איור: יסמין זינגר
בבחירות של 2027 הייתה ידו של בילי העליונה. הוא קיבל 30 מנדטים, והנשיא לשעבר שמעון סופרמן, מנהיג המערך, קיבל רק 20. אך בילי לא היה מאושר. מיום ליום השתופף אפו ולחייו זלגו. זנגביליותו של בילי הייתה לחידה בעיני שר התרבות הטרי, זומר זלדמן. זלדמן עצמו היה המאושר באדם. לא פחות משמונה שנים נרקב באגף לניהול מופעי הבידור בממשלת המערך, עד שסוף כל סוף נעתרו לקבלו בחזרה לליכוד. למחרת הבחירות טס לשבוע לחגוג בבולגריה, שתה, נהנה, פקד קזינו ובו בית מלון. מקץ שבוע, כששב אל הכנסת, מצא את אולם המליאה מוצף שמפניה. בלוני זהב כיתרו את הדוכן, וחברי הכנסת, אפילו החרדים, חבשו כולם כובעי יום הולדת זהובים, צחקו ורקדו לשיר שהתנגן ברקע, להיט הדיסקו ‘יופיטר, הנה הוא חוזר’ של נועז קלאוזנר. רק בילי ישב בפינה, חיוור ובולבוסי, ורוקן שוטים של עראק בזה אחר זה. לאחר שמזמז איזו עוכרת ישראל מבושמת ממרצ בשולי ההיכל, החליט זלדמן שהגיע העת לברר על מה המהומה. יו”ר האופוזיציה סופרמן היה הראשון לבשר לו שהבוקר פורסם שהקידוחים של חברת תטיס בנמל קיסריה סוף כל סוף נשאו פרי.
“לא יאמן!” צהל זומר בתגובה, “מצאו גז?!”
“גז?” לגלג סופרמן, וקמטים בשפתיו בנות התשעים מפכה ומבעבעת השמפניה, “הגז נגזז ונגוז, בכל זאת אין הוא מוצק. זלדמן, אנחנו מצאנו גיזה. אנחנו מצאנו את גיזת הזהב.”
“גיזת הזהב?” קימט זלדמן את מצחו, “מה זה?”
שמעון סופרמן הישיש כחכח בגרונו, והעלילה התגלגלה. “לפני שנים רבות,” סיפר, “איבדו האחים פריקסוס והלה את אמם, ואביהם, מלך בויאטויה, נשא אישה חדשה, שהעדיפה שבניה ירשו את כיסאו. היא שכנעה את בעלה להקריב את הילדים לאלים, אלא שברגע האחרון, כשכבר עמדו על המזבח, הופיע יש מאין אייל זהוב, וקרא לעבר הנוכחים בלשון אדם: “אל תשלחו ידכם אל הנערים!”. האייל קרא להם לעלות על גבו, הילדים זינקו, והוא נשא אותם הרחק, אל מעבר לים השחור. נראה שבדרך לא דרך, הגיעה לבסוף גיזתו האבודה של האייל המסתורי אל מצולות הים.”
זלדמן השתאה. “מה אתה אומר! ואתה בטוח לחלוטין, שזאת גיזת הזהב?”
שמעון סופרמן צחק בקול רם. “באת להתווכח, זלדמן? מומחים בדקו את זה. לא מדובר בצמר רגיל של כבשה, ולא במתכת שיסודותיה הכימיים מוכרים לאדם. ללא ספק, זוהי גיזת הזהב המיתולוגית. והיא שווה הרבה כסף.”
“אילו חדשות נפלאות!” שמח זלדמן, וכשראה שיקירתו מן האופוזיציה עוד רחוקה מלהתפכח, פילס את דרכו חזרה אל הספסלים השמאליים של האולם.
הטלפון הגיע לבסוף בעשר בבוקר שלאחר המסיבה. בילי דרש מזלדמן להתייצב באופן דחוף בלשכתו, וזלדמן מיהר להתנער מרבצו מול שלהבות האח הגדול, ולעוט אל לשכת ראש הממשלה.
בקושי זיהה זלדמן את פניו של בילי, שלא דמו עוד לזנגביל אלא יותר לכרובית. כחוש, דלוח ונקבובי, אפשר היה לשער שראש הממשלה הוא בן התשעים, ולא יו”ר האופוזיציה. בילי פתח את הדלת ומיד השתעל שיעול רטוב. הבית הצחין מסיגריות, וממשהו מפוקפק אחר. הוא אגב נראה נורא, הבית – הדלת חרקה, על הרצפה היו כתמים והשידות מלאו אבק. לא להאמין שכך נראה ביתו של ראש ממשלה, שאובמה ישב על הכתמים האלה. בילי הורה לזלדמן על ספה מעופשת, התיישב על הכורסה שמולו. אחר הצמיד סיגריה לשפתיו היבשות והניד בראשו באטיות.
“חדשות לא טובות, זלדמן, חדשות לא טובות,” מלמל בקושי בקולו הצרוד מסיגריות. זלדמן השפיל את ראשו.
“שמע אדוני,” חייך זלדמן בהדרת כבוד, “אני אדם צעיר. אני מועד לטעויות. ומי כמוך יודע, שמה שקורה בבורגס נשאר בבורגס.”
ראש הממשלה חייך, לראשונה מזה זמן רב. “אח, בורגס,” נאנק, “אלא שלא בכך העניין, ואפילו הסחת דעת תקשורתית עשויה להועיל לנו.”
“מה קרה, אדוני?” שאל זלדמן בדאגה, והוסיף ברוך, כדי לנחמו, “חשבתי שדווקא תהיה שמח בגלל העניין עם הגיזה. זה מלא כסף, לא?”
