קריאה בספר השירים “בשיפולי בהלה” (הוצאת ספרי עיתון 77, 2014)
מאת ורד זינגר
אֲנִי מוֹצִיאָה לָאוֹר אֶת אָבִי − זוהי השורה השנייה בשיר הראשון שבספרה של זיוה גל, “בשיפולי בהלה”. מרגע זה ואילך מקבל הכאוס סדר ברור − וכאוס מסודר הוא דבר מצמרר עשרת מונים מכאוס שאי אפשר לנעוץ בו אצבע ולקבוע: כאן זה התחיל, כאן זה ממשיך, כאן זה נגמר. למעשה, כאוס מאורגן הוא אחד המאפיינים הברורים ביותר לשירת אמת − ושירתה של זיוה גל היא ללא ספק כזאת.
לארגון הכאוס − כלומר לפרישת הצרחה, הייאוש, העצב והחרדה על הנייר באופן שבו יכול הקורא להלך ביניהם, להבין מנין הגיעו ולשער לאן הם באים, ומדובר בהשתלשלויות המתועדות לפרקים כמסמך משפטי − תורמים שלושת השערים בספר: “גם גברים”, “אחר כך אשכח מזה” ו”חיבורים”. את המילים “גם גברים”, שמו של השער הראשון, אני קוראת כקריאת ייאוש, כמו קראתי את המילים: “גם כן גברים”, “בואו תראו איזה גברים, בואו”.
ואני אכן באה, הישר אל השיר הראשון:
אָבִי אָהַב אוֹתִי מְאֹד
בִּדְּמִי יָמָיו לִטֵּף יָדִי.
אֲנִי מוֹצִיאָה לָאוֹר אֶת אָבִי
אֵצֶל הַגְּבָרִים בְּחַיַּי
כְּדֵי לְרַפֵּא אֶת הַפֶּצַע
שֶׁלֹּא יָדַע.
אָבִי חוֹצֶה אוֹתִי
מִבַּעַד לִכְרִיכַת ‘עַם עוֹבֵד’,
טוֹעֵם יֵין כְּרָמִים בֵּיתִי
מַנִּיחַ לְרֶגַע
אֶצְבַּע עַל לְשׁוֹנוֹ
מַעֲבִיר עוֹד דַּף –
בּוֹהֶה לַמֶּרְחָק.
השקט העולה מדמותו של האב הוא לא פחות מאלים. האב יושב וקורא, מנותק מבתו, שאותה הוא חוצה (כבאבחת סכין) מבעד לכריכת ספר (ספר איכותי, אנין לכאורה, בהוצאת “עם עובד”, ואין זה פרט של מה בכך). העברת הדפים, הנעשית בדממה, בכל פעם אצבע על הלשון, מקפיאת לב. זוהי האהבה שזוכרת הדוברת. ולא סתם אהב אותה אביה כך ממש, אלא “מאוד”.
הספר הזה, כפי שלמעשה מצהירה המחברת בשיר, הוא הוצאתה לאור של השתיקה הזאת, ששבה וחוזרת בשאר השירים בהקשר לאב − שתיקה צרופה, מוחלטת. שתיקה שנהפכה לשירה. והנה, באופן אירוני, כותבת המחברת בשיר “אבי היה שותק”: אָבִי לֹא יָדַע \ אֶת שִׁירָתוֹ.
אך להוצאה לאור (תרתי משמע, דברים שהיו חבויים בחשכה יוצאים כעת בצעקה החוצה, לרשות הכלל) מתווספת הטרגדיה: המחברת מוציאה לאור את האב לא רק כספר אלא גם “אֵצֶל הַגְּבָרִים בְּחַיַּי”. היא משחזרת את האלימות השקטה באלימות אחרת, שכואבת גם פיזית ולא רק נפשית, “כְּדֵי לְרַפֵּא אֶת הַפֶּצַע”. והפצע הזה, לא רק שאיננו נרפא, אלא הולך ונפתח ושותת ונתפר ונפתח שוב מחדש.
