבראש להם והם חיים. את החיים האלה צריך לחגוג. וג’יי, כראוי לאנשים בסגנון שלו, מחסל חצי בקבוק גלנפידיש ומתפוצץ מצחוק מבדיחות על אוחצ’ות ועל ערסים.
וכך, כשתים-עשרה שעות לאחר ההלוויה ההזויה, מצא ג’יי את עצמו סוחב את הקניות שלו בשינקין פינת מלצ’ט. רקותיו הלמו והוא שוב נאלץ להניח את מרכולתו המקוללת ולהתגרד. ‘הנה, התולעים כבר זוחלות תחת העור שלי. בגלל זה אני מתגרד כמו קוף מזופת. הנה לכם מקום רימה ותולעה – אני. יש באמזונס תולעת טפילית שנכנסת דרך הזין ואוכלת את הבשר החי של הפונדקאי. ואני? בכל מקום הייתי. גם באמזונס הייתי. אבל בעצם לא הייתי בשומקום. אני עובר לסדר היום ופורח בחזרה אל הבית החם של הרכילות בברנז’ה, המחשבות המבריקות שלי, המלים שאני מסובב ומהפך סביב מכונת האספרסו של משרד הפרסום…’
כאות ומופת לעפר שממנו בא ואליו ילך, החליט זבוב קטן ובטוח בעצמו לחדור לתוך אפו של ג’יי. בדיוק עכשיו, בעודו מיוזע, כשהשמש הלוהטת מכה בראש וכאשר הוא נאלץ להתגרד ולהתגרד ללא סיבה נראית לעין. הנה, בשרו מתחיל להרקיב ולהתפורר, לספק מזון לרימות הזבוב העיקש בתוך אפו. הוא עומד באמצע העיר שהוא וחבריו בעצם מנהלים, עושה מעצמו צחוק ומתגרד כמו הומלס מצורע. ‘מה הסיפור? רק אני תקוע פה ונאלץ להתגרד כמו חזיר מטונף. רק אני הולך להתפרק לאלף שלשולים ורדרדים. למה? הזבוב נדבק אלי כי אני זבל… אני ראש זבל כמו שיש ראש דשא. הזבוב הזה הוא שודד הקברים מעופף שמזהה ראש זבל מהלך על שתיים!!! הזבל צומח מתוך הגולגולת שלי.’
ג’יי התפוצץ מכעס במאבקו חסר התוחלת נגד הגירוד והזבוב. הוא היה חסר אונים ולא היו מלים בפיו שיכלו להכיל את המטרד. הדממה חבטה בראשו הדואב משאריות אלכוהול ויכולתו המילולית המופלאה חיברה כעת רק את ההברות המעצבנות ‘זום, זבובי, זום’ שטרטרו בתוכו כמו בתוך רשמקול מקולקל. חרה לו, לחרש המלים, יותר מכול, שהגירוד לא כפוף לעולם המילולי שהוא כביכול מנהל ביד רמה. גם ביקום של הזבובים אין לו מילה. הוא יכול להרוג זבובים אך אלה תמיד יופיעו שוב ושוב. המועקה שמאלצת אותו חפרה בתוככי אונות מוחו, הרחק מכל נקודה שבה יכולות לגעת ציפורניו הקצוצות למשעי, שעד כה היו נקיות וכעת התמלאו לכלוך ועפר הדבוק לכל קרקפת אנוש באשר היא.
בילדותו התפאר ביכולת להיות הראשון שיכנה את המדריך יפתח בכינוי ‘יסגור’. שנינותו לא תהיה לו לעזר כעת. כל המלים המחוכמות והנבחרות בטוב טעם אינן מפריעות לזבוב לכרסם להנאתו בסמארק היבש שבנחיריו. שום צוות מובחר במשרד הפרסום המעוצב שחלונותיו צופים לים אינו מונע גרדת וזמזום שמהדהד בין הרקות. כל מועצות החכמים והפרלמנטים של הקופירייטרים לא שוות יריקה מול זבוב קטן ומסריח.
