כשריקי רואה את בעלה יוצא מחדר הסי-טי מלווה באחות, מתחיל החום להתפשט בגופה כמו בוקע מכדור אש במפשעה שלה ושולח משם קרניים במעלה הידיים, במורד הרגליים, בחלל הבטן ובעמוד השדרה והיא בטוחה שמי שיביט בה יראה את הילת האור האדום המקיפה אותה. כשהם מגיעים לחדר הרופא והוא מכניס את הדיסק למחשב ומראה להם בעזרת העיפרון את הגידול – תהליך תופש מקום – בשפה הרפואית הנקייה שריקי רק למדה וכבר מתעבת, היא כבר ממש שמש בצהריי היום. הם מציעים לאשפז אותו בו במקום ולנתח מחר והוא, יונתן, מתנגד ואומר, "לא תודה, אני רוצה לשמוע עוד חוות דעת."

הרופא מוחה בשפה רפה אבל מחתים אותם על סירוב ושולח את שניהם, עם הצילום המפליל, למיון כדי לקבל כדורי קורטיזון בדחיפות. ריקי מלווה את יונתן, שהפך בן רגע לחולה אנוש, והם הולכים בצעדים מדודים ואטיים והוא, שעד לפני רגע התייחס לכל התהליך בביטול שנובע מההיסטריה שלה, מעביר אליה עכשיו בצייתנות את מפתחות האוטו. היא מבקשת ממנו סיגריה והוא מביט בה בפליאה אבל נותן לה אחת. ריקי מציתה את הסיגריה בגולמניות של מי שלא עישנה בחיים. יש לה הרגשה שבמצבה אסור לה לעשן, עכשיו כשהיא כולה בוערת. אבל מפני שיונתן לא אומר כלום וגם האנשים שחולפים על פניהם לא מקדישים לה מבט נוסף, היא מסיקה שזה הכול בראש שלה, בכוּס שלה ליתר דיוק. אין לה מושג מה בסיטואציה הזו הדליק אותה ככה. זו אולי תגובה של fight or flight, היא חושבת ומנסה להיזכר