“כסף!” צחק בילי בבוז, “אכן המון כסף, אבל לא בשבילי.”
זלדמן עיווה את פניו בבלבול.
“למה כוונתך?”
“כוונתי לכך, שכשעמדתי לאשר את הובלת הגיזה, נתקלתי בכמה מסמכים. מסתבר שהשטח שבו נמצא הגיזה, אינו שייך לנו, אלא לאימפריה הרומית.”
“לאימפריה הרומית?!” תמה שר התרבות, “אבל האימפריה הרומית לא קיימת כבר בטח איזה מאה שנה!”
ראש הממשלה צחק. “מאה שנה?! זה 1551 שנים שהאימפריה הרומית חדלה להתקיים כישות מדינית. אלא מה, מסתבר שאיזה פקיד עות’ומני שכח להחיל את ריבונות הסולטן על חלק מהשטחים הימיים של פרובינקיית פלסטינה. הטעות התגלגלה הלאה לפקיד המנד”ט הבריטי שהעתיק את הנתונים שלו, והמשיכה אלינו. וכך יוצא, שבשל השימוש שלנו בשטחים האלה – שבהם הופקה כמות עצומה של גז, עברו אינספור ספינות ונלכדו דגים למכביר – אנחנו חייבים הון עתק לאימפריה הרומית. הון עתק.”
“הון עתק?!” התחלחל זלדמן, “כמה?”
ראש הממשלה ספק כפיו. “פי שבעים מהחוב הלאומי של מדינת ישראל!” רעם, “סכום שאין לנו יכולת לספק. האימפריה גם דורשת לצמצם את תמלוגי הגז למדינה ל-2%, את תמלוגי הנפט ל-1%, וליהנות מ-90% מההכנסות העתידיות על דייג.”
זלדמן הניד בראשו. “אבל זה מגוחך!” התקומם, “לאן נשלח את הכסף? לאוקיינוס? אין היום סולטן!”
“סולטן זה באימפריה העות’ומנית,” פלט בייאוש ראש הממשלה, “אלא שבעקבות הבירור, יצרנו קשר עם צאצאו של קיסר רומא האחרון, רומולוס אוגוסטולוס. גרמני בשם ד”ר שלדון קסלר הוא המחזיק כיום בתואר ‘קיסר האימפריה הרומית’. למותר לציין שהוא סירב לחתום על כתב הוויתור שהצענו לו,” גיחך בילי, ומזג לכוסו מעט עראק מבקבוק שהלך והתרוקן. “אני גמור, זלדמן, גמור,” חייך בילי, “מה שישאירו ממני הרומאים, יאכלו העיתונאים.”
זלדמן שתק ממושכות. ברכיו החלו לרעוד. “אבל איך זה קשור אליי?” פלט לבסוף ברטט, “למה זימנת אותי?”. בילי הקשיח גבותיו.
“נצטרך לצמצם את הוצאות המדינה,” חתך, “ויפה שעה אחת קודם. אתה יודע שאין ממני חסיד של ממשלות רחבות ויציבות, אבל כמה משרדים יצטרכו לשלם את המחיר. עליי להודיע לך שאני מקצץ את תקציב התרבות ל-0%.”
“אפס אחוז?!” זעם זלדמן, “ומה עם המשכורת שלי?! מאיפה היא תבוא?!”
“מאחר ולא תהיה עוד שר התרבות, בהיעדר תיק תרבות,” השיב לו ראש הממשלה בקור, “תקבל משכורת של חבר כנסת מן השורה. עדיין לא הייתי מייעץ לך לזחול חזרה למערך, כי לפי הצעת החוק שאנחנו מקדמים המשכורת של חברי קואליציה עתידה להיות כפולה מזו של חברי אופוזיציה.”
זלדמן עצר את נשמתו, נאבק בדמעות. “אתה לא יכול לעשות לי את זה,” גמגם בקושי, גרונו ניחר, “שמונה שנים הייתי באגף לניהול מופעי בידור. שמונה שנים ישבתי במשרד כמו מדפסת. אתה חייב לרחם עליי. אני אעשה כל דבר, כל דבר.”
בילי ריכך מעט את הבעתו והניח יד על כתפו. “אני מצטער, זלדמן,” אמר, “אבל אני חושב שעשינו את כל מה שאפשר.”
זלדמן השתהה מעט. לבו סירב לקבל את הדין. ניצוצות הבעירו את נפשו. לפתע הכתה בו ההכרה, שאין הוא יכול להוריד את עצמו שאולה. לא לו הזכות, לאמלל כך אדם שקרוב אליו כל כך, כמוהו עצמו. בכל זאת, מגיע לו. הוא הישיר מבט אל בילי.
“אל תפטר אותי,” דרש בעיניים בוערות, “אני אפייס את האימפריה הרומית.”
בילי צחק בקול רם. “אתה?!” תמה, “מי אתה בכלל?! לפני פחות משנה עוד היית במערך! לא אדוני, לא אתה תפייס את האימפריה הרומית!”
זלדמן הבליג על העלבון, תפס בידיו של בילי והישיר לעיניו מבט אמיץ. “תאמין לי, אדוני,” אמר בקול יציב ושקול, “אני הולך למצוא פתרון לזה. רק אל תחתוך לנו את התקציב.”
