ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות” ממליץ על:

הספר “עיני האח הנצחי” מאת שטפן צוויג (הוצאת “תשע נשמות”)

זהו הספר השני בהוצאה החדשה של אוריאל קון, וגם כאן כמו במקרים עברו הוא משתף פעולה עם המתרגם הראל קין. שניהם עושים עבודה מצוינת, הן בבחירת החומרים, והן  בתרגום, והפעם מביאים לנו קהל הקוראים זווית אחרת של שטפן צוויג בדמות סיפור עם, אגדה עם מוסר השכל. הסיפור מספר את סיפורו של לוחם בשם ויראטא הנקרא לעבודה בשירות המלוכה, ומכאן מתחילות תהפוכות ותפניות בתפקידים של ויראטא (חייל-שופט-אסיר, נזיר-איש פשוט), שנובעות מתהפוכות נפשיות. זהו סיפור על אדם שחיפש את חירותו הנפשית, ואת עשיית האמת והטוב, ואת השחרור מכל אשמה. לחובבי שטפן צוויג אסור להחמיץ ספר זה.

אלי אשד, העורך הראשי של “יקום תרבות” ממליץ על:

ההצגה ״בושה: טוקבקטים על תיאטרון״, בתיאטרון תמונע

צילם:גדי דגון.

ההצגה מאת השחקנים עינת וייצמן ומורד חסן מורכבת משני מונולוגים שונים, נפרדים, אך בהחלט קשורים. כל אחד מהם מתאר אירוע של צנזורה.
וייצמן מתארת את ההתקפות שחוותה ברשת הפייסבוק כתוצאה מדברים שכתבה בזכות דיאלוג עם הצד הפלסטיני, ודעות שמאלניות שונות.התקפות ארסיות מתמשכות עליה, על אמנותה, על אישיותה, וכל דבר אחר שקשור בה, הושמעו כהקלטות בהצגה. כמה מהן מנוסחות היטב, ומשום כך מאיימות ומפחידות פי כמה וכמה. ההתקפות הגיעו לשיא באיומים על פרנסתה כשחקנית מראש עירייה.
חסן מתאר את ההתקפות על הצגה שהשתתף בה, שהביאה את נקודת המבט של מחבל פלסטיני כלוא המבוססת על מכתביו ויומניו. ההצגה הזאת הייתה מקור להתקפות קשות.
למען האמת, אין לי הזדהות רבה עם נקודת המבט של חסן. דעותינו הפוליטיות שונות. אבל יצאתי המום ומזועזע מההצגה, גם משום שביום ההצגה התפרסמה ידיעה שמשרד החינוך מכין רשימה של ספרים שאסור שיגיעו לידי תלמידים. רשימה בסגנון רשימות הספרים האסורים של הכנסייה הנוצרית בימי הביניים.
חשבתי על האמרה של וולטר “אינני מסכים עמך, אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתוכל להשמיע את דיעותיך”.
בקצרה, כל מי שחופש הדיבור והדעה חשוב לו – חשוב שיראה את ההצגה הזאת.

חגית בת אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים ומופעים בכל רחבי הארץ, ממליצה על:

צילום : יואב בראל

ההצגה ״עננים״ בתאטרון תמונע

אני אוהבת לבוא לתיאטרון תמונע. האולם הקטן מקרב את הקהל לבמה, ומאפשר הרגשת שותפות. זכור לי לטוב “הנחש” – הצגת היחיד העוצמתית של שרון אלכסנדר שעליה המלצתי כאן באוגוסט 2015.
ועכשיו, ב”עננים”, גם הפעם בבימויה של דליה שימקו – שרון אלכסנדר מוקף ארבע שחקניות. הבמה גדולה ומאכלסת את התפאורה להצגה כולה, כשבכל סצנה רק האזור הנכון מואר. זה יוצר רצף התרחשות ומונע את ההפרעה של החלפת תפאורה.

ההצגה מתחילה בהרצאתו של המורה לציור בפני הקהל בתור הכיתה, כשמתוכו מגיעה אליו תמרה – אחת התלמידות – ומתניעה קשר רומנטי עם המורה, המבוגר ממנה פי שניים ואף יותר. תקופת הזמן השנייה שבה מתרחשת ההצגה היא כעבור 20 שנה, ומה שיפה הוא שתמרה הבוגרת מגולמת בידי שחקנית אחרת. אם כך, הייתי מצפה שגם הגבר יתבגר בינתיים באותן 20 שנה, אך זה אותו שרון אלכסנדר בדיוק כפי שנראה עם תמרה בת ה- 16. אפשר לראות בכך אמירה על ההזדקנות השונה בין גברים לנשים. שיתפתי את ד״ר אמנון סטופ במחשבותיי אלו, ובתגובה הוא סיפר לי בדיחה בדיוק בנושא הזה: האישה מתחתנת וחושבת שהיא תשנה את הגבר, ואילו הגבר מתחתן במחשבה שהאישה לא תשתנה.

פיצול דמותה של תמרה מיטיב עם עיצוב דמותה, ומאפשר מפגש מכמיר לב בינה לבין עצמה בתקופות חייה השונות. יש גם נשים זקנות: דודה רות על הבמה, ושתי אימהות חולות ומתות בדבריהן של תמרה וחברתה נעמי. זה כבד לטעמי ופוגם במיקוד המתבקש בסיבוך חייהם של הצעירים.

למה עננים? ממספר טעמים, ובפרט בזכות ענן-מסך מעל למרכז הבמה עם הקרנות תמונות, כי הרי הדמויות עוסקות גם בציור, בנוסף להסתבכות בחייהן הפרטיים. בזמן ההצגה ירד גשם תל אביבי חזק, שנקישותיו על יריעת הגג של האולם נשמעו היטב, וגרמו לשרון אלכסנדר לומר “איזה גשם!”.

רק עכשיו, בזמן הכתיבה על ההצגה, מתוך קריאת החומר הזמין באינטרנט, נודע לי שההצגה מושתתת על הנובלה של הסופרת יהודית קציר “והעננים נוסעים נוסעים”. מתוך הכבוד לספרות אני שואלת את עצמי: האם בתור מבקרת אחראית עלי לקרוא גם את המקור כדי לדעת להפריד בין הבסיס הכתוב לבין שכבת ההעברה לבמה?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × חמש =