איור: יסמין זינגר

כשהייתי קטנה, לא ידעתי שלאימא יש אחות ששמה רוזה. רוזה היתה סוד מצהיב במגירה הסודית של אימא. בתמונות היו לה עיניים חודרות, וריסים אפלים ומושפלים בדיוק כמו לי, שמשרטטים צל על עצמות הלחיים. היה לה מבט מחביא סוד. סוד נורא שאסור להסגירו. בבית שלנו לא דיברו על רוזה. בעצם לא דיברו בבית על שום דבר חשוב באמת.

סבתא שלי נתנה לשתי בנותיה שמות פולניים שורשיים: לאחותה של אימא היא קראה רוזה ולאימא קראה בלה. אבל אימא שלי לא אהבה את שמה. אבא שלי כינה אותה בשם חיבה “בילי בוי”, מפני שהיתה נערית עם שיער קצוץ, והכינוי הזה הלם אותה מאוד. היא קראה לו “בובוני”. גם שם המשפחה שלנו היה מוזר במקצת, זל. נדמה לי שלא הייתה עוד משפחה בכל הארץ עם שם כזה. השם נכתב בדיוק כמו ז”ל, רק הפסיקים שלמעלה נעדרו ממנו, ולמרות שכתבנו אותו עם סגול מתחת לאות ז’, הילדים בכיתה לגלגו עלי וקראו לי מאיה ז”ל או מאיה חז”ל.

גרנו במושב בשרון, בבית גדול וחדש, מוקף פרדסים, שנתנו פרנסה טובה לאבא ולשני פועליו השכירים.

עד שהגעתי לגיל שבע ויכולתי לקרוא בלי ניקוד, לא ידעתי שקוראים לאבא שלי ארנון. כולם קראו לו “בובוני”. הוא היה חוזר מן הפרדסים בשעה אחת-עשרה וחצי, אוכל ארוחה דשנה, מאלו שבמשך הזמן הצמיחו לו כרס ענקית, ואחר-כך היה משתרע על הכורסא בסלון שטוף השמש, וקורא משם לעבר המטבח: “‘בילי בוי’,  תעשי לי קפה!” ואימא הזדרזה והכינה לו מיד, בלי ה”בבקשה” שהקפידה לדרוש רק ממני. משהו חזק עבר ביניהם כנראה, כי בלילות יכולתי לשמוע אותה צועקת מחדרם, והיו אלה צעקות של שמחה ותענוג.

סבתא מרים, אימא של אימא שלי, נפטרה כשהייתי קטנטונת, ואני לא זכרתי את הבית בתל-אביב, שבו התגוררה לבדה.

אימא סיפרה לי עליו סיפורים רבים, ועם השנים אחזה בי סקרנות לראותו. אימא סיפרה לי שהייתה לה ילדות מאושרת כבת יחידה להורים פולניים, עם פסנתר-כנף וחצר פרטית, הם הלא ישבו על הקרקע היקרה ביותר בתל-אביב. כשהיתה אימא בת שמונה וחצי, נפטר אביה.

מובן שהיו לסבתא מחזרים רבים, את רובם הכירה בקפה “רוול”. היא הייתה אלמנה מבוססת, ושרידי יופייה הישן עוד דבקו בה. אבל היא העדיפה על-פניהם את משחקי-הרמי עם אלמנות משועממות ושבעות כמותה, המתכנסות בכל בוקר סביב קפה ועוגה, כדי ללהג ולהעביר עולם ומלואו תחת לשונן. “עברתי מספיק צרות בחיים, ולא נולדתי היום”, הייתה מציינת בפני אימא כשסירבה בתוקף להינשא בשנית. היא לא רצתה בבעל שני נודניק שלבסוף עוד ישאיר אותה בלי גרוש.

אלא שהאמת היתה שונה לגמרי. מאוחר יותר סיפרה לי דודה רוזה שאימא לא היתה כלל בת יחידה. וכששרתה בצבא, קבע אבא פגישה עיוורת עם רוזה.

היא תיארה לו את עצמה בטלפון כ”קטנה וקוקטית”, ולא שכחה לציין שהיא “מסודרת”. הכל נשמע נועז מאוד, אבל היא היתה כבר בת עשרים ושתיים ומתה להתחתן, וכל הדרכים נראו כשרות בעיניה.