בילי הקדיש לעניין מחשבה. שתים-עשרה מאות עמדה האימפריה הרומית על תילה, ועלה בידה להכריע את הנבונים שבאויביה. היוונים, אבות התיאטרון והאפוס, נפלו שולל מול חילותיה, את היהודים, עם הספר, הכתה לא פעם אחת אלא שלוש ובהצלחה יתרה, ואפילו את ידו החסונה של הדגול שבמצביאים, חניבעל בן חמילקרת האגדי, הצליחה לסובב אל כוס התרעלה. אך האימפריה ששרדה גם תהפוכות שלטוניות ודתיות, תככים ומרידות פנימיות, הוכרעה לבסוף על ידי האידיוטי שבעמים, על ידי הגותים המטומטמים ועוזריהם הונדלים וההונים. זו הייתה חולשתם היחידה של הרומאים – מול החכמה עמדו כחומה בצורה, אבל הטמטום הכריע אותם. קשה היה לייחס לזלדמן מעלות הרבה, אבל בדבר אחד לא היה ספק – הוא היה הטיפש מכל האידיוטים שאיישו עד כה את משרת שר התרבות.
“בסדר,” הכריע לבסוף בילי. “יש לך עשרים וארבע שעות למצוא פתרון לבעיה. אם עוד עשרים וארבע שעות אני לא שומע על פתרון – אתה יכול להיפרד מהתקציב לשלום.”
זלדמן נישק את כפות ידיו של בילי ברגש. “תודה, כבודו, תודה!” קרא ברגש, “לא אאכזב אותך!”, ובראותו את עיניו המצטמצמות של ראש הממשלה נמלט מן המשרד כנשוך נחש.
הפתרון נמצא לו בבוקר יום המחרת, כשעוזרו הפרלמנטרי, מיתר שלזינגר, הקריא לו מאמר דעה שפרסם נגדו הסופר עינם תבן בעיתון ‘תרבות עכשיו תכף ומיד’ מיסודו של גבי צופר, תחת הכותרת “יום אחד קרס הכול”. במאמר כינה תבן את זלדמן “בהמה שנבחרה על ידי עדר של בהמות מלחכות עשב”, דיווח בפרוטרוט על מוצאותיו בבורגס, וחתם בקריאה להתפטרות של שר התרבות.
“ראית מה זה?!,” זעם זלדמן על שלזינגר השליח האומלל, “זאת הצביעות של השמאל. סידרתי לו ליום הולדת הופעה, וככה הוא מחזיר לי. כנראה לא אהב את הזמר, והחליט לנקום בי במאמר,” סינן זלדמן בתיעוב, ומיד קם על רגליו, עזב את משרדו והחל להתהלך נסער הלוך ושוב במסדרון. אלא שבדרכו נתקל בטעות במיטל רוזי, הח”כית ממרצ, שבמסיבת ליל אמש החליף עמה נוזלים מסוג ידוע. זו סתרה לו בעיתונה. על העיתון התנוסס מאמרו של תבן.
“סוטה!” קראה לעומתו, “בושה וחרפה! חשפניות?! בבורגס?! תתפטר ומיד!”
“מה להתפטר?” ייבב זלדמן, “זה הכול מאמר בעיתון. לא מגיע לי להישפט ולהיבדק כמו כל אזרח נורמלי בישראל?”
“לא,” סיננה לעברו, “לא רוצה. חשפניות?! תתפטר ברגע זה.”
התקרית רק הגבירה את חמתו של זלדמן. הוא פנה לעבר המזנון, לנחם את לבו בשניצל הכנסת. הטלוויזיה שידרה את ערוץ ההיסטוריה. הוא בהה בה, ניסה לטהר עצמו מאי הנוחות של הקיום בהסחת הדעת האינטלקטואלית כביכול. באותו רגע עלה בדעתו הרעיון המבריק ביותר שעלה אי פעם בדעתו של איזשהו חבר כנסת באיזשהו פרלמנט באיזושהי מדינה. מיד זינק מכיסאו ותר אחר ראש הממשלה, שחיטט באיזו מעטפה שני שולחנות ממנו. זלדמן עקר אותו באלימות ממושבו. בילי ניסה להיאבק, אך זלדמן הוביל אותו בכוח ובצעדים נחושים לפינה מרוחקת באולם. טרם הספיק בילי להתלונן, ובילי כבר החל ללחוש חרישית באוזנו.
“שמע את דבריי, ראש הממשלה, מפני שאני יכול לומר שמצאתי פתרון! העם זקוק לקורבן, אך לא לקורבן אחד, אלא למאות אלפי קורבנות. האם שמעת פעם, אדוני, על הסופר עינם תבן, שכותב נגדנו בעיתון? האם אתה יודע מי הם אמנים? האם לא סיפרתי לך על פשעיהם ועל טקסיהם המתועבים, על נבואותיהם לקץ העולם שיבואו באש? העם שונא אותם וחושד בהם. איש לא רואה אותם במשרדינו, מפני שאת נבחרי הציבור הם מכנים רוחות רעות. מעולם לא כיבדו אותך במחיאות כפיים ידיו של אמן אחד. איש מהם לא הכיר מעולם באלוהותך, הם אויבי האנושות, אויבי המדינה ואויביך. העם רוטן נגדך – אך לא אני אשם בסכסוך עם האימפריה, ולא אתה… העם ידרוש נקמה; ניתן לו אותה! העם צמא לדם ולשעשועים, ניתן לו אותם! העם חושד בך – נפנה את חשדותיו אל מישהו אחר…”[1]
בילי הישיר אליו מבט תמה. “חכה ותראה,” לחש לו זלדמן ונמלט בצהלה.
