מאת חיים מזר

בשנת 2013 יצא לאור ספרם של  יצחק  גל-נור ודנה בלאנדר, “המערכת  הפוליטית בישראל”, ספר מקיף ביותר בן שני כרכים על הפוליטיקה בישראל. והנה אין בו אזכור של מחקרים פרטניים לגבי כל מפלגה, או אזכור של ספרים שנכתבו או מתוכננים להיכתב על ידי פוליטיקאים שפרשו מהפעילות הפוליטית בשנים האחרונות. זה למעלה מ-10 שנים שאין שום ספרות בנושא. כך גם  ברשימת המקורות של הספר. הכיצד? לפני שנים יצא לאור בכל חצי שנה כתב עת בשם  “מדינה, ממשל  ויחסים בינלאומיים”, ששימש בית למחקרים על המפלגות בארץ.

מה הדבר מעיד לגבי הפוליטיקה הישראלית ועל המפלגות השונות כיום? על פניו המשמעות המתבקשת היא שאין את מי ואין מה לחקור. אם זה אכן כך, המשמעות היא שמצבה של הפוליטיקה המפלגתית בארץ הוא עגום. טווח המחקרים של מפלגות כולל מצע רעיוני שעליו נשענות המפלגות השונות, תוך התייחסות לדינמיקה של מצעים אלה על רצף של זמן, צמיחת פוליטיקאים בתוך המפלגות ומוביליות שלהם כלפי מעלה עד להיבחרם לכנסת – הם מתמנים לשרים, והראשון שבהם הוא הנבחר לראשות הממשלה. נוסף על כך יש לקחת בחשבון את התרבות הארגונית בתוך המפלגות, מאבקי כוח בין דוריים במפלגות, מעמדם הציבורי של חברי המפלגות, מחקרים השוואתיים בין מפלגות ועוד.

הגופים הפוליטיים המסורתיים בארץ הם מפלגת העבודה, הליכוד, המפלגות הדתיות והמפלגות הערביות. שאר הנבחרים אינם באים מתוך המסגרות הפוליטיות הקלסיות. הם באים בתוך רשימות שמורכבות על ידי דמויות מובילות בציבוריות כמו “שינוי” בהנהגתו של טומי לפיד, “יש עתיד” בהנהגתו של יאיר לפיד, הרשימה של משה כחלון ועוד. הניסיון מראה שיחסי הגומלין בתוך רשימות הם בעיקר בינם לבין מי שהקים אותן. והיה ומקים הרשימה פורש  מסיבה זו אחרת, אזי הרשימה מאבדת את בסיס קיומה – היא תתפרק וחבריה יקימו רשימה חדשה או שיצטרפו  לרשימות או מפלגות קיימות. לרשימות אלה אין  סניפים ברחבי הארץ שבאמצעותם אפשר להתחיל מחדש. זוהי מערכת פוליטית מאוד לא יציבה, מצב לא בריא בעליל.

המפלגות הגדולות הן בעצם מפלגות בינוניות, והכוח האלקטורלי שלהן הוא בינוני ולמעטה מזה. המרחק האידאולוגי ביניהן מצומצם וייתכן שאפילו זניח. במפלגת העבודה התפתחה מסורת לא בריאה. נבחר אדם לתפקיד יו”ר המפלגה – לא עובר זמן רב ונשלפות סכינים ארוכות להדחתו. יושבי הראש מוחלפים באחרים בבחירות פנימיות חדשות. תופעה זו מעידה על כך שהאנשים שרצו לתפקידים אלה הם דמויות אפורות. הדבר מעיד גם על חוסר פרגון כלפיהם. לא הייתה בהם את הכריזמה והקרנת הסמכות, בבחינת יש על מי לסמוך. בליכוד המצב טוב יותר, ישנו אדם אחד שמחזיק במושכות זמן רב – בנימין נתניהו.

שתי מפלגות אלו הגיעו לשפל אלקטורלי חריף מאוד. בליכוד הגיעו לנקודת שפל של 19מנדטים בימיו של אריק שרון, ובמפלגת העבודה, במספר סקרים בימיו של אהוד ברק, המפלגה הייתה חד ספרתית אם היו מתקיימות בחירות באותו זמן. המפלגות הצליחו להתאושש אבל בדחילו ורחימו. המקסימום שאליו הגיעו מבחינה אלקטורלית בבחירות האחרונות הוא עד 30 מנדטים לליכוד ו-25  מנדטים למפלגת העבודה. איך אומרים זאת בשפת היום יום? לא משהו.

למפלגות בכללותן, לרבות הרשימות האישיות, אין דור המשך. מי יחליף בבוא העת את מובילי המפלגת כיום? בנימין נתניהו ובוז’י הרצוג הם בני 60 ומעלה. אין שום עדות לצמיחתם של מובילים פוליטיים בשנות ה-40  וה-50  לחייהם. אין גם שום הודעות לתקשורת, אם בצורה ישירה ואם בצורה מרומזת, על כוונותיהם העתידיות של אותם פעילים. יש לקוות שלפחות אם ישנם בעלי פוטנציאל כזה, הם מקווים שבבוא היום יהיו ראשי ממשלה או שרים.

במבט רחב, המערכת הפוליטית בארץ היא אנמית מאוד. אין שום התחדשות רעיונית ולא פרסונלית. המערכת הפוליטית כפי שהיא כיום גוססת, ויכול להיות שהיא גם במצב סופני. הדבר מדגיש את חסרונם של המחקרים שיבדקו מה קורה ואיך נוצר המצב הזה.

מעבר לחשיבות האקדמית של מחקרים אלה, הם גם משמשים כתמונת ראי של החברה בכללותה. הם צריכים לשמש גם ככלי עבודה בידי מי שרואים את עצמם בתפקידים ציבוריים לעתיד לבוא. אבל אין לנו גם הוגי דעות פוליטיים.

בשתי מילים –  עגום למדי. וחבל.

תגובה אחת

  1. המאמר נגע בנקודה מעניינת מאוד ואחרי השלוש שנים האחרונות רק הראה כמה הוא רלוונטי ונכון.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 1 =