סתם איש שקרן עם כנפיים – על חוסר המקוריות בסיפוריו של אתגר קרת

מתוך תקציר הקומיקס לסיפור של מראקס – אתר "וואלה" – ציירת: קרן מינביץ'

מאת יואב איתמר

בשבוע שעבר כתבתי דברים על אתגר קרת, בעקבות דברים שכתב עליו בני ציפר. לאחר פרסום הרשימה קיבלתי תגובות שהרשימה לא מנומקת דיה, או שנבעה מקנאה, או שנכתבה בחופזה. קנאה היא הדבר האחרון שמניע אותי, אין מאושר ממני בחלקי. אם קיצרתי לכתוב, זה משום אמונתי שאני כותב את המובן מאליו. ברשימה זאת אנסה להרחיב מעט את היריעה, להעמיק עוד לא רק בכתיבתו של אתגר אלא גם במה שהיא מייצגת: משבר גדול בספרות העברית שבו הולכים אחרי רבים להטות, והערך הספרותי נמדד בטבלאות רבי המכר, שקר מוסכם ונוח לכולם.

לפני חמש שנים כתב מבקר הספרות אריק גלסנר על אתגר קרת את המילים הבאות: "מבחינה טכנית, הקובץ שלפנינו מצוין. כשאני כותב 'טכנית' אני מתכוון לחסכוניות והיעדר מוחלט של שומנים, לבנייה מופתית של העלילה, לכושר המצאה, לפאנצ'ים מהדהדים, למסרים נבונים הנמסרים בערמומיות ובפיקחות. ניתן לאתר בקובץ גם מבני עומק. מוטיב חוזר הוא מפגש אקראי בין שני אנשים ותוצאותיו ובכלל דיון ב'אפקט הפרפר' האנושי, השפעתנו זה על חיי זה.

"את קרת מטרידה גם מידת הייחוד שלנו… כשאני כותב 'טכנית' אין הכוונה לזלזל. במובנים רבים יכולת 'טכנית' היא לב העניין בספרות: היכולת ליצור אי טקסטואלי שכולו משמעותי, אי שאינו מקרי המעיד כי מאחוריו עומד יוצר תבוני. יש כאן סיפורים טובים וטובים יותר, יש עם פאנץ' ויש שחסרים את הפאנץ', יש סוריאליסטיים ויש ריאליסטיים. אך ככלל קרת מתגלה שוב ככותב הסיפורים הקצרים הטוב בישראל. שמעו לא יצא בטעות למרחוק. כמה סיפורים כאן קרובים לשלמות".

על אף שכל יוצר היה יכול למות אחרי שלל שבחים כאלה לא חסך גלסנר את שבט ביקורתו:

"אבל יש יסוד מתחנחן ומצטעצע, קיטש מעודן בקובץ הזה. שכיחות הגיבורים הילדים ממחישה זאת. מה מתוק יותר מילד? שכיחות הגברים ש'עזבו' אותם גם היא ממחישה זאת. מה יותר מעורר אהדה מגבר שנזרק? שכיחותם של איזו עממיות, דיבור סלנגי מושלך, ערסים אשכנזים, וייט-טראש ישראלי היא גם סוג של הצטעצעות. יש גם בקשת אהבה בקובץ הזה. ספר לא צריך לבקש את אהבתנו. כשמבקשים את אהבתנו הרי גם מתחנפים אלינו בערמומיות. אבל מה שהיא אולי הבעיה המרכזית של קרת היא נוכחות האידיאולוגיה הספרותית של 'כל אדם', שיש בה התחנחנות (מה שובה לב יותר מסתם אחד?), חנופה (מאוששת את עליונותנו על הדמויות) וחוסר יושרה (הסתרת הצל האמביציה והכישרון של הסופר)… אצל קרת גם אלוהים הוא 'כל אדם'. מתחנחן, מטשטש את כוחו, מתחנף".

אני חושב שהדבר כבר מאשש את רוב הנקודות שהעליתי במאמרי הקודם – הגם שרק לפני עשר דקות קראתי את המאמר הזה לראשונה אי פעם, כי מאז שאני בעסקי הביקורת אני לא מאמין למבקרים, אבל לבקשת אלו שהיו רוצים כמו בספר "הבושם" של זיסקינד להבין אין רקחתי או על מה אני מבסס את שבט ביקורתי, אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות:

1)      הבחינה הטכנית.

2)      מהו סיפור קצר.

3)      החנופה.