עוד על אופן “הריפוי” אפשר לקרוא כבר בשיר השני, “אין קברים לדבר” (לֹא מַקְשִׁיבָה כְּשֶׁהֵם זָזִים. לֹא מַטְעִינָה קְרוֹנוֹת חוֹנְקִים. \ לִפְנֵי שָׁנִים, שָׁאַפְתִּי נָשַׁפְתִּי סֶרֶט אַחַר סֶרֶט. רָצִיתִי לְהָבִין. \ זֶה מוּזָר שֶׁעֶצֶב לֹא נָע אֶצְלִי בִּפְנִים. מתוך “אין קברים לדבר”). וגם ברבים אחרים (למשל: וְכָל מַבְּטֵי הַגְּבָרִים בְּחַיַּי, שֶׁהוֹצֵאתִי לָאוֹר. \ אָבִי אָרוּז הָיָה גַּם אָז, בְּמַנְעוּלִים \ חֲסוֹנִים. מתוך “אבי היה שותק”).
שתי וערב נתפרים הגעגועים לשתיקה, לנוכחות המדודה הזאת ולאימת ההווה. היחסים עם הגברים שבחיי הגיבורה − משורטטים כמעגל סגור ומקוצר. תחילתם אגבית, הָיְתָה שָׁם צִפּוֹר שֶׁצָּחֲקָה \ אָז שָׁכַבְתִּי אִתְּךָ. (מתוך “אז שכבתי איתך”) או למשל: אֶתְמוֹל חָשַׁבְתִּי עַל חֲנוֹךְ לֵוִין \ אָז שָׁכַבְתִּי אִתְּךָ (מתוך “טיסת מבנה”).
הנה אחד השירים הצלולים, המדויקים ומפלחי הלב, גם הוא מן השער הראשון:
רַק אַל תִּגַּע לִי
רַק אַל תִּגַּע לִי בָּעֶצֶב
לֹא מַמָּשׁ סוֹבֶלֶת
קִדּוּחֵי שִׁנַּיִם
וְחַרְסִינָה. בְּכָל הַיֶּתֶר
דַּבֵּר בְּרוּרוֹת
סַרְטָן הוּא סַרְטָן
וְלֹא: “הַמַּחֲלָה הַהִיא”
אַסְטְמָה הִיא אַסְטְמָה
וְלֹא: “בְּרוֹנְכִיט”
וְאֵין “שָׁם לְמַטָּה”
כִּי פַּחַד גְּבָהִים
הוּא פָּשׁוּט זַיִן.
(כְּשֶׁתִּגַּע לִי בַּדַּגְדְּגָן
הַבֵּט יָשָׁר בָּעֵינַיִם)
תיאורי המין שבשירים עדינים וחושניים בעת ובעונה אחת: כְּשֶׁאֲנִי מוֹשֶׁלֶת בְּךָ \ עַל כִּרְכָּרָה \ בַּמַּעֲבָר מֵעַל פַּסֵּי הָרַכֶּבֶת \ הִתְחַלְתָּ לְדַבֵּר חֲתוּלִית (מתוך “לילל חתולית”) וגם: הַמְּחוֹגִים הִתְכַּוְּנוּ לַחֲצוֹת \ אַחֲרֵי שֶׁהִלְחַמְנוּ אַהֲבָה (מתוך “נגיסה קטנה”).
