מאת ורד זינגר


ביוונית עתיקה פירוש המילה “אנתולוגיה” הוא “זר”, לקט פרחים, ומשמעה − אוסף של יצירות ספרותיות שיש להן דבר-מה במשותף, כגון נושא או תקופה. סך כל היצירות באנתולוגיה מרכיבות איפוא זר שלם − כל יצירה היא בבחינת פרח בסידור הפרחים הספרותי (האקדמיה ללשון העברית קבעה למילה “אנתולוגיה” חלופה עברית − “ילקוט”, והתירה גם את “אסופה” ו”קובץ”). אנתולוג טוב יוצר חיבור טוב ומורכב בין היצירות הספרותיות, שכל אחת ואחת מהן משמשת כפרח ייחודי בזר פרחים מיוחד, שאין שני לו.

אני לא חובבת אנתולוגיות − הילקוטים הנפוצים בארצנו מותירים בי את הרושם כי נאספו ונערכו בחופזה, מטעמים שיווקיים-פרסומיים של הוצאת הספרים, והזר המגולם בהם נראה ממוחזר ועייף, שלא פעם סר חנו וריחו. העורך משה רון, חובב אנתולוגיות ידוע, מתאר יפה באתר “הספרייה החדשה” את חיבתו לילקוטים: “יש בי חיבה מיוחדת לאנתולוגיות. כלומר, אני אוהב לעשות אנתולוגיה. קודם כול, זו מלאכה שמספקת איזה יצר אספנות שתמיד קינן בי. זה אולי עניין אישי ולא ממש חשוב. אבל כיוון שאין מדובר באוסף שהאספן שומר לעצמו בחדרי-חדרים, אולי היא דומה יותר למלאכתו של DJ בתחנת רדיו או של אוצר במוזיאון. עבודה של בחירה ושל הגשה.

“כשאתה עורך אנתולוגיה, אתה בוחר לא רק את הטקסטים שיקובצו בה, אלא גם את העיקרון שיעניק לספר מידה כלשהי של לכידות. העיקרון הכללי חייב להיות מעניין ובעל איזשהו תוקף תרבותי, אבל אסור לו להיות נוקשה מדי, באופן שיכניע את הטקסטים הנבחרים לכלל אחידות הבאה לשרת את ההגדרה ותו-לא. רק בדוחק אפשר לחשוב על אוסף שיעלה באיכותו על טיב הפריטים שמרכיבים אותו. אנתולוגיה טובה היא זו המגדירה תחום קוהרנטי ומשכילה להציג במסגרתו גיוון ועושר מרביים, אך זו שכל טקסט וטקסט הנכלל בה ראוי לקריאה ולקריאה חוזרת.”

שז

והנה, השבוע מצאתי בביתה של חברתי, המשוררת שז, שתי אנתולוגיות שירה מרעננות ומכמירות לב ממש (“אלה אנתולוגיות”, כך אמרה, ולא: “אוספים”), שנאספו − נגזרו בקפידה והודבקו או הועתקו − באופן ידני. לעתים קושטו בתמונות מגזין גזורות, לעתים הודגשו כותרות השירים − לרוב מנוקדים בקפידה − בטוש עבה. על המלאכה הזאת שקדה בין השנים 1978-1976, בהיותה נערה. האנתולוגיה הראשונה מונצחת באלבום בולים ישן. הבולים הישנים סולקו משם באחת (על חלק מן העמודים, שדפי פרגמנט מרשרשים חוצצים ביניהם, נותרו כיתובים כגון “החלפות − ישראל”), ובמקומם החלה להדביק שירים שהופיעו במוספים הספרותיים של עיתוני סוף השבוע. אחרים העתיקה מספרים בכתב יד מוקפד ועגול, השונה מאוד מכתב ידה העכשווי −  גדול, פרוע ודעתני.

“את רוב השירים הדבקתי או העתקתי כי אהבתי אותם”, היא מספרת, “אבל חלק קטן מהם לא הבנתי. ובכל זאת, משהו בהם צד את לבי − אפילו מילה אחת − והדבקתי או העתקתי אותם כדי שיחכו לי לזמן שבו אבין אותם”. על שני האלבומים הללו שמרה מכל משמר, והם ליוו אותה בכל מעברי הדירות התכופים עד אשר הגיעה לדירה האחרונה בגבעתיים, שבה היא מתגוררת כבר שתים-עשרה שנה.


אלבום הבולים לשעבר הוא המוקדם מבין שני הכרכים. הוא נפתח בשיר “ברחנו כדי לחזור” מאת שרה גרשון, שהועתק בכתב יד:


זהו שיר המתאר מצב ללא מוצא (“הכל זעק סביבנו”, “הפרגוד האפל”, “וכששאלתי: לאן? \ רק חייכת \ ואני הבנתי − \ חזרה לרחוב”) ובכל זאת מתאר נקודת אור בדמות רֵע לבריחה וגמד קטן. השיר הבא אחריו, הוא שירה של יעל שמרגד: לו הייתי לרגע אחרת, \ לו הייתי לרגע שונה, \ הייתי פתאום נהדרת, \ הייתי בתכם הקטנה”, שאיננו נדרש לביאור נוסף. השיר הבא: “איש זר” מאת חנה גולדברג, שסופו, “והרי כל כך קר\ ברחוב המואר” מתכתב עם סופו של “ברחנו רק כדי לחזור” − “וכששאלתי: לאן? \ רק חייכת \ ואני הבנתי − \ חזרה לרחוב”.

