איור: יסמין זינגר
במהלך ארוחת הבוקר תקפו אותי כאבים חזקים בחלק הרך של הצער. אמרתי לאימא שכבר אינני מודה לאל כמנהגי בקודש. חודשים שאני שרויה ברוגז. זה התחיל כקרום דק קריע שצימחתי לעטות מעט מֵחֶשֶׂף הבשר, אך הבשיל המבחיל נתגבש, בניגוד אליי − הולכת ונקטפת − והפך קליפה מרה בלתי נגיסה, בלתי חדירה, לא מתפקעת בכלל, מבוֹדדת אמנם רעשים ואנשים, אך גם שפה. “אסור לכעוס עליו, זה לא טוב”, ענתה אימא בעת שערמתי על שיני המזלג קשקושים של ביצים, עשויים במידה לא אחידה. אני לא טובה כעת בקִרבה.
אנחנו בכפר נופש קטן השוכן על חוף הכנרת, מבעד החלון לצדי נשקף צבע כחול, אויר עכור מַדְהֶה אותו אבל אני יודעת שהוא שם. צמרת תמר פורשת כף בשבועה לומר אמת, רק שאין רואים את הכף השמאלית. פה ושם מושך הנוף עיניים המחפשות מקלט רִגעי לנדודים שתופסים מרובה לא תופסים.
דג סרדין קטן שוכב נוקשה בצלחת, ברור שנלכד ברשת ולא באמצעות חכה, אני תוהה אם נתפסה גם משפחתו הגרעינית או שרק החזקים בה, כלומר הגמישים, הצליחו לשרוד. הוא שלם ויפה ואין דבר שיעיד על פחדו האחרון, רק העדר תנועה. הבחנתי שלא רוקנו את בטנו המלאה. הוא בא ולא בא אל קרבי. לא יודעת. קינחנו בנס קפה ופרוסת עוגה. אני אוהבת בצק כמצע, זה מרפד את נקיפות המצפון הגרומות בשוכבן.
אחרי כן הטבענו שעות ארוכות באגם. “מים רַחֲמוּ עלי, רַחֲמוּ, רַחֲמוּמַיִם, אתם מתוקים”, פטפטתי בהשתטות − אבל רק אני שמעתי הקול. מגעם אחיד ורציף, מזין הגוף בהבטחה והנפש בהתקיימות. יש להם נטייה להוציא ממני אף בקשה בוגרת בנימה מפונקת וילדותית. טבלתי עצמי, ביקשתי להקל מעליי את שנהדק ועמס, והצער נסחט ונספג חזרה גם בתנועה הזו. איזו קליפה דפוקה בחלקיה הרגישים.
אבא נולד בטבריה אך סירב להינתק מהבית. מאז קרע אותנו דבר נורא, אבא לא התגלח ופניו עוטות זקן לבן. לפני מספר חודשים סיפר לי פָּגוּעַ שזר “אכזר” דימהו לסנטה קלאוס. אבא רועם לא רק בחורף ואין מקדים את רעמו חזיז אור. צחוק כבר לא יוצא הימנו או בא עָדָיו. אני צוחקת רק במקרים רדודים.
מאין בא רצון אדם להמיר דתו. בחוף פגשנו את סטיב, אמריקאי נוצרי, בדיוק בגילי, גדול ממדים, ללא חולצה ועם מכנסיים קצרים, עור לבן בהיר עם כתמים ורודים. הוא פיתח בינינו שיחה נעימה באנגלית ומדי פעם דקלם בעברית מן המקורות. בעוד אימא ואני מעוגלות במים והוא ישוב מחוצה להם, סיפר שהגיע לביקור בארץ במסגרת גיור אורתודוכסי שהוא עובר. הוא אוהב את ישראל ואת אלוהיו, ולדבריו רק היהודים עשויים להביא גאולה לעולם. אני לא כל כך מבינה את האמירה האחרונה. אמרתי לו שאינני רואה ביהודים עם שנבחר מכל העמים. תהיתי פנימה על ההתניידות האלוהית, וכלפי חוץ כיבדתי אמונתו תוך התנגדותי להתנשאות העממית. היה נימוס הדדי, לא יותר. לפני שפרש לענייניו שרנו שלושתנו יחד בקול את “אדון עולם”. אם הייתי רק רכה הייתי שותתת רמ”ח אֵיבָרִית, אבל אני שרויה ברוגז. נבהלת כל פעם מחדש מדגדוגים בקליפתי. דגיגי האגם טועים לחשוב שאני משילה אותה. באים בטרם עת.
כששבנו בערב לחדר אימא הכינה לנו קפה בספלים קטנים לבנים עם ידית אחיזה. מראות יפים משנים שעברו ושנים שטרם באו הֶהְבִּילוּ יחד ארומטית. אימא חיפשה בשבילי את העט: “בתי, בתי, מה יותר תפילה מן השפה הפרטית והגבירי הקול”, אמרה ונשכבה מול הטלוויזיה, “בקושי שומעים”.
עוד יצירה נוגעת ומרגשת של ענת.
המשיכי כך.
סיפור קצר מקסים מרגש ונוגע. כל הכבוד לענת המוכשרת.