את השער הראשון חותם השיר היפה הזה, שכמו השקט האלים, גם בו גלום אוקסימורון. זהו יופי מלוכלך. קריאות המוות עדיין נשמעות ברחובות המקבילים, ממש כמו שהיה לפני שבחוץ היה יפה, לפני התהליך, לפני המסע המתיש, לפני ההוצאה לאור. ההבדל היחיד הוא שהדוברת כבר לא צריכה לאטום כעת את אוזניה כדי לא לשמוע אותם. היא מתנהלת תוך כדי שמיעת הקולות האלה:
בַּחוּץ הָיְתָה חֲגִיגָה שֶׁל יֹפִי
הָלַכְתִּי אַחַר הַחֲגִיגָה
כְּמוֹ בֶּחָלָל
בִּצְעַדִים גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי, מֵעַל הַהֲוָיָה
כְּבָר לֹא הָיָה צֹרֶךְ לֶאֱטֹם אָזְנַיִם כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ
אֶת קְרִיאוֹת הַמָּוֶת
בָּרְחוֹבוֹת הַמַּקְבִּילִים
בַּחוּץ הָיְתָה חֲגִיגָה שֶׁל יֹפִי
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נִפְעֲרוּ דִּבְּרוּ שָׂפָה מִשֶּׁלָהֶם
הֶאֱזַנְתִּי לַצְּבָעִים
תּנִּיתִי עִמָּם אַהֲבָה
זיוה גל (מתוך עמוד הפייסבוק של המשוררת)
כמו השער הראשון, גם השער השני, “אחר כך אשכח מזה”, הוא שיר פתיחה מובהק. באירוניה מדודה מתואר גבר שומר מסורת שצם פעם בשנה, ובכל שאר הימים − מכה. הוא רווי וגדוש ארמזים מתפילת יום כיפור, עד אשר הוא הופך בעצמו לתפילה, תפילת האישה המוציאה לאור:
בֵּינִי לְבֵינִי זֹאת לֹא חֲלִיפָתִי
בֵּינִי לְבֵינִי זֹאת לֹא חֲלִיפָתִי.
כַּפָּרָה הָיִיתִי גַּם קָרְבָּן הָיִיתִי לַגֶּבֶר הַצָּם
וְחָזַר לְהַכּוֹת כָּל הַשָׁנָה. וְאֵלֶּה הָיוּ חַיַּי וּמוֹתִי.
זֹאת הַתַּרְנְגֹלֶת לֹא תֵּלֵךְ לְמִיתָה, תְּמוּרָתִי.
לֹא בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ וְלֹא בְּיֶתֶר יְמוֹת הַשָּׁנָה.
אוֹדֶה לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי הָאָדָם
אִם יְמַלֵּט נַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ כָּל אִישׁ מַכֶּה אִשָּׁה מִשְּׁחִיתוּתָם
בַּיּוֹם הָאֶחָד לְאַחַר יוֹם כִּפּוּר, וְעוֹד יוֹם רוֹדֵף יוֹם
צְדָקָה רַבָּה לֹא רַק בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה צְדָקָה
כִּי כָּל יוֹם קָדוֹשׁ וְנוֹרָא
וְאֵין יוֹם פָּטוּר מִיְּמוֹת הַשָּׁנָה
בּוֹ יְנַקּוּ נַפְשׁוֹתָם, אֲנַקֶּה גַּם נַפְשִׁי וְאֶהְיֶה אָדָם
וַנִּהְיֶה אָדָם וַנִּזְעַק אֶל ה’ בַּצַּר לָנוּ מִמְּצוּקוֹתֵינוּ יוֹשִׁיעֵנוּ
כָּל יוֹם מִיְּמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם
נֹעַם מַעֲשֶׂה וּסְלִיחָה. וָאֹמַר אָמֵן.
אם בשער הראשון נחשף מקור האסון − שתיקה מקפיאת דם (שהמחברת עדיין מתגעגעת אליה בכל מאודה), הרי שבשער השני מובא תקציר הבאות: “אסופה של פחד”, כמו בשיר הבא:
עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן
עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן,
מִישֶׁהוּ מְלַטֵּף אֲסֻפָּה שֶׁל פַּחַד
עֲרֵמָה שֶׁל פַּחַד אֲנִי. אֲבָל
גַּם אֶת הַפַּחַד אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה.