באותו יום קיים זלדמן מסיבת עיתונאים במועדון הקולוסיאום – מועדון חשפניות נשכח בכיכר אתרים שנהג לפקוד בימי בחרותו, כלומר, בטרם מונה לתפקיד שר התרבות לפני כשבוע. לאירוע הזמין את ראשי איגודי האמנים למיניהם, עיתונאים ועורכים בכירים, ושחקנים, סופרים ומשוררים נודעים. את הכס המרכזי בשורה הראשונה הקדיש זלדמן לסופר עינם תבן. בירכתי היציע האחורי, נשמר תא זכוכית מיוחד לראש הממשלה. למרבה הפלא מצאו המוזמנים את המועדון ללא כל קושי, ועד מהרה התמלא האולם וזלדמן נדרש לעלות לבמה ולשאת את דבריו. וכה אמר זלדמן:
“חשיבות התרבות היא לספק לעם ישראל לחם ושעשועים”, הצהיר זלדמן. הקהל המזועזע לא העז לפצות את פיו. זלדמן הביט סביב בסיפוק, והמשיך, מהדק את עניבתו. “העם הזה עובר תקופה קשה מאוד,” הסביר, “עובר מלחמות ועובד קשה, ולכן צריך לספק לו את הצד של השעשועים. panem et circenses!” צעק. “אני גאה אפוא להצהיר על פתיחתו של סירקוס-קולכיס, הקולוסיאום העברי הראשון, ובתוך כך על להכריז פתיחת עונת הגלדיאטורים של שנת התשפ”ח!” הוא גיחך, והמיקרופון שיווה לגיחוכו עוצמות אוקייניות. “אולי הגיעה העת שהאמנים יצדיקו סוף כל סוף את התקציבים שהם נהנים מהם, ויתנו לציבור קצת נחת רוח, מה?”
כמפל נשפך עלו קריאות הביניים, מפכות בזו אחר זו וממלאות את האולם בהדהודי סרק שרק בקושי רב ניתן היה לחלץ מהם משפט עברי תקני. “תתבייש לך, עובד אלילים, מנשק פסלים!” זעק הזמר נועז קלאוזנר. נח תם, יו”ר איגוד השחקנים, פרץ בבכי מר. אך כפי שהיטיב זלדמן לצפות מלכתחילה, עינם תבן התעלה על כולם. הוא התקדם לעבר זלדמן, טיפס מעל הגדר שהפרידה בין הקהל והבמה, כרע למרגלותיו של שר התרבות וקרא בלטינית:
” !Ave caesar, morituri te salutant!”
ומיד לאחר מכן קם על רגליו וסטר על לחיו של זלדמן. זלדמן, שהאדים כצוקי עקבה, סנט לעברו:
“אני רואה שאתה נחוש להתחיל במשחקים מיד! אין בעיות! שלזינגר, הכנס את האריות!”
ומיתר שלזינגר, שהתחבא בירכתי האולם לצד הדלת לחדרן של החשפניות והיצאניות, פתח אותה. מן החדר זינקו שני אריות עצומים, גדולים ואציליים, ארבעה מטרים כל אחד, רעמתם בוהקת ומתבדרת, אפם רטוב ושיניהם רעבות. הקהל צווח, ומי שלא התעלף נמלט אל היציעים האחוריים, שכן הדלתות למועדון ננעלו. רק בילי חייך והתרווח בתאו. אלא שהאריות לא התעניינו בקהל כלל ועיקר, ולא ניסו לפרוץ את הגדר שחצצה ביניהם ובין הקהל. כל מעייניהם היו נתונים לסופר עינם תבן לבדו. הם התנפלו עליו, והוא נפל מיד, ובזרועותיו החשופות החל מנסה להתנער מחזם הכבד, הרובץ עליו. ציפורניו של האחד קרעו את שערו הסבוך והוא צווח מעוצמת הכאב. שהשני משך בשיניו את חולצתו עד שנקרעה. הצופים פרצו בבכי לנוכח המתרחש, אך היו מי שלא אמרו נואש, ושאגו לעבר עינם עצות שלא הצליח לרדת לפשרן.
“תנשוך אותו בבטן!”
“תבעט לו בתחת!”
את ההערה האחרונה דווקא שמע, והצליח לבעוט בישבנו של האריה שמשך את חולצתו, שמיד התהפך על שכנו. באותו רגע הצליח עינם להזדקף. הקהל הריע ומחא כפיים בהתלהבות. עינם הזקוף התנפל על צווארו של אחד האריות והחל לחנוק אותו במלוא הכוח. האריה השני החל למשוך ברגלו, ולבסוף נפל אחורה כשתלש את נעלו השמאלית. כשהצליח עינם להכריע את האריה האחד, התפנה להיאבק בשני. הם נאבקו זה בזה עומדים על שתיים. האריה נעץ את שיניו בכתפו של עינם, שצרח מעוצם הכאב. כבר נפל ארצה, כשהבחין באמיליה דודניתו לוטשת בו עיניים דומעות מן האחורית שבשורות, וצועקת את שמו. ברגע זה שב אליו כוחו, הוא הצליח להפוך את האריה על גבו, ולחץ במלוא הכוח על חזהו. את כל משקלו, את כל שריריו, שיקע אל חזהו של האריה. האריה התעטש, החל לאבד את נשימתו ולבסוף רגליו פרכסו והכרתו אבדה. עינם קם על רגליו כשלמרגלותיו שני שחלים מובסים, השתחווה כשהקהל הריע לו בהתלהבות, ועל פניו הנוטפות זיעה חיוך רחב.
זלדמן ובילי החליפו מבטים לנוכח הצלחתה המסחררת של התוכנית. לאחר מכן נקש זלדמן באצבעו, ומחדר החשפניות קפצו שני שוטרים חמושים שהתנפלו על עינם שצעק בהפתעה, כבלו את ידיו העייפות ותפסוהו בצווארו. זלדמן הרים את קולו ופנה לבילי היושב בתאו, מורם מעם.