למילים אין כוח וג’יי הופך לסתם אוויל. פעם, כששירת בדובר צה”ל, נאלץ ג’יי לשהות בלילה עם שני לוחמים ועיתונאי שליווה בגזרה רחוקה ומסוכנת בלבנון. כיוון שלא הספיקו לשוב לארץ כמתוכנן הצטוו המוסקטרים להתמקם במוצב נידח ונטוש ולאבטח את עצמם עד שייפתח הציר בבוקר למחרת. החבורה נותרה ללא מזון, למעט חצי כיכר לחם יבש שהתגלגל במקרה ברכב שלהם. ג’יי כעס מאד, אחד כמוהו שמורגל ללון במיטתו ברמת אביב צריך לאכול ולשבוע כמו בן אדם. הוא התאונן שעות ארוכות וביקש ‘חמים וטעים’ מכל גורם שבמקרה מאזין לרשת. לבסוף התוודע דובר צה”ל בכבודו ובעצמו למצוקה של העיתונאי הרעב. הדובר, קצין קרבי לשעבר, פקד שג’יי ילך לישון רעב בשק השינה העלוב שסיפקו לו לשעת חירום. הדובר הטיח שגם אלוף הפיקוד כבר שמע על האיסטניס שלו. האלוף אמר שאם היה אחד מפיקודיו היה תוקע אותו עשרים ושמונה יום בכלא שש בגלל שהפריע לפעילות מבצעית.
איש לא שעה לתחנוניו של ג’יי באותו לילה איום והוא נאלץ לצום. הפרשה עשתה לעצמה כנפיים והפכה אותו לבדיחה אפילו בין חיילי השמנת המפונקים של יחידת הדובר אשר ניזונים בבתי קפה כמו עורכי דין ובנקאים.
כמו בליל הצום הכפוי גם כעת אין מוצא מהנסיבות. הגרדת קבועה בראשו והרשות לבחור אם להטרידו או אם לא נתונה לזבובים.
סוף כל סוף הגיע ג’יי לדירתו, סידר את המצרכים במקומם, פתח את המוסף העבה של יום הכיפורים ושקע בקריאת חשבונות נפש, מחדלים ופרסומות מחוכמות לרוב. כעת נחלש הגירוד זמנית, נעשה ‘גירודון’ שבקושי מצריך השקת תכשיר ששמו ‘אנטיגירודון’, שעל עטיפתו גמד מצויר, מחויך, בבגדי עבודה כחולים, החמוש במגרפה משוננת ומרסס פליט עתיק יומין. ראשו של ג’יי צנח מרוב מידע ריק מתוכן ועקב טבעו הרעוע, הסובל כל כך מאלכוהול. הוא דחס כריך שמן וצנח כמו בול עץ על הספה.
הוא ישן שעות ארוכות שחלפו כהרף עין והקיץ באישון לילה. דממה מוחלטת של יום כיפור עמדה באוויר. גם הילדים החוגגים את החופש על האופניים נמו מזמן. עמיתיו הפרסומאים שתכננו מסע ארוך בקורקינטים ואופניים חשמליים ומכשירי ‘סגוויי’ חדשניים שלחו לו כמה וכמה הודעות סלולריות עוקצניות וטענו שהבריז. קבס עמד בגרונו. הוא שטף פיו במים צוננים, רקק והמשיך לישון, שמח על הזדמנות הפז להשלים שעות שינה יקרות.
הוא קפץ ממיטתו כאילו איחר לעבודה בצהרי היום למחרת ומיד נאלץ להתגרד עד זוב דם מקרקפתו. אפו היה סתום וגרונו דאב. הוא הצטנן בלילה הירושלמי הקר של ההלוויה ולא היה לו תיאבון. כשעמד על דעתו טס כחץ מקשת מארבע אמותיו ורגליו התדרדרו במורד אלנבי לשפת הים. מפעם לפעם עצר במקום כי נאלץ להתגרד באריכות. גם לאחר שטבל את ראשו במי המלח החמים של הים נמשך המטרד. הוא שוטט הלוך ושוב על קו המים ובשובו משיטוטיו החלה השמש לשקוע. עייף ומסוחרר התיישב על אחד מספסלי גינת שינקין המזוהמת. רחש המתפללים הדהד בבית הכנסת הסמוך זמזם והרדים אותו כמו הומלס שיכור.
לפתע הבהילה אותו תקיעת השופר של סוף הצום. הוא קם מהספסל רפה כקנה, התכופף אל השיחים שמאחוריו והקיא את נשמתו. לא שהיה לו מה להקיא – רק כמה טיפות צורבות ניתזו מפיו. הוא נזכר במקרר שלו המלא בכל טוב וקץ בעצמו. הוא טרח כל כך על הקניות ‘לחג’, אבל הבחילה, הזבובים והגרדת ניצחו. הוא נאלץ לצום ואפילו נהנה שגופו התרוקן לגמרי, הרי אחרי שהקיא את המעיים השתחרר משהו ממנו כבד כמו בלוק שרבץ שם.
מסתבר שג’יי נאלץ לצום בניגוד לרצונו. זבוב אלמוני שעף אל החופש נעמד בשלולית הקיא העלובה של ג’יי וטעם, מוכיח שניצח במאבק על החירות. ג’יי המעוך התגרד במרץ. כשהתייאש, הביט בציפורניו המטונפות וראה כינה גדולה.