אלא שבאותו ערב חזרה אימא במפתיע מהבסיס לחופשה בת עשרים וארבע שעות. רוזה התאפרה באריכות, כי רצתה לעשות על אבא רושם טוב, וכשכמעט סיימה ללטש את עצמה ליטוש אחרון מול הראי, כבר נשמע צלצול בדלת, ואימא הייתה זו שפתחה אותה בפניו.

אבא חשב שהיא רוזה, שעמדה עדיין בחדר הקטן הסמוך לחדר-הכניסה, ויכלה רק לשמוע את השיחה ביניהם, ולדמיין אחר-כך כל החיים, איך שאבא אמר לאימא: “את באה? כי השארתי את האוטו דלוק”, והיא אפילו לא לקחה איתה מפתח, ומיד יצאה איתו מהבית ולא חזרה עד הבוקר.

רוזה ראתה אותו לראשונה רק בחתונה, והרגישה מיד שהחמיצה כאן שידוך מוצלח. אבל היה כבר מאוחר מדי, הוא כבר שבר את הכוס, וכולם ברכו את הזוג הצעיר ב”מזל טוב” ומיהרו לתפוס מקום ליד השולחנות העמוסים כל טוב. רוזה היתה  שבה ונזכרת בכך כשישבה לבדה  בבית ו”אכלה לה את הלב”.

לו הייתה זו הפעם הראשונה שבלה אחותה מעוללת לה דבר כזה, היתה רוזה משלימה עם צרה זו. אבל בלה כבר “גנבה” לה פעם בעבר חבר, אהבה ראשונה וטהורה, אחרי שכמעט כבר נקבע מועד לחופה. רוזה סברה שבלה עשתה זאת כנראה רק בשביל השעשוע. “כן, כן. אצלה תמיד היו הקלפים החזקים”.

בקיץ שלפני ששת-הימים, כבר הייתי גדולה למדי כדי לנסוע לבדי לתל-אביב.

אבא גחן אל ה”ב.מ.וו יד-שנייה” שקנה בהזדמנות מאיזה פרחח צעיר (כל התל-אביבים היו פרחחים), ואני יצאתי בחצאית קצרה וחגיגית ובחולצה שמבליטה סימנים ראשונים של ציצים, כדי לבקר במרפאה של רופא-שיניים מומחה, שמכיר את כל שש הדרכים להתקנת כתרים זמניים מפלסטיק. בהתחלה לא היו לי כוונות רעות, אבל ימים אחדים קודם לנסיעה מצאתי את הכתובת הישנה של אימא בפנקס המסמכים שבתיק שלה, והחלטתי שזוהי הזדמנות לראות את הבית הישן של סבתא.

בלילה שלפני הנסיעה לא הצלחתי לעצום עין. צמרמורות של חשק תקפו אותי כמו לפני דבר אסור שעומדים לעשות. לא ידעתי איך מגיעים לבית של סבתא מרים, וחששתי שאולי הוא כבר בכלל לא עומד שם.

היה קיץ לוהט עם שרידי-פריחה של אביב. פרדסים בירוק תמידי עמדו אפופי-סוד כשחלפתי על פניהם, אפי דבוק לשמשת האוטובוס.

ירדתי בתחנה המרכזית של תל-אביב, ולקחתי קו חמש, שהוליך לרחוב של ד”ר זלמן, כמו שאימא הסבירה לי בכובד-ראש ובחשש מה, לפני ששלחה אותי מן הבית.

כשירדתי, שאלתי אנשים ברחוב של רופא-השיניים וגם ברחוב הראשי, איך מגיעים לבית של סבתא מרים. אבל אף אחד מהם לא ידע להסביר לי בדיוק היכן הוא ואני הרהרתי שהוא כנראה במקום נידח, באחד הפרוורים הרחוקים ממרכז העיר.

לבסוף הסבירה לי אשה אחת בסבלנות שעלי לקחת קו מס’ עשרים לרמת-החייל, ושלא אשכח לשאול את הנהג אחרי חמש-עשרה תחנות, מתי אני צריכה לרדת. עשיתי כמו שהיא אמרה לי, ואחרי זמן מה, הגעתי למקום. לא התקשיתי למצוא את הרחוב שהיה צדדי וצר. היה שם מעלה קטן ואחר כך עיקול, ובמורד, בצד השני, ראיתי את הבית.