תְּחוּשָׁה אַחַר תְּחוּשָׁה נְמוֹגָה
בַּחֲלַל הַדִּירָה הַגָּדוֹל
כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי נִקְרֵית
לִרְצוֹנוֹ. כָּל פַּעַם
שֶׁאֲנִי כְּבָר אֲנִי וְהוּא מַבְטִיחַ
שֶׁלֹּא יִקְרֶה עוֹד.
זאת ועוד: אם שמו של השער הראשון שופט את הגברים, שמו של השער השני, “אחר כך אשכח מזה”, שופט את המחברת עצמה. ואין כמו מילות השיר ששמו כשם השער, כדי להסביר זאת היטב:
אַחַר כָּךְ אֶשְׁכַּח מִזֶּה
אֶת הַסְּטִירָה הָרְבִיעִית אֶחְטֹף כְּשֶׁאֶרְשֹׁם שֵׁיק
בְּעַצְמִי, כְּדֵי לְשַׁלֵּם בַּמַּכֹּלֶת.
הָרִאשׁוֹנָה תִּהְיֶה בְּמַהֲלַךְ יֶרַח הַדְּבַשׁ;
בַּחֶדֶר בַּמָּלוֹן, אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁכַּב בַּמִּטָּה
יִהְיֶה עָלַי לְנַבֵּא אֵיךְ לָגַעַת
מַה שֶּׁלְעוֹלָם לֹא יְהֵא מְסֻגָּל לְבַטֵּא.
הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֶחְטֹף סְטִירָה
מִבַּעֲלִי, תִּהְיֶה בְּיֶרַח הַדְּבַשׁ
אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁכַּב.
אַחַר כָּךְ אֶשְׁכַּח מִזֶּה.
עַד הַמַּהֲלוּמָה הַבָּאָה.
אַבִּיט בְּמַכָּה אַקְרָאִית הַמִּתְנוֹפֶפֶת
לְעֶבְרִי לֹא מוּכָנָה
בֵּין הָעֵינַיִם – עַיִן בְּעַיִן
וְאָז אֶזְכֹּר. לֹא הַכֹּל.
אֶעֱרֹךְ הַכָּרָה:
“נָעִים מְאֹד ‘אִשָּׁה מֻכָּה'”.
תּוֹכִי – זָרָה
וּמַה לִּי וְלָהּ וְאֵיךְ אָכִיל.
תיאור האישה המוכה מלווה בכתב האשמה חברתי: “הִנֵּה, זֹאת זוּגִיּוּת אֵיתָנָה” \ אַתֶּם אוֹמְרִים. “הֵם כֹּה מְחֻבָּרִים” (מתוך “ותוך כדי שאתם מלקקים”). המציאות נמשכת − הבהלה גולשת ונדחקת, מוסתרת ומוכחשת.
בסופו של דבר, יש לכך מחיר כבד מנשוא:
גֹּלֶם בַּמַּעְגָּל
אֲנִי צוֹפָה בָּרְגָשׁוֹת מֵרָחוֹק,
נִמְחָקִים מִלּוּחַ הַשָּׁנָה.
מֵתָה
אֲנִי חָפְשִׁיָּה לָנוּעַ
לְהִמָּנַע מִהְיוֹת
בְּקִרְבַת הָרְגָשׁוֹת
הָעֲלוּלִים לְפַעְפֵּעַ דַּרְכִּי,
רֵיקָה מֵאֵימָה.
רֶגֶשׁ מָלֵא עוֹלֶה
צָף בְּמֶרְכַּז מַעְגָּל,
תָּקוּעַ עַל אֵרוּעַ נָקוּב.