“מה מייעץ הוד מעלתו לעשות בשחץ הזה, שהכריע שני בני כפירים בזרועותיו החשופות?”
עינם תבן נאבק בזרועות השוטרים שחסמו את פיו, ורק לאחר מאמץ עלה בידיו להניף את אגודלו כלפי מעלה. היושבים בשורה הראשונה הבינו את הרמז והניפו את אגודליהם מעלה, ואלו שבשורה השנייה חיקו אותם, וכעבור דקות מספר הניף האולם כולו את אגודליו באוויר. הכול נשאו את עיניהם אל בילי. בילי סקר את תחנוני מבטיהם הרוטטים בעיניו, ולבסוף, הזיע לאט את ידו, והניף את אגודלו אל הרקיע. חייו של הגלדיאטור ניצלו. השוטרים התגברו בנקל על זרועותיו הנאבקות, וגררו אותו באלימות אל חדר החשפניות הטחוב והאפלולי.
מופעי הלחם ושעשועים של שר התרבות זומר זלדמן הצליחו מעל ומעבר למצופה. עד מהרה, למרות שהועלו עד כעשר הצגות ביום, לא ניתן היה לאכלס עוד בקולוסיאום את ההמונים הרבים שהגיעו בכמויות אדירות, ומילאו את האוטובוסים השועטים אליו. היה צורך לקיים מופעי ענק בהיכלי נוקיה או בגני התערוכה, ולבסוף הובלו הלודרים הרחק מחוץ לעיר לכתת את רגליהם בפריפריה, באמפיתיאטראות של קיסריה ושל בית שאן. אפילו מחירם הגבוה של המופעים – בין מאתיים לארבע מאות שקלים, שהופנו כולם לניכוי החוב הלאומי לאימפריה הרומית – לא הרתיע את מאות אלפי הצופים הלהוטים. יותר מכל זכו לפופולריות המופעים המיוחדים שנערכו בסופי השבוע, שבהם אמנים מזרחיים נאבקו באשכנזיים, אמני הפריפריה באמנים התל אביביים, עד שבסוף שוחררו האריות וחיסלו את כולם.
כיכר אתרים היתומה, שכבר שנים לא פקד אותה יתוש, הייתה כעת למחנה אסירים המוני. בקרוואנים שמורים היטב בני עשר ועשרים קומות, שומרו בתאים צרים, שאורכם מטר על מטר, האמנים, השחקנים, הסופרים והמשוררים שנבחרו לקחת חלק במשחקי הזירה. את החזקים טרחו להעביר אימונים בסיסיים במלחמה מול דובים ונמרים; את החלשים הרעיבו במתכוון כדי להחלישם, כדי לענג את הקהל במופעי טבח אכזריים והמוניים יותר. בימים הראשונים עוד קיימו בינם לבין עצמם הפגנות מחאה, חיברו והלחינו מזמורים כנגד בילי וזלדמן ושרו אותם בקול גדול, וגם תיעדו את עצמם. אלא שככל שנמשכו הימים במחנה, נגוזה תקוותם, ולא התחשק להם לשיר עוד.
נועז קלאוזנר, למשל, מכר את קלידיו, והקדיש את ימי שהייתו במחנה לחישול גופו ונפשו, כיוון שידע שחייו עומדים על הכף. מקץ ארבעה ימים שלחו אותו לקרב אכזרי ביותר בקיסריה. מולו עמדו שלושה דובי קוטב. מצויד בפגיון חלוד למחצה, הצליח להביס לאחר עקוב מדם את שלושתם, אך פלח רציני מישבנו לא שרד את הקרב. הוא הפך לאחד הלודרים החביבים על הקהל, ולא פעם נקרא להתגושש עם המשורר נדיב אלפרן, עד שלבסוף הכריעו נדיב ושבר את עמוד השדרה שלו. מתוך רחמים, החליטו שלא להרוג את נועז אלא להפכו למנקה זירות, ולא היה מאושר ממנו על ההסבה המקצועית.
לעומת זאת, לנח תם, שחקן הקאמרי, לא שיחק המזל בצורה דומה. מנהלי המשחקים התחלחלו מגזרתו הבלתי חסונה בעליל, והחליטו שהערך היחיד שעשוי להיות לו הוא כאנקדוטה קומית בין המופעים. מופעו הראשון נקבע בקולוסאום סירקוס-קולכיס, בסיומו של משחק עקוב מדם שבו הובס הבמאי גידי קמפבל על ידי החזק והמיומן שבגלדיאטורים, הסופר עינם תבן. עינם התחנן בעיניו לעבר הקהל שיחוס על חייו של קמפבל, אך לא היה זה אותו קהל אינטלקטואלים שהתאסף בשעתו במסיבת העיתונאים, אלא עדר בהמות מלחכות לעשב שהשתוקקו לראות דם. רוב מוחץ הצביע באגודלו מטה, ובעקבותיו – גם בילי, זומר זלדמן והד”ר שלדון קסלר, שהגיע לצפות במשחק. לעינם לא נותרה ברירה אלא לשלוף את חניתו ולשחוט את קמפבל, יוצר שהעריץ בכל לבו.