מיד הבחנתי שהוא מוזנח במקצת, שלא כמו הבית שלנו במושב, וחשבתי: “בטח לא גר כאן יותר אף אחד, אחרי שסבתא שלי מתה”. עליתי במהירות במדרגות, גם בגלל שהייתי אחוזת סקרנות, וגם בגלל שפחדתי שאתחרט על הנסיעה הזו, ואולי איכשהו יוודע הדבר לאימא ולאבא, רק צרות אני גורמת להם תמיד. כשעליתי במדרגות (ספרתי שש), הבחנתי בגינה, שהייתה מיוחדת מאוד. מישהו דאג להשקות את הדשא, הגזום והמטופח, אולי השכנים ממול, ועץ אזדרכת ענקי היכה שורש ליד דלת הכניסה, שעליה היה קבוע שלט ועליו חרוטות המילים: “משפ’ קירקובסקי”.

ניסיתי לפתוח את הדלת, ולהפתעתי היא נענתה למגע ידי, ונפתחה בחריקה קלה, כמו בסרט של ג’ימס בונד שראיתי פעם בטלוויזיה. וקול עייף (בחיי, היא הפחידה אותי עד מוות) שאל מתוך החדר החשוך שתריסיו מוגפים, ורק פסים של אבק זהוב מנצנצים דרכם:  “זו את, שולינקה?” אמרתי בקול הכי טבעי שיכול לצאת ברגע כזה: “לא, זו מאיה”.

האישה אמרה: “תתקרבי, תתקרבי, ילדה, אני כבר שמה את המשקפיים”.

עמדתי שם, נועצת בה את אחד המבטים הבוהים וקצרי-הרואי שלי, ושמעתי אותה אומרת: “את רואה שאני לא נושכת”. אחר-כך חייכה, ואז הבחנתי פתאום מבעד לקמטוטי הצחוק בחיוכה המוכר של אימא, כשהוא מפציע על פניה, ושאלתי: “מה את עושה כאן?” והיא ענתה: “יכולתי לשאול אותך את אותה השאלה, נכון? סך הכול זה הבית שלי, לא? ואת נכנסת, נכון? ועוד בלי לדפוק. אבל אין לזה סוף, היהדות לא הגיעה אף-פעם לשום דבר מזה שיהודים שואלים אחד את השני אותה השאלה ואף פעם לא עונים, נכון?” למרות השימוש המרובה ב”נכון”, שהנון הסופית שלו טיפסה למעלה, והסתיימה באקורד גבוה וצורם במקצת, לא היה בקולה של האישה שמץ של קוצר-רוח, שהמבוגרים מגלים בדרך-כלל כלפי ילדים, ומבוכתי סרה מיד. “את רוצה לשתות?” היא שאלה, “יש קולה בפריז’ידר. לי אסור בגלל הסוכר, אבל אני תמיד מחזיקה בקבוק בבית, כי שולינקה אוהבת מתוק”.

באותו רגע ממש, נכנסה שולינקה, כאילו שהבינה שמדברים אודותיה, ואני ראיתי שאין זו בתה או גברת כלשהי, אלא חתולה סיאמית מפונקת, בעלת פרווה אפורה נהדרת ועיניים מדברות.

היא הייתה קטנה, כמעט ניתן לומר קטנטונת, דודה רוזה, שאז עוד לא ידעתי שהיא אחותה של אימא, בעודי עומדת שם, בבית הגדול והאפלולי, תוהה מה היא עושה בבית של סבתא מרים. “לבן אדם אתה אומר: תקפוץ לבקר מתי שאתה רוצה, כי אני תמיד בבית, וכשהוא כבר בא ודופק בדלת אתה אומר לו: מצטער, בעוד רבע שעה יש לי קונצרט, אולי בפעם אחרת. בן-אדם כזה”, אמרה דודה רוזה, “הוא כמו חתול שאתה עושה לו פוסי… פוסי… וכשהוא כבר מקבל את האמונה להתקרב, אתה לוקח אבן קטנה וזורק לו ישר בין העיניים”.

“די, די, שולינקה, לא איפה שהסרוויס”.

נפלה בינינו שתיקה, אבל לא שתיקה המשתררת בין זרים, אלא שתיקה נעימה, כמו בין שתי ידידות ותיקות שכבר אמרו זו לזו את הכול, ועכשיו הן יושבות ומהרהרות בנינוחות מה עוד נותר להן לומר זו לזו.