השער השלישי, “חיבורים”, עוסק בחוויית אשפוז מרצון. באשפוז קיים החיבוק בין השער הראשון, הילדות המוקדמת, לבין השער השני, העבר הקרוב יותר. החיבורים נעשים מרצון, בהשגחה. גם בשירי השער הזה התיאורים מדודים ושקטים (כזכור, הם עדיין מוציאים לאור את שירת האב, עדיין נאמנים לו ולדרכו) אבל משום כך בדיוק הם נשמעים צורחים: בְּמַעֲבֵה הָאִשְׁפּוּז לֹא מַבְחִינִים בַּדְּמֻיּוֹת \ אוֹ בְּמִתְאַר הָאֵלִים. \ מַחְשָׁבוֹת יוֹצְאוֹת בִּמְקוֹמָם לְטַיֵּל \ לְכַרְסֵם חֲשָׁשׁוֹת (מתוך “כמו נקטר”). המחשבות פשוטות, סדורות וצלולות − דווקא בזמן ההתפרקות הנפשית:
הַפַּעַר בֵּין הַסְּפָרוֹת
אֲנִי מְאֻשְׁפֶּזֶת בְּבִנְיָן מִסְפָּר תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ
נֹאמַר שֶׁהָיִיתִי חוֹלַת אַדֶּמֶת
הָיוּ מְאַשְׁפְּזִים אוֹתִי בְּבִנְיָן מִסְפָּר
שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ
אוּלַי שָׁם הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת שׁוּרוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר
שְׂמֵחוֹת
אוּלַי שִׁירִים לִילָדִים וְלִילָדוֹת.
בשיר “למען האמת”, אחד האחרונים בספר, כותבת המחברת: מִבְּחִינָה נַפְשִׁית אֲנִי כְּבָר דֵּי מוּכָנָה \ לַחֲמֹק מִן הַדֶּרֶךְ הַסְּלוּלָה שֶׁכֻּלָּם דּוֹרְכִים בָּהּ. במובן הזה, מדובר בלא פחות מניצחון, המצטרף אל היכולת לראות את היופי מבלי לאטום את האוזניים לקריאות המוות. המשימה היא להשתלב כפי שניתן, לחיות עם המגבלה הנצחית − תולדת הצלקת שמתהווה בפרק הראשון, נפתחת בפרק השני, ונתפרת בחלק השלישי. ספרה של זיוה גל הוא יחיד במינו וחשוב מאין כמותו, ואף כי נפקד שמו של העורך בקרדיטים, ניכר כי הושקעה בעריכתו מחשבה ותבונה רבה.
תודה על רשימה מעניינת ומאירה. מאוד שמחה על הבחירה להתמקד בשירתה של זיוה גל,
שמאוד מדברת אלי ואף פרסמנו משיריה ב”ליריקה”. הביטוי “כאוס מאורגן” כסימן לשירת אמת מוצא חן בעיני ומתאים לשירתה של זיוה כי למרות הכאוס הרגשי העולה ממנה, הדימויים והשפה לא רחוקים וסתומים וקל (לי) להזדהות עם העולם הזה. השירים המשרטטים את דמות האב לא מרפים, ובכלל, בחירת השירים שהובאו ברשימה טובה מאוד.
המון תודה ענת. חשוב לזכור שורד זינגר הנדיבה, החדה, העמוקה והמוכשרת כתבה על פי זווית ראייתה.
באותה מידה ניתן לייצג את הספר בשירים אחרים. בשירים שונים. זה עניין של בחירה ושל טעם
ושל חוט מחשבה ושל הבנה שונה מאדם לאדם. (לדוגמה, ב”בימת שיר” בזמנו, לקול המוסיקה,
נבחרו שירים אחרים מתוך הספר). במיוחד בספר כזה שמכיל שירה שלי שנכתבה לאורך תקופה
ארוכה.
חילקתי את הספר לשלושה שערים (כשכל שער מתרכז סביב מוטיב אחר, כך לכוונתי)
– מנגד המבקרת מתחה קו רציף בין שלושתם בקריאה שמחדשת לי דבר או שניים
ואני כמובן, מוקירת תודה לה
שירתה של זיוה בועטת, עוקצת ומעוררת. באותה נשימה מארגנת תבניות ומגירות למבנה סדר בתוך האי סדר.