משא כבד הוטל על שכמו של השחקן נח תם: להקל קמעה את האווירה הכבדה שפשטה באולם ברגע קומי. עירום ועריה, לאחר שהורעב שבוע תמים, עלה אל הזירה, והביט בחשש לעבר דלת חדר החשפניות, מצפה לאריה או לשור בר. אלא שמן הדלת הידס לעברו פינגווין חמוד להפליא. הקהל התמוגג, ונח תם פנה ללטף בהקלה את הפינגווין. אלא שבניגוד לכל הציפיות, החל הפינגווין להיאבק בנח: נופף בכנפיו, ניקר אותו במקורו ושרט אותו בטפריו. לנח המסכן לא היו כוחות להיאבק בפינגווין, בטח ובטח לא לאחר שהורעב שבוע תמים. עד מהרה הביס אותו הפינגווין, והוא נפל מת, לצהלות הקהל צמא הדם.
את העיתונאים, לפי שעה, לא שלחו לזירה; הרמז היה ברור. אפילו ב’הארץ’ השמאלני לא נכתבה מילה אחת נגד בילי, לא סופר לציבור מילה על העסקה האפלה עם האימפריה הרומית להעברת התמלוגים על גיזת הזהב, ולא על התהוללויותיו של זלדמן בבורגס. העיתונאים היו מלאים בדיווחים על המשחקים, על תוצאותיהם ועל התרוממות הרוח שהם מפיחים בהמונים. כך למשל, במאמר שכותרתו “שאלה נוספת בנושא מהי תרבות”, הוקיע המבקר א’ רואה את כל גווני האמנות, ושיבח את משחקי הזירה לבדם. “רק במדינת ישראל הפרובינציאלית התאפשר אבסורד שכזה, שסרטים על הכנת שמן אבוקדו ורובוטים שמשתינים זוכים לתואר יצירות אמנות. מיזם ה’לחם ושעשועים’ המבורך של זומר זלדמן משיב את רוח התרבות למפרשי האומה, ומזכיר לנו מהי אמנות אמתית: לא בדיחה פרטית וזולה בפייסבוק שפונה לחמישה אינטלקטואלים מתלמה ילין, אלא משהו אוניברסלי כמו אלימות, שגם ההמונים הנבערים ביותר מסוגלים להבינו ולהכילו.”
כעבור ארבעה חודשים של משחקים שולמה עשירית מהחובות, והד”ר שלדון קסלר, קיסר האימפריה הרומית, היה למיליארדר. ממשלת ישראל מעולם לא זכתה לדימוי תקשורתי חיובי יותר, והאימפריה הרומית, כלומר הד”ר שלדון קסלר, החלה להכריז בגלוי על קשריה עם הממשלה, לתת חסות למשחקים ולהרחיב את היקף העסקים. שלדון קסלר הקים עיתון מיוחד שסיקר את המשחקים ושהוקדש בו טור מיוחד שתיעד מעשה טוב אחד שבילי עשה השבוע. הממשלה מצדה חנכה אצטדיוני משחקים על שם הד”ר, ונערכה חלוקה מחדש של משאבי הציבור שתבטיח תמיכה פיננסית מתמדת של האימפריה הרומית במדינת ישראל. לבסוף, ב-11 בדצמבר 2027, נחתם הסכם רשמי בין מדינת ישראל ובין האימפריה הרומית שהסדיר רשמית את מעמדה של ישראל כפרובינקיה אוטונומית של האימפריה הרומית. ההסכם, שלא דווח כמובן על ידי התקשורת, גם העניק לשר התרבות זומר זלדמן את התואר קונסול של הסנאט הרומי.
הכול היה טוב ויפה. אילו הכול היה מתנהל כשורה, היינו יכולים לקבור את אחרון האמנים וליהנות מעולם שכולו לחם ושעשועים, וד”ר שלדון היה יכול להתענג בגפו על גיזת הזהב המהוללת. אלא שלמרבה הצער, לא כך היו פני הדברים, וגם הפעם החליט הגורל לגלות את פני הזנגביל המכוערים אשר לו ולשים לאל את תכניתו המבריקה של זלדמן.
ערב אחד נפגשו בילי וד”ר שלדון קסלר, קיסר האימפריה הרומית, למשחק ברידג’ בביתו המרווח של קסלר. הרוח הייתה צוננת להנעים, אפלוליות הלילה הסבירה פנים והכול שידר אידיליה שלווה של ערב יום חול. אלא שלפתע פתאום, שאון גדול נשמע ממחסן ביתו של שלדון. מיד זינקו השניים ופנו בריצה אל המחסן. את מי מצאו שם אם לא את זומר זלדמן, חבוש מסכת סקי, שכיסא תמים הכשיל אותו והוא נפל ארצה כשאצבעותיו השמנות היו רחוקות סנטימטרים ספורים בלבד מגיזת הזהב, שהייתה נתונה בתוך מעטה של בדולח שנפרץ.
ד”ר קסלר איבד את עשתונותיו. החל לרשוף ולנשוף. “אתה ביזיון לקיסרות הרומית!” צווח קסלר, “ביזיון לכל העולם הקלאסי! הלחינם, לדעתך, שלח לנו יופיטר גיזת זהב שתחלצנו מקרנות המזבח?! כדי שתוכל לגנוב אותה ולהשתמש בה למשחקי המין המטונפים שלך?! קונסול זומר זלדמן, מחר יקיץ הקץ על הלחם והשעשועים שלך!”
בילי החשה, ורק נעץ בזלדמן הנכלם את עיניו הקפואות, המחשמלות. לבסוף אמר:
“אין סיבה להעניש את הציבור. אין ספק שזומר זלדמן הוא איש ציבור נהדר, שאמנם מקומו אינו בממשלת ישראל, אך הוא בטח יכול להביא לציבור תועלת עצומה.”
כבר באותו ערב נשלח זומר זלדמן וידיו נתונות בסד, אל מחנה הגלדיאטורים בכיכר אתרים, ומשחקו הראשון – מול החזק שבלודרים, הסופר עינם תבן – נקבע למחרת.