כנראה היא ניחשה משהו, תמיד הרי אמרו לי שאני דומה לאימא שלי כמו שתי טיפות-מים. כי  פתאום התחילה לספר לי על הילדות שלה ושל אימא, ועל הבגידה הכפולה של אימא, ועל הריב הגדול שנפל ביניהן, שבעקבותיו בא הניתוק הגמור. “לא יכולתי להסתכל לה בעיניים”, הסבירה לי. “ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל זה פשוט לא הלך”.

“ואז יום אחד, הכול התפוצץ”, היא נאנחה לבסוף באוזניי, קולה מטפס שנית לאקורד צורם במיוחד: “ואפילו לברית של הבן לא אבוא!” כך סיכמה את שיחתה האחרונה עם אימא.

“אימא שלך הייתה אז בהיריון בחודש התשיעי, וכולם היו בטוחים שאת בן”, הסבירה לי בחביבות, מבחינה בדמעות העולות אט אט בעיניי, למשמע הסיפור המפתיע כל כך, שאימא טרחה והסתירה ממני כל השנים. עלו בי זיכרונות משלי: התמונות המצהיבות במגירה, רוזה מחייכת את חיוכה המוכר לי עתה כל-כך, צל על עצמות-לחיה, צל באפלולית הפרדסים, צל מכסה את שמש-הקיץ הזורחת גבוה בשמיים, צל של סוד בכל מקום.

“אחר-כך התחמקתי מפגישה איתה ככל שיכולתי. אפילו בלוויה של סבתא שלך, על יד הקבר הטרי, לא החלפנו בינינו מילה”, אמרה דודה רוזה, ושוב השתררה שתיקה. הפעם היתה זו שתיקה מעיקה, כאילו הבינה פתאום את גודל האחריות שנטלה על עצמה כשחשפה את סודה, ומסרה את הסיפור הכאוב הזה בדייקנות לבת של בלה, אחותה.

“בואי, אלווה אותך החוצה, כבר מתחיל להחשיך, ואימא שלך בטח תדאג”, אמרה לבסוף, כמתעוררת מחלום רע. “למסור לה דרישת שלום ממך?” שאלתי בחשש, מנחשת את התשובה עוד לפני שנאמרה. “בואי נשאיר את זה כסוד קטן של שתינו, ושל שולינקה”, ענתה וחייכה את חיוכה הרך, שכבר היה מוכר לי היטב, כשהיא מחזיקה בזרועותיה ברכות את החתולה.

כשהפכתי את ראשי לרגע לאחור, כבר הייתי במעלה הרחוב, והבית הישן של דודה רוזה הלך וקטן  מצועף בדמעותיי, עוד ראיתי אותה עמדת שם בפתחו ומנפנפת לי בנועם לשלום.

הסיפור ראה אור בשנת 1995 בכתב העת “עלי שיח” של “הקיבוץ המאוחד”
הפוסט הקודםהאיש שאיבד את הים: מחשבות על כוכב הלכת מאדים ועל הסרט “להציל את מרק וואטניי”
הפוסט הבאהמלצות סוף השבוע (17-16 באוקטובר) מאת עורכי “יקום תרבות”
רחל אשד, משוררת וציירת, תושבת מנחמיה. עד כה התפרסמו שישה ספרים שכתבה. ספרה השישי "געגוע לזמן שיגעון" יצא ב-2019 בהוצאת ״עיתון77״. על ספרה השני "הבטחות קטנות" זכתה בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם, הספר תורגם לאנגלית וראה אור בארה"ב. על ספרה השלישי זכתה בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית. זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת תשע"ז. שיריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובארה"ב, בעיתונות היומית, וכמו-כן באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית - מאה שנות שירה ישראלית" בהוצאת "ידיעות ספרים", בעריכת מנחם בן ודורון קורן. שני שירים מתוך ספרה השישי ראו אור באנתולוגיה ״נפש״ בעריכת דורית ויסמן. כותבת גם סיפורים קצרים, מהם שהתפרסמו ביקום תרבות. ציוריה הוצגו במספר תערוכות, בין השאר בתערוכה בינלאומית בקטוביץ בפולין.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 9 =