קריאה בספר “החברה הגאונה” \ אלנה פרנטה (הוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2015)

מאת דורית קדר

בדור של בולימיה תקשורתית, שבו לכל ארחי פרחי יש לפחות חמש-עשרה דקות תהילה ולכל זב חוטם יש טוקבקון – השאיפה לאנונימיות כמו גם השאיפה החריגה לאי-פרסום מעוררת הערצה מזה ומסתורין מזה. והנה באה אלנה פרנטה – אינה מתראיינת, אינה מציבה עצמה לאור זרקורי התקשורת וכך היא עושה גם ללִילה צֵ’רוּלוֹ בת הסנדלר, אחת משתי הגיבורות הראשיות שלה אשר נמוגה בלי להשאיר כל עקבות.

אלנה פרנטה מאמינה כי הטקסט הספרותי לאחר שנכתב והתפרסם, אינו זקוק למחברו. בניגוד לכך, אֶלנה גִרֵקו בתו של השוער בעירייה, אינה משתפת פעולה עם הרצון של חברתה מילדות להיעלם. היא מחזירה אותה ממקום מסתורה אל המציאות בעזרת הטקסט הספרותי ומבטלת את שאיפתה לגנוז את קיומה.

זהו סיפורן של שתי חברות מגיל ילדות – האחת הופכת לסופרת, השנייה היא תעלומה. העלילה מתפתלת בין היחסים ביניהן לבין עצמן ולסביבה הצבעונית והפראית שבנפולי. מעבר לזאת, בקריאה אחרת לעניות דעתי, הסופרת מדלגת מעל הערפל התקשורתי ושוזרת בכתיבתה מהלכי התקרבות אל הקורא. נראה שלילה היא לא רק חברה בשר ודם של אלנה גרקו, כי אם גם חברה נייר ודיו של אלנה פרנטה ולמעשה היא משקפת את תהליך התהוות הרומן. לעתים הכתיבה מתנהלת בקלילות: “רקמנו דברים על בסיס עובדות בהתלהבות הרגילה שלנו, ונראה לנו שאנחנו מצליחות תמיד לסדר את העניינים”. ולעתים היד כבדה ואת כל שנכתב יש למחוק: “העולם של לילה כמו תמיד, הונח במהירות על זה שלי. כל מה שכתבתי בין יולי ואוגוסט נראה לי בנאלי, הייתי להוטה להתעשת”.

נראה שאין זה מקרי ששם הסופרת במציאות זהה לשם הסופרת הבדיונית: “בסתר לבי הייתי משוכנעת שאהיה קיימת באמת רק כאשר שמי, אלנה גרקו, יופיע בדפוס”. ואכן הפסבדונים ושם גיבורת הרומן − אחד הם.

הסופרת מזמינה את הקורא אל חדר עבודתה כדי שזה יוכל להציץ אל כמה ממהלכי מלאכת הכתיבה שלה: “הייתי מותחת קווים בין רגעים ועובדות רחוקים זה מזה והייתי מבססת נקודות של דמיון ושוני”.

פרנטה כותבת על שגרה, על חיי היומיום ועל דברים רגילים ההופכים ללא רגילים: “היא לקחה את העובדות והפכה אותן לטעונות מתח. היא חיזקה את המציאות בשעה שצמצמה אותה למילים. היא הזריקה לתוכה אנרגיה”.

השגרה מקדמת את הנרטיב המתגלגל ללא הפרעה, אלא שלפתע שיווי המשקל מופר על ידי שבירת המסגרת החיצונית. “מתפוגגים לפתע השוליים… משהו חומרי לחלוטין, שמצוי תמיד סביבה וסביב כולם וסביב דברים, אך מבלי שיהיה אפשר לקלוט אותו, מרסק את קווי המתאר של האנשים ושל הדברים ומתגלה”. ואכן דמותה של לילה משתנה תדיר – תכונות ורצונות, תגובות ובחירות. גם דבר מהותי כמו שפה אינו נשאר קבוע: “אבדה לה השליטה בדיאלקט”.

סופרים רבים שכן מתראיינים ומתארים את תהליך הכתיבה שלהם, מספרים כי לעתים הגיבורים הפיקטיביים משתלטים על העלילה והם עצמם משתוממים על אותם מהלכים בלתי מתוכננים הנכתבים כמאליהם. נראה שאלנה פרנטה מספרת גם על כך לקורא שלה. “היא חשה בקיומן של ישויות עלומות שמרסקות את צדדי העולם וחושפות את טבען המפחיד”, וכך, תוך כדי כתיבה אוטומטית העלילה נארגת: “היא מספרת את סיפורו של היום הזה ואני משתחלת פנימה כקול נגדי בלתי נמנע… כל שאר הדברים הצטרפו מסביב כמעט באקראי, ואנחנו רק הענקנו להם כיוון התפתחות ולעתים ממש תזמור”.

לסיכום, נראה שהסופרת בשר-ודם שמה בפיה של העמיתה הבדיונית שלה שפע רמזים על בניית סיפור וטכניקות כתיבה – צריך רק ללקט.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + שש עשרה =