ישוב באפלולית המחבוש וכבול באזיקים, כרע זלדמן כפוף, מבכה את בתוליו בין הררי ברכיו, ומתכונן ליום דינו. ידוע ידע שאין לו מאית הסיכוי להביס את עינם תבן, וקילל את היום שבו הזמין את הזמר פלה קוטי ביום הולדתו ועורר בו את רוח הנקמה. “בלי פלפל הוא יאכל אותי,” מלמל בקושי, משתנק מבכי.
לפתע נשמעו דפיקות על דלת הפח של תאו. הוא פתח אותה לרווחה. בפתח עמדה שוטרת שפטרלה סביב הקרוואנים. המחנה היה מוקף שוטרים, שסיכלו את ניסיונות הבריחה של הנואשים שבאמנים, אבל זלדמן זיהה את השוטרת ממקום אחר – לעתים תכופות ראה אותה פוקדת את משרדתו של שמעון סופרמן. יש לו פה עסק עם האופוזיציה.
“פקדת ענבל מבנה,” חתכה בקול חד ולחצה את ידו, “עליי לדווח על ביקור דחוף לאדוני.”
“ביקור?” צחק זלדמן, “אסור לבקר אותי.” אך הפקדת התעלמה מדבריו, והכניסה פנימה את מיטל – חברת הכנסת הזכורה לטוב ממרצ.
“מיטל!” התחלחל, וכל בשרו נעשה חידודין חידודין. כמעט קפא לבבו בקרבו. מיטל הניחה את אצבעה על שפתו ונשקה לו ממושכות. “ראש האופוזיציה רוצה לעזור לך,” לחשה.
“ראש האופוזיציה?!” נדהם זלדמן, “מה יש לו לעזור לי? למה שיעזור לי? שילך ויעזור לחברים הבוגדים שלו מבצלם שמכפישים את חיילי צה”ל.”
“לאופוזיציה יש הסיבות שלה,” חייכה מיטל, “מחר תבין הכול.”
“איך יעזור לי,” ייבב זלדמן, “עוד לא נולד הגלדיאטור שיביס את עינם תבן!”
מיטל השקיטה אותו שוב במגעה הרך. לבסוף הוציאה מכיסה שפופרת ירוקה, וקופסה ובה אבנים קטנות ומשונות.
“אצלנו בשמאל מבינים דבר או שניים במאגיה שחורה,” חייכה אליו, “קח את המשחה הזאת, ומרח אותה מאחורי צווארו של עינם, וכך תביס אותו. ולאחר שתסיים, למעננו – השלך ארצה השיניים האלה, שיני הדרקון האגדי מתבי, ובעזרת יופיטר יוקם לנו נס גדול שיגאל אותך מעבדותך ויציל אותך ממוות ודאי על מזבח הקולוסיאום.”
המשחק התקיים למחרת בבוקר בסירקוס-קולכיס, שהיה מלא מקיר לקיר. האולם לא היה פתוח לציבור הרחב, ומילאו אותו רק אנשי הציבור שבילי בחר להזמין – ראשי האיגודים המקצועיים, מיליונרים, פקידים רמי-דרג, וכמובן – 120 חברי הכנסת, וביניהם יו”ר האופוזיציה שמעון סופרמן, שקרץ לזלדמן עם היכנסו לאולם. מבעד לתא הגבוה במרכז השורה האחרונה, מאחורי תא הזכוכית, ישבו בילי וד”ר קסלר. הד”ר קסלר התבונן בזלדמן בשאט נפש גלויה. בילי התעלם ממנו לחלוטין, ולא הראה סימן שהבחין בו, ולו בזווית עינו.
השער נפתח. מחדרן של החשפניות יצא, חגור עור נמר ומסורג שרירים, הלודר עינם תבן. הוא היה משוך כולו בשמן, הקהל מחא לו כפיים בהערצה, הבחורות התעלפו מול יופיו, דודניתו אמיליה הפריחה נשיקה לעברו. בילי נתן את האות. המשחק החל. הגברים שעטו זה אל זה, אחזו זה במרפקו של זה, והחלו לנסות להדוף אחד את השני. עינם תפס בכתפו של זלדמן והחל לכופף אותה. זלדמן צווח, רגליו פרפרו, ועינם ניצל את ההזדמנות, ושלח את רגלו הימנית אל מתחת לברכו של זלדמן, שאיבד את שיווי המשקל ונחת על הקרקע בחוסר אונים. הקהל שאג, ושמו של הגלדיאטור נישא בפי כל. עינם ריתק אותו בכל כוח משקלו.
“נהנה מהשעשועים, זלדמן?” לחשש עינם.
זלדמן לא ענה. בלאו הכי לא נותר אוויר בחזהו. בקושי רב הצליח להניע את מרפקו. לאט לאט, בעוד מעין מרכז את מאמציו בעקירת שערותיו, הצליחה כפת ידו השמאלית של זלדמן להגיע לחגורתו ולשלוף את השפופרת. הוא הניף אותה, והשפריץ את השפופרת היישר אל עיניו של עינם. עינם צרח, ומיד רפו איבריו. הוא נשמט אל הקרקע, ושקע בשינה עמוקה.