כפי שאומר יגאל שוורץ, לאתגר קרת כמעט יש מחולל סיפורים – דבר שהופך את העובדה שלוקח לו כל כך הרבה שנים להוציא ספרים למביכה כמעט, שסיפור קצר הוא קצת כמו סנדלים, אפשר לעשות אותו ביעילות, בזמן קצר, באמצעים טכניים פשוטים, בלי תיאורים, בלי הרבה דמויות כאשר דמות אחת משתנה ותו לא. אם כותב הסיפורים הקצרים פרנק אוקונור טען בספרו "הקול הבודד" (1963) שסיפור קצר הוא גשר בין קבוצות שוליים לקבוצות מרכזיות באוכלוסיה, הרי בחנופה ובהצטעצעות של קרת, בעיסוק השוואתי, בהקטנה של עצמו, בטפיחה המתמדת על השכם של עצמו בעולם שעל פי רוב נטול מיעוטים (כשהם מתקיימים הם מהווים סוג של איום) הוא למעשה מתווך את קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט וככזה זוכה בכל הדיוודנדים – גם של קבוצות המיעוט וגם של קבוצת הרוב, והשמאלץ שבו הוא מורח אותנו אִפשר לו להחליק אל הזירה הבינלאומית, כי הצלחה מקומית מביאה את כל הסקאוטרים לחצר, וגורמת לכך שהמכון לתרגום יתרגם את כתביך לאנגלית בעסקאות שמשתלמות לכל הצדדים.

כשלימדתי לבגרות, ניסיתי לתווך לתלמידים את הסיפור של גבריאל גרסייה מראקס, "אדון זקן מאוד עם כנפיים ענקיות" ואיכשהו נזכרתי אסוציאטיבית בסיפור "חור בקיר" של אתגר קרת. אשתמש בו גם מהסיבה ששני הטקסטים זמינים ברשת, כך שהציבור יכול להשוות ולשפוט. הסיפור של מראקס שאין ספק שקרת נתקל בו במהלך התעצבותו הספרותית נכלל בקובץ "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית", שראה אור בעברית במחצית הראשונה של שנות השמונים. בקיצורו של דבר, הסיפור מספר על זוג שבשעת מצוקה מגיע לביתם מלאך, אבל הוא איננו עושה נסים באופן ישיר, בעיקר לא את הנסים שמבקשים ממנו. הוא זקן ומסריח ומדבר לא ברור. בתחילה יש עניין של הציבור בו, ואחר כך הציבור נוטש לטובת אטרקציות אחרות, ולאחר שהמלאך מתחזק הוא פורש כנפיים ועף מהחווה, ואיש לא מזיל על כך דמעה.

ב"חור בקיר", אודי גם מביע משאלה ומקבל מלאך. המלאך במקום לתת, לוקח, מסתתר ומסרב להפוך לאטרקציה. אז אתגר קרת את ההיפוך המושלם לסיפורו של מראקס: פתאום, אודי נתן למלאך דחיפה קטנה מאחור, והמלאך איבד את שיווי המשקל. זה היה סתם בצחוק, הוא לא רצה לעשות לו שום דבר רע, רק להכריח אותו לעוף קצת, בשביל הקטע. אבל המלאך נפל את חמש הקומות כמו שק תפוחי אדמה. אודי הסתכל עליו המום, שוכב על המדרכה למטה. כל הגוף שלו בלי תנועה, רק הכנפיים מפרפרות פרפורים קטנים אחרונים כאלה, של לפני מוות. ואז הוא הבין פתאום שמכל הדברים שהמלאך אמר לו, שום דבר לא היה נכון, שאפילו מלאך הוא לא היה – סתם "איש שקרן עם כנפיים".

אודי הוא רוצח, אבל אנחנו מסמפטים אותו, דווקא בגלל שבתחילת הסיפור הוא סבל מאהבה נכזבת, ושום דבר לא הולך לו כמו שצריך. ואולי אפילו משום שהוא אודי, אפילו לא אהוד. אבל בשני הסיפורים הופעתו של העל טבעי מנורמלת לתוך מציאות ההווה, כאילו חשב אתגר קרת איך לשתול את הסיפור הזה במציאות הישראלית. יכול להיות שיש כאן ברק, אבל אין כאן למעשה שום דבר אישי, הכול טכניקה. גם המלאך הנופל מת באופן סתמי לחלוטין, ויש כאן איזשהו פיצוח קוד של הישראליאנה. ההתרחשות היחידה בסיפור היא בפסקה האחרונה שציטטתי. לו היה אתגר בא עם סיפור זה לכיתת כתיבה, כמו כיתות הכתיבה שנוצרו אחרי הצלחתו, קשה לי להאמין שלא היה יוצא בשן ועין. יש לי כאן תחושה קשה שחלק גדול מתהילתו של קרת, אם היה אפשר לפרק אותה או להתחקות אחר מקורות השראתו, הרי שהיינו מוצאים שהסופר הגדול שקם לנו הוא מוכר קרח לאסקימואים או כפי שהוא אמר זאת בסוף הסיפור – סתם איש שקרן עם כנפיים.

סיכום כל הפואטיקה של אתגר קרת בשיר אחד