סקירת הספר “ארבע ארצות”, מאת מתן חרמוני (הוצאת “כינרת-זב”מ”, 2014)

מאת דורית קידר

אפתח בתקציר הספר: סופר כושל שנקלע למשבר גירושים לאחר שאשתו בגדה בו עם העורך שלו; אשת זוהר לשעבר, שראתה לפני שנים (רבות) מאוד ימים יפים יותר; סופר יידיש מתחיל, שהתאבד בנהר בפולין בשל אהבה נכזבת ועכשיו חוזר אלינו כשד בעל יצרים אנושיים מאוד ;ושוליית סופרים שמתעד את מעלליה של החבורה הצבעונית הזאת.

אלה‭ ‬הדמויות‭ ‬המרכזיות‭ ‬המאכלסות‭ ‬את‭ ‬”ארבע‭ ‬ארצות”, ‬הרומן‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬מתן‭ ‬חרמוני, ‬שהוא, ‬כמו‭ ‬קודמו‭,‬ היברו‭ ‬פבלישיניג‭ ‬קומפני‭ ‬‭- ‬שזכה‭ ‬לשבחי‭ ‬הביקורת‭ ‬והיה‭ ‬לרב-מכר‭ ‬עתיר‭ ‬דמיון‭,‬ משעשע‭ ‬וסקסי. ‬חרמוני‭,‬ כמו‭ ‬מנדלי‭ ‬מוכר‭ ‬ספרים‭ ‬בשעתו‭,‬ מעמיד‭ ‬במרכז‭ ‬היצירה‭ ‬את‭ ‬האדם,‭ ‬ובפרט‭ ‬את‭ ‬האמן‭,‬ כיצור‭ ‬כלכלי – גשמי‭.‬ בתוך‭ ‬כך‭ ‬נוצר‭ ‬מתח‭ ‬טרגי-קומי‭ ‬מבריק‭ ‬בין‭ ‬הרוח‭ ‬ה‭”‬גבוהה”‭ ‬לבין צרכים‭ ‬הגופניים‭ ‬ה‭”‬נמוכים”. זירת הפעולה של‭ ‬הרומן‭ ‬היא‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬של‭ ‬ימינו‭,‬ אך‭ ‬זו‭ ,‬מתברר‭,‬ אינה‭ ‬שונה‭ ‬בהרבה‭ ‬מהעיירה‭ ‬היהודית‭ ‬של‭ ‬מזרח‭ ‬אירופה‭,‬ שממנה‭ ‬ניסינו‭ ‬להימלט ואליה‭ ‬הוא מחזיר‭ ‬אותנו‭‭.

רבים הם הסופרים השוזרים ביצירותיהם גיבורים סופרים, ואלו משתפים את הקוראים במלאכת אריגת הסיפור. יש העושים זאת ברמז בין השיטין ויש הכותבים זאת בריש גלי. קם מתן חרמוני ושם בפיו של גיבורו הפסבדו-יידישאי שפע התלבטויות קיומיות העולות במוחו של כל המושך בעט.

יהושע רדלר הגר ברחוב ארבע ארצות, סופר דלפון הוא. “הנושים דופקים כאן על הדלת. בכל יום לוקחים ממני משהו אחר. ואני נותן בחפץ לב. שאריות של כבוד עצמי נתתי בעד חוב לחברת החשמל. מיצי מרה נתתי בתמורה לחוב לחברת המים ופיסה מהלבלב נתתי עבור יתרת ארנונה… אכלנו קופסאות שימורים ופולים יבשים ויתר קטניות ששיעור לא מבוטל של תולעים ונמלים ויתר בע”ח שָרץ ורָחש בתוכן”. בשל השפל שבו נמצא הסופר הוא נאלץ לחזר על הפתחים. לפנים, עסק יהושע בעסקים שונים ומשונים כדי להתקיים: “כאן היה צריך לכתוב רשימת ביקורת בעיתון, באתי וכתבתי, שם היה צריך לתת הרצאה, באתי ונתתי, היה צריך לפאר את זה, פארתי, לקלס את ההוא, קילסתי”. ביום שבו מנותק קו הטלפון של יהושע בשל אי תשלום החשבון, פונה הסופר לדרך של קיבוץ נדבות.