הקהל זעק בכאב. בילי וד”ר קסלר היו מזועזעים. הכול הניפו את אגודליהם מעלה, אך דבר לא עזר, הסם פעל את פעולתו על עינם תבן, ורק נחירותיו הדהדו כנהמות אריה. הקהל נעץ בזלדמן מבטים נזעמים. מי מהם כבר התקדמו לעברו, להתנקם בו על שהביס את אלילם. זלדמן קם על רגליו, הישיר מבט לעבר שמעון סופרמן שחייך חיוך רחב ולמיטל שנצמדה אליו מרותקת, והוציא מחגורתו את הקופסה ובה שיני הדרקון. הוא השליך אל רצפת הקולוסיאום שן אחת, וכהרף עין, נבט ממנה אייל זהוב יפהפה.
“אל תשלחו ידכם אל הנער!” קרא האייל לעבר המתקרבים, והם נסוגו בפליאה. האייל קפץ קפיצה גדולה, ונחת בתא הזכוכית, והחל לנאום בקול עמוק. “רימו אתכם!” צעק לעבר הנוכחים, “הולכתם שולל! כל מופע הלחם ושעשועים הזה נועד להסיח את דעתכם מהגניבה של גיזת הזהב!”
“מה זאת אומרת?!” התחלחל בילי, “הגיזה שייכת כדת וכדין לקיסר האימפריה הרומית, הד”ר קסלר.”
האייל צחק. “אתם מטומטמים?! האימפריה הרומית?! מה לכם ולאימפריה הרומית?! ד”ר קסלר הוא שרלטן!” צעק, והקהל עצר את נשמתו בתדהמה. “הכול הונאה. הוא התגנב לכנסת, וזייף את מסמכי הבעלות על השטח כך שיורו שהוא עדיין מצוי בשליטת האימפריה! השתגעתם לגמרי?! מזל שהגעתי, עוד הייתם מחדשים את פולחן האלים!”
הקהל שתק בפליאה. הכול נשאו עיניים נדהמות אל בילי. הוא אכל אותה הפעם בגדול.
“זו אמת, שלדון?” שאל בילי בקול רוטט, ולבו מחשב להישבר. “הלשווא בזזת אותנו?”
קסלר חייך חיוך נבוך.
“הכול אמת,” הודה והשפיל את ראשו. “אבל אני באמת קיסר האימפריה הרומית!”
ואז החל ד”ר קסלר לצחוק במשך דקה ארוכה מבלי לחדול, צחוק פראי שחזר כהד מכל כתלי הקולוסיאום. הוא צחק וצחק וצחק, ועיניו פלטו דמעות כממטרה ביום קיץ. וככל שהוסיף לצחוק, זלגו הדמעות מעיניו של בילי כטיפות של יורה סתווי. לבסוף, משלא יכול היה עוד לעמוד במבטי הרצח שהופנו אליו מכל רחבי האולם – שכן פחד שימות מרוב צחוק, עלה על גב האייל, שהמריא וטס עד שעקבותיו נעלמו באופק הכחול.
הכול חזר למישרין. ב-1.1.2028, שבוע לאחר התקרית בקולוסיאום, הודחו בילי והליכוד בהצבעת אי אמון, ולמחרת הוקמה ממשלת שמאל-חרדים-ערבים בראשות יו”ר מרצ מיטל רוזי, כיוון ששמעון סופרמן הכריז על פרישתו מן החיים הפוליטיים, ולא נמצא מועמד ראוי אחר מקרב המערך. תוך חודש נמחה כל זכר לקרקסים ולהיכלי הגלדיאטורים, שהוסבו לבתי חולים לחולי רוח. הקולוסיאום שב לפעול כמועדון (אם כי נטול חשפניות, שכן כידע מיטל רוזי לא רחשה אהדה רבה למשלח היד הזה). ממחנות האמנים לא נותר זכר – הם שוחררו, ושרידיהם החלו בייסודה מחדש של התרבות הישראלית. עינם תבן קיבל טור קבוע ב’תרבות עכשיו תכף ומיד’, לא כתב עוד מילה אחת נגד הממשלה והקדיש את כל כתיבתו מאותו יום להנצחת נושא המוות, נושא שהפך קרוב אליו מאוד בימיו כגלדיאטור.
זומר זלדמן הצטרף למרצ, מונה מחדש לשר התרבות והכריז כי כל מדיניות ה’לחם ושעשועים’ נכפתה עליו כנגד רצונו ע”י בילי במטרה להסוות את עסקת גיזת הזהב עם האימפריה הרומית. את גיזת הזהב רצו להלאים אלא שהיא נעלמה. תרו אחריה בכל מקום ולא מצאו – לא בביתו של קסלר, לא אצל בילי וגם לא במצולות הים. לבסוף נואשו, והסתפקו בהלאמת שיני הדרקון מתבי.
מה עלה בגורלה של אותה גיזת זהב, לא ברור עד היום. אבל לילה אחד, סמוך לארבע לפנות בוקר, בהיותה שרויה על מיטתה, ספונה בין זרועותיו של אהוב נפשה זומר זלדמן, והיא נתונה בין נים ולא נים, בין חלום ויקיצה, נדמה היה לראשת הממשלה שבעלה שולה איזה דבר מה בעל בוהק בלתי נתפס מתחת לכריתו, ומצמיד אותו אל שפתיו בערגה. כשהקיצה בבוקר, לא מצאה שם דבר.
[1] פסקה זו מבוססת על עמ’ 347 בספר “קוו ואדיס” מאת הנריק סנקייביץ’ בתרגום אורי אורלב, הוצאת “זמורה ביתן”, 2003.
אני מחבב מאוד את הרעיון ואת התחזית העתידנית לגבי הקריירה העתידנית של פולייטיקאי דמוי אורן חזן.הסיפור חביב ביותר כסטירה פוליטית עכשווית.
אבל מי יודע אם בשנת 2027 אנשים לא ימצאו אותו קרוב מידי למציאות.