אחריהם מודבקים, בין השאר, שירים של דידי מנוסי (“והוא משחיז חלף…\ והוא מתיז גולגולת…\ ואין ביצי זהב \ ואין תרנגולת”), איתמר יעוז – קסט (“אך מה אזכור מן הרגע הזה, \ מן הרגע הזה מה תזכרי \ לאחר סילוק המרקיזות”), שלמה טנאי, שלמה פפירבלט, אביבה דורון, אברהם חלפי, מוטי בהרב, ג’ון סילקין, הלל בוטמן, אביבה ברזל, הרצל חקק, אבנר טריינין, אנטון שמאס, פסח מילין, אוקטביו פז, עוד שני שירים של שרה גרשון, משה דור, אברהם שלונסקי, אורציון ברתנא, אלזה לאסקר שילר ודליה רביקוביץ (“עושק”):


בקריאה ראשונה מתכתבות השורות “אלוהים, איזה יופי היה שם”, “אלוהים, איזה עושק היה שם”, עם “חזרה לרחוב” בשירה של שרה גרשון, “ברחנו כדי לחזור” ועם “והרי כל כך קר ברחוב המואר” בשירה של רחל גולדברג, “איש זר”.

בקריאה שנייה, מתגלות עוד שתי נקודות השקה המקפלות בתוכן את השורות הנ”ל: אדמה ומקום (“ראי אדמה” של שלונסקי הוא החותם את האלבום). לפתע נראה שכל השירים צועקים אלוהימים ואדמות מכל הסוגים וההיבטים.


האלבום השני, לשעבר אלבום תמונות שכריכתו פרחונית, מכיל שירים פוליטיים יותר (“ולמוות יש ממשלה” מאת נתן זך, שיריו של סבאח אל קסאם, “אני מצמידה האותיות לשפתי” מאת סיהאם דאור), אבל מקום האלוהים, או ליתר דיוק − היעדרו, לא נפקד גם שם. ובתוך כך הבדידות והמכאוב מגולמים פעמים רבות בשירים המתארים דמות נקבית או זכרית בגוף שלישי. מעניין כי בשניים מהשירים מופיעים חרצנים (“תמרים” מאת משה בן שאול ושיר ללא שם מאת עמליה ארגמן).


בכל אופן, שתי האנתולוגיות הללו − שנערכו ברצינות מכמירת לב בידי נערה צעירה שהקדישה תשומת לב גם לאופן שבו הועתקו או הודבקו וגם לקישוטים הנלווים − מספקות הצצה חטופה לשירי התקופה. מעבר לכך מנבאים האלבומים המושקעים והשמורים הללו כי מי שערכה אותם תמשיך לשים את השירה ואת הכתיבה במקום מרכזי בחייה, ונוסף על כך הם מעוררים הערכה באשר למידת המחויבות בדרכה לעשות כך − כל שהיה עליה לעשות כדי ליצור אותן היה להעיף לכל הרוחות את הבולים ואת התמונות.

10 תגובות

  1. רשימה יפה ביותר, מעידה על אהבת השירה הגדולה של שז ושלך.
    אני שואל את עצמי, האם יש עדיין נערים ונערות המוצאים בשירה מעקה ומחסה?
    אני מצליח לזהות את הפונטים השונים של גזרי השירים, ונזכר, שבעבר היו תשעה עיתונים יומיים שלכל אחד מהם היה מוסף ספרותי רחב, עליו הייתה גאוותו של העיתון.
    היום נשארנו רק עם עיתון אחד בו מוסף ספרותי אמיתי.
    גיורא

  2. ורד אהובה. אני יכולה לחשוב רק על עוד חברה קרובה אחת שלי שהייתי יכולה פתאום בספונטניות לחלץ את האלבומים האלה שלי ולהגיד לה “הי, תראי.” הרשימה שלך היא ממש מתנה לי ולנערה שהייתי ולכל אותן נערות ונערים שהשירה היא עבורן אולי עדיין מעקה (כפי שכתבת גיורא, כפי שכתבה ויסלבה שימבורסקה). תודה

    • שז, אהובה, לך התודה – על שאִפשרת ובטחת.

      ותודה גם על נוכחותך המשמעותית בחיי – בשבילי זאת מתנה שלא תסולא בפז.

  3. איזה ילדה נהדרת. אספת שירים, כמו שילדות אחרות אספו זהבים. בטח גם החלקת כל שיר ושיר עם הציפורן כדי שיהיה עוד יותר חלק ולא יהיו קמטים ב”זהב” וישמרו היטב היטב בתוך ספר עבה. מקסים. יש לך החלפות?

  4. לורד היקרה
    תודה שהפנית את זרקור האור לכיוון האנתולוגיות מכמירות הלב של שז. באמת, מפתיע למצוא שנערה בשנות השבעים הדביקה שירים של משוררים מן התקופה באלבומים. זהו מאמר חשוב ביחס לשז וחושף את כישרונה כיוצרת לזהות כישרוננות אצל אחרים. הליקוט הכל כך מוקדם ויכולת הזיהוי של אחרים כחלק מתהליך ההתייחדות שלה עם עצמה מקורי מאוד ומעורר גם פליאה. הכרה עמוקה בכוחה של הספרות בעולמה כנערה. זה מרשים. תודה לך

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − שתיים =