יהושע רדלר מתלבט בשאלת השאלות – איזהו הסופר הזכאי לכינוי המכובד סופר. יש האומרים: “לא כל מי שיושב וכותב הוא סופר”, ויהושע – בכל נימי נפשו מתאווה להילת סופרים. “התואר סופר זה משהו שצריך להרוויח…. עגנון הוא סופר. עמוס עוז, סופר. אלה סופרים. אבל אני תולעת ולא איש, תולעת ולא סופר. כך אמרתי… כמובן שכל זה בא מן השפה אל החוץ”. ועוד הוא מצהיר: “כן. סופר… אני מרגיש כי בזכות אני עונב לעצמי את עניבת הסופר, לא בחסד”. ואת זאת יש לדעת: “אין דבר שיש בו לפגוע בסופר מאשר העובדה שאיש לא שמע את שמו. אתה יושב ויושב, ועם הדיו נשפך הדם שלך, נשפכת מרת הכבד שלך, נשפכת הנשמה שלך וסופו של דבר שמך נותר עלום ואתה אלמוני… תקראו לי נבל, תקראו לי זנאי, תקראו לי עלוב נפש, ורק אל תגידו שלא שמעתם מימיכם את שמי”.

ולסיכום יש לציין כי תחושת הקנאה מלווה את הסופר ככלב נאמן. “לי קשה לקרוא את מה שנכתב היום. כל משפט שמופיע בדפוס נראה לי כאילו נועד לפגוע בי באופן אישי. הקנאה קשה משאול, וקנאתו של הסופר המתוסכל מרה וקשה גם ממנה”.

כפי שראינו, הסופר של חרמוני חושף בפני הקורא את רגשותיו ובנוסף הרי הוא מגלה גם את שיטת עבודתו. “הפלגתי בסיפורים שאת חלקם שאלתי מכל מיני מקומות שונים ומשונים, לא משנה מאיפה”. הנה לכם סופר המודע לאותם אלמנטים בספרו שלא נבעו מהשראה יצירתית, אלא הושתלו ברומן כגניבה ספרותית. “לא מעט מצאתי בעיתונים ישנים. כל שצריך הוא רק לבוא ולקחת. מה שסיפר אדם בשנת 1932 אין שום סיבה שלא יבוא אחר ויספר שוב מקץ שבעים שמונים שנה… (רמז לפקיעת זכויות יוצרים) אודה ולא בלי מידה הגונה של בושה: המכתבים, לא כולם היו מכתבים בדויים. היו אלו, ואני בוש מעט להודות, מכתבים שמצאתי בארכיונים שונים… אספתי שמות של רחובות, מספרות, חנויות בגדים, מסעדות, בתי תמחוי, מערכות עיתונים, בתי הוצאות ספרים, אולמות תיאטרון, מה לא. כשכל אלו היו בידי, התחלתי לתאר את שיטוטיו של הגיבור שבדיתי, ברחובות סואנים, בסמטאות צרות, בינות לחבלי כביסה ומרזבים, בגנים ציבוריים ובמרתפים טחובים…”

אחרי כל מלאכת האיסוף, הציטוט והכתיבה – עדיין אין יהושע מרוצה מפרי כתיבתו שהוא בחזקת “בשר בלי רוח”. לבסוף יש בידיו 220 עמודים אשר “ביניהם מתרוצץ הגיבור שלו”. עכשיו מתחילה העבודה השחורה משחור, המייגעת והמדכאת של חיזור אחרי עורכים ומוציאים לאור. וזאת יש לדעת: “אין דבר שסופר ממתין לו יותר מאשר טלפון שיצלצל ועורך שיעמוד מהצד השני”. לצערו של הסופר, כל סופר, לעתים קרובות הטלפון דומם מזה, ותיבת הדואר הולכת ומוצפת מזה. הוצאות הספרים נוהגות לשלוח מכתב יבש אל בעל כתב היד שאותו הן אינן מעוניינות לפרסם: “תודה על פנייתך, שקלנו בכובד ראש את הוצאתו, אך לצערנו לא מצאנו את כתב היד מתאים להוצאת הספרים שלנו”. לבסוף שם חרמוני בפיו של הסופר הבדיוני שלו מנת מחאה על אותו גזר דין: “כן. כל מי ששלח אי פעם כתב יד להוצאת ספרים מכיר את הנוסח. כל אחד ואחד שאחז אי פעם בעט, מכיר את המעטפה הצנומה שמונחת בתיבת הדואר ובה מכתב לקוני בחתימת המערכת. ואם יש סופר שלא  מכיר את נוסח המכתב, הרי שאיתו אנחנו לא רוצים שום עסק”.

ראו גם:

בממלכת ה”השונד”: אורי מאיר על רומן אחר של מתן חרמוני

מתן חרמוני. צילום: אלון סיגווי

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − שמונה =