ז’אק לאקאן מתאר את התפרקותה של שרשרת הסימון כהתפרקות בין המסמן למסומן כלומר בין המילה או השם לבין הרפרנט או המושג שלהם. על פי השקפה זו, המשמעות הנוצרת היא התנועה ממסמן למסמן. כאן נוצר אותו חזון תעתועים של מסמנים בינם לבין עצמם.
נטייה דומה נמצא בתיאור של ז’אן-פול סארטר אצל פלובר: מתוך מהי ספרות?… המשפט של פלובר (מספר לנו סארטר) סוגר על האובייקט, חוטף אותו, משתק אותו, שובר את גבו, כורך עצמו סביבו, הופך אותו לאבן ומאבן את האובייקט שלו ואת עצמו גם יחד. הוא עיוור וחירש, נטול דם, נטול רוח חיים: דממה עמוקה מפרידה בינו לבין המשפט שלאחריו: הוא נופל לנצח אל הריק, וגורר עימו את טרפו אל הנפילה האינסופית הזו. כל מציאות מרגע שתוארה, נמחקת מן האינוונטר. זו הבלטה אנכרוניסטית, אך היא מלמדת גם שיעור מאלף בפריודיזציה ובשחזור הדיאלקטי של יסודות תרבותיים דומיננטיים או משועבדים.
לפילוסופיה ולשירה יש קווים משיקים, כל אחת בדרכה. כמובן שגם לציור ולספרות (וגם ליתר האסכולות
באמנות) וכל אחת משלימה, נוגדת או משוחחת עם רעותה ולכן לקרוא אותך (או לצפות בעבודותיך האמנותיות) עבורי, הוא פיוט בפני עצמו וגם לימוד.
תודה רבה אנטון מקרב לב
ביקורת מקיפה ומעמיקה מאוד. מרגש לקרוא ביקורת כזאת, שבאמת רואה את הכותבת. שירים המייצגים את הספר ברשימה מדברים אמת ובאומץ ובקול מקורי על מה שאי אפשר לומר. תודה לורד זינגר ולזיוה גל
שושי יקרה,
כמה אני שמחה שבאת לכאן וקראת. תודה על “הקול המקורי” – נעים לדעת שכך את חושבת.
ורד זינגר היא הראשונה שקריאתה את השיר: “אבי אהב אותי מאוד” , לא לגבי המילה “אלים” שהייתה קשה לי בהקשר הזה אלא לגבי המילים שלה שאצטט, שפשוט הבינה מה כתוב. בקריאות נוספות שחוויתי בעבר, היו שונות לגמרי אך זה לא קשור.
“האב יושב וקורא, מנותק מבתו, שאותה הוא חוצה (כבאבחת סכין) מבעד לכריכת ספר (ספר איכותי, אנין לכאורה, בהוצאת “עם עובד”, ואין זה פרט של מה בכך). העברת הדפים, הנעשית בדממה, בכל פעם אצבע על הלשון, מקפיאת לב. זוהי האהבה שזוכרת הדוברת. ולא סתם אהב אותה אביה כך ממש, אלא “מאוד”.” כך ורד זינגר למעלה.
ואני מתפעלת מדקות ההבנה שלה.
תודה רבה
שירייך עם עוצמה, מחאה, צביטה כאב מגיעים היישר לליבי.
ואת מגיעה ללבי במעט מילים ממצות וישרות.
תודה רבה פנינה
ורד יקירה,
אני לא יודעת איך להודות לך פשוטו כמשמעו
תודה על שהקדשת מזמנך לקרוא את ספרי
שלא שכחת! ושכל כך נעמת
ועל חוכמתך הרבה.
ועל התרגשות שלי, שעדיין לא שככה.
