איור: יסמין זינגר

מה שקרה, קרה בעקבות כדור. לא כדורגל ולא כדורסל, אלא כדור קטן וכחול בתוך חפיסת גלולות שהתגלגלה אל חיים. זה קרה יום אחד, כשענה לשאלה קטנה ששאל אותו יענקל’ה קרובו הדאגן.

הכול התחיל מזה שחיים ישב בשעה שתים-עשרה בצהריים בשדה התעופה בניוארק שבניו יורק, בהמתנה לטיסה לטורונטו שבקנדה ומשם לישראל. עוברים ושבים נדדו בין חדרי ההמתנה והצטיידו בכרטיסי עלייה למטוס. חיים עבר את כל השלבים לקראת הטיסה לטורונטו. בעת ההמתנה החליט לפתוח את המחשב וקרס לתוך אלפי המיילים שהגיעו אליו בשעות האחרונות. הוא דילג ממייל למייל, ובעוד משתלט על האחרונים, נכנסו במהרה מיילים חדשים. בדיוק בחצות היום פלוס חצי שעה, נעלם התור שהתרכז ליד דלפק דיילות הקרקע בדרך לעלייה למטוס, וכשהרים את ראשו מצג המחשב, כבר היה הדלפק ריק מאדם והמטוס של חברת “אייר קנדה” זינק באוויר אל האופק. חיים נזעק אל פקידת הקבלה בדלפק הראשי ושאל כיצד לא קראו לו במערכת הכריזה. נודע לו שנשלחו לטלפון הנייד מסרונים רבים, אך הוא טבע בים המיילים ושכח להביט בטלפון. באותם רגעים הוא נזכר שכיבה אותו לקראת הטיסה. כשהבין על בטוח שאינו טס במועד, אחזה בו חלחלה – מה יהיה? האם ישוב על עקבותיו? מתי יטוס?

תחושת בלבול השתלטה עליו. הדיילת זיהתה את מצוקתו והציעה לו פשרה. “תוכל לטוס בטיסה הבאה. במקום לנסוע חזרה לחפש מלון בניו יורק, כדאי לך לטוס בטיסה הבאה וללון בלילה בטורונטו. משם תתפוס את המטוס הבא לישראל. יהיה לך זול יותר – רק הלוך ושוב לתוך ניו יורק יעלה לך מאה וחמישים דולר. ככה תרוויח גם לינת לילה בטורונטו. במחיר של מאתיים וחמישים דולר, תשלם רק שמונים דולר עבור חדר ללילה בטורונטו בהמתנה לטיסה הבאה”. ללא היסוסים אישר את הצעתה ובלבו שמח שהרוויח הפסקה ארוכה בקנדה. אמנם מדובר רק בביקור בשדה התעופה ולא בטיול לתוך העיר פנימה, אך גם זה משהו. באותם רגעים טווה את הפגישה שתתקיים בעוד כארבע שעות בלובי מלון סמוך לטרמינל.

מיד סימס לקרובו שבטורונטו וביקש שיבוא לפגישה בלובי המלון כשינחת בטורונטו. חיים סיפר בקצרה שפספס טיסה, ושם מעבר לקו התרגש יענקל’ה כמו ילד קטן, שסוף-סוף יפגוש את מיודעו חיים שאותו לא פגש זמן רב.

וכל העניין הזה לפגוש קרוב משפחה, קרוב כמו חבר, בארץ זרה עלול להוביל לגילוי סודות חבויים. חיים היה בשלהי העשור השישי לחייו, שערו היה שחור, ומעט מאוד שערות כסופות כיסו את קרקפתו – הן התחבאו והיה נדמה שצָבַע את שערו. פניו החלו להתקמט מעט, והוא החל להיראות כמו סבא טוב לב. חיים חי רוב חייו כמו קרובו יענקל’ה, כמעט ארבעים שנה בזוגיות עם אותה אישה, פרידה. יענקל’ה היה בחור חם מזג, אשכנזי מרוקאי שאהב עמבה. תמיד היה ההרפתקן מבין השניים. היו שמועות שאהב הימורים ורדף שמלות. אשתו רוחל׳ה סלחה לו על כל משובותיו. היא קיבלה אותו כאחות וכאם והם שרדו זוגיות מתמשכת. באחד הביקורים לקח יענקל’ה את חיים למועדון רקדניות ואלה לא הצליחו להמם את חברו העייף. בילויים כאלה היו זרים לו. חיים ופרידה התגברו על עליות וירידות ועל לונה-פארק של זוגיות, גזעים זרים בעולם שמשתנה ושל שְבוּעוֹת המתפרקות בקלות.

כשנחת חיים בשדה התעופה של טורונטו כבר חיכה לו שם יענקל’ה. שניהם התחבקו ממושכות. שמח וטוב לב ליווה יענקל’ה את חיים ללובי מלון מודרני שניצב בפאתי המסלולים. חיים חתם על החדר והעלה אליו את המזוודה. אחר כך ירד וישב עם יענקל’ה ואשתו רוחל׳ה שהצטרפה, וכולם הזמינו משהו קטן מהבר. חיים היה רעב ומותש מן היום שעבר. הוא שקע בכורסה כחולה בלובי והזמין כריך טבעוני. כריך מלחם כוסמין ובתוכו כמה עלים ירוקים ומשהו שנראה כמו קציצת עדשים ובטטה.

יענקל’ה, שקיבתו הייתה מורגלת בתבשילי קדרה ובסטקים עסיסיים, תקע בו מבט של רחמים. פקח את עיניו הכחולות שישבו בין הנמשים. שערו לא האפיר ועדיין יכולת לראות שהצבע הג’ינג’י בצבץ לו. יענקל’ה בכרסו הענקית הסתכל על חיים ועל הבטן שצמחה לו. הוא חשב לעצמו שהבטן של חיים היא לא ממש בטן של מתאבק סומו. “אנחנו לא רעבים, אכלנו בבית”,  ענו רוחל’ה ויענקל’ה למלצרית ששאלה בנימוס: “סורי, דו יו וואנט טו איט?” וכך ישבו כחצי שעה, מקשקשים על דא ועל הא, על הנכדים שנולדו לחיים ועל האישה שעובדת וגם נשארה קצת מאחור בניו יורק, כי הזמינו אותה להרצאה חשובה בעברית במנהטן. רוחל׳ה גילתה לחיים שהיא קוראת כל מילה שפרידה כותבת בפייסבוק. רוחל’ה מעודכנת בכל מה שקורה בכל יום, בכל שעה ובכל דקה.

לחיים לא היה מושג מנין נפלטה השאלה הבאה ליענקל׳ה:

“תגיד לי, איך חיי המין שלך?”

וכבר נפלטה תשובה כזאת: “לא משהו”.

היה נדמה לו שהוא לא ממש ענה, שהוא לחש לעצמו, אבל הכול נקלט בחושים החדים של היושב מולו.

“אל תדאג, אני מסדר אותך. אתה תחזור לארץ ותהיה ממש חדש. אתן לך כדור. יש משהו חדש, הרבה יותר טוב מוויאגרה. אל תדאג, הכול יהיה בסדר”. חיים לא יכול היה לקחת בחזרה את המילים שנפלטו לו מבלי משים. הן היו תלויות באוויר ביניהם – זה שישב מולו כבר תכנן תכנונים והמליץ המלצות. כאילו שהיה סופרמן במיטה, או אולי כוכב-על מסרטי פורנו.

הם היו שני אנשים המתקרבים לשישים, שכל מה שנותר להם כדי לשוב לחיי מין פעילים הוא לקחת כדור אחד קטן.

ואכן, למחרת בבוקר חזר יענקל’ה אל המלון והגיש לחברו חפיסה שלמה של כדורי פלא. “אל תדאג, אמר, “אני כבר אצלצל לבדוק איך החיים החדשים שלך”.

וכך צריך לומר מעתה: מי שמפספס מטוס בדרך לארץ, עדיף שיעצור בקנדה כדי לקבל טיפול מיני מתקדם. למעשה, הכדור הזה חיסל לגמרי את מה שנשאר מחיי המין של חיים. אם קודם היה נהנה ממגעים מיניים כלשהם עם זוגתו שתחיה פרידה, אזי מרגע שנמצאה חפיסת הגלולות במגירה שלצד המיטה, הפך למשותק. אבל רק לשבוע אחד.

וכך קרה הדבר: בסרטים הכחולים שהחל להריץ בראשו ראה את עצמו כשפן שצמחו לו אוזניים ענקיות ואת אשתו כשפנפנה שגונחת מתחתיו.

בסרטים הכחולים המתקדמים האלה, ראה כיצד שלושה ימים הוא ופרידה נושפים בחוזקה והיא צועקת בקולי קולות, עד שאפילו השכנים שהתגוררו בקצה הרחוב שמעו את גניחותיה.

בהוראות האזהרה היה כתוב שהכדורים עלולים להעלות את לחץ הדם לרמות מטורפות. חיים התייעץ עם רופא המשפחה, ולמרות שזה לא הביע התנגדות לשימוש בכדור, עדיין נמנע מן הכדור ונותר בשפניותו.

אבל הפחד היה הכדור היעיל ביותר.

בסוף השבוע צלצל יענקל’ה לחברו. לטלפון ענתה פרידה. כששמעה את קולו של יענקל’ה פרצה מעבר לקו בצחוק המלווה בגניחות שאין לטעות בפשרן. אחר כך העבירה את הטלפון לחיים, שענה בגמגום מבשר גדולות: “לא, תודה. הסתדרתי בלעדיו”.

הפוסט הקודםיפו מבעד לעיניה של עכברונת בשם ג’וזפינה
הפוסט הבאהמלצות סוף השבוע (9-8 בינואר) מאת עורכי “יקום תרבות”
שושנה ויג, ילידת 1957. משוררת, סופרת, סופרת צללים ועורכת ספרותית. בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר-אילן. עבודת התזה שלה: "ביוגרפיה ופואטיקה בשירת יונה וולך", בהנחיית פרופ' הלל ברזל. ייסדה את הוצאת "פיוטית" בשנת 2009. בין הכותבים הרבים עבור ההוצאה גם בעלי מוגבלויות. ערכה כשישים ספרי שירה ופרוזה. ספריה וגם ספרי ההוצאה זכו למלגות ותמיכות: תמיכת משרד הביטחון, יד ושם, מלגת נשיא המדינה, מלגת מפעל הפיס, מלגת קרן גולדברג. פרסמה 11 ספרים. הרומן הראשון, "דרך העיניים שלי", התפרסם בהוצאת "אסטרולוג", 2000, סיפור על אהבה וירטואלית. בין הספרים רומן מכתבים, "השמות שמורים במערכת", 2011, שנכתב עם המשורר בלפור חקק. מתגוררת בנתניה, נשואה, אם לחמישה וסבתא לנכדים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה + 7 =