מצרפת לך שיר שגם הזכרת ברשימתך
לְמַעַן הָאֶמֶת
מִבְּחִינָה נַפְשִׁית אֲנִי כְּבָר דֵּי מוּכָנָה
לַחֲמֹק מִן הַדֶּרֶךְ הַסְּלוּלָה שֶׁכֻּלָּם דּוֹרְכִים בָּהּ
וְאִם תַּשְׁקִיף לַמֶּרְחָק תּוּכַל לְהַבְחִין
כִּי מֵעוֹלָם הִלַּכְתִּי שְׁקוּפָה
טוֹבֶלֶת בְּהֶבֶל פֶּה כָּלְשֶׁהוּ
כְּדֵי לְהֵעָתֵר לִמְשִׁיכָה
מִן הַצַּד הָאָפֵל בִּקְרִיצָה אֲלַכְסוֹנִית
בָּאֲדִישׁוּת הַזּוֹ הַנִּמְתַּחַת
מִיֶּרַח לְיֶרַח
אֲשֶׁר בָּהּ הַמָּוֶת מְחַיֵּךְ
בְּאוֹר פָּנָסֵי הַשְּׂדֵרָה
כְּחַיָּה לְגַמְרֵי מְשֻׁנָּה
מִתְחַכֶּכֶת בְּסִפּוּק עַל צֹמֶת עִוְעִים
וְצִלְלֵי כַּפּוֹת הַתָּמָר.
תודות רבות לורד, לקוראות/ים, לקוראות/ים שהגיבו, וגם לאפשרות ב’יקום תרבות’
שבוע טוב
זיוה
זיוה היקרה,
הקריאה בספרך הייתה בזכות ולא בחסד. הוא דיבר אליי, נגע בי, עורר מחשבות וזימן את המילים על אודותיו בקלות ובפשטות. מי ייתן וירבו הספרים שיגעו בי באחת כמוהו. אני מודה לך על כל תודותייך. גילוי ספרים מיוחדים ואיכותיים שהכתיבה עליהם קולחת – היא עבורי תענוג, כך שאני היא המודה לך.
ימים טובים,
ורד
יצאתי מהמירוץ.
יש מירוצים – ירצה לא ירצה אדם יוצא
מן המירוץ הזה – פרשתי אני, מרצוני, צעד אחר צעד
לא ביום אחד, וחשתי הקלה.
בדרך כלל אדם יוצא מבעד דלת ולא מהחלון
אומר יפה שלום.
עתים אדם יוצא מתוך עצמו יוצא.
אפילו לא אומר. גם לא זוכר.
זיוה גל, עכשיו (לפני 7 שעות)
ורד יקרה,
נגעת בנימי נפשי עם רשימתך בראייה דקה הרואה את המהות ואת עומקי השירים שבחרת לשתף.
את זיוה פגשתי באתר אחר לפני המון שנים. היום שירייה קורעים אותי מבפנים ביכולת ההתמודדות מול הכאב ונגיעה בעומק של עצמה היא הולכת עד הסוף כבר אינה מפחדת מלהביט בעצמה מול המראה האישי שלה שם הנפש פורצת בכל עוצמותיה בשירה טעונה ומרגשת מאוד.
תודה,
ליאורה בן יצחק
ליאורה יקרה,
השירים שלי הם לאורך תקופה שכתבתי
ביניהם ישנים, חדשים, וחדשים פחות.
תודה מקרב לב על רגישותך ועל המשוב הבהיר
שהנחת כאן.
זיוה
זיוה שלום,
שירתך נוגעת עמוק בלבי ומעוררת תחושות, השראה ומראות.
בקריאת הרשימה חוויתי עוצמה, כאב, עדינות ויופי פראי וטהור.
תודות,
נטע
נטע שלום,
מה נותר לי לבקש?
תודה מקרב לב על המשוב.
ברכות,
זיוה
ואוו, איזה שירים מדהימים, חדים ופוצעים- במובן החיובי של המלה. ממקום של להתחבר ללב לבו של הפצע, ולכאב האוניברסלי האנושי הקיים בכולנו. האופן בו הארת את השירים, ורד, ואת הניואנסים שבהם, מעורר השתאות. קראתי בשקיקה ובהתפעלות הן ממך ומכתיבתך והן מהמשוררת. תודה!!!!!
תודה רבה חגית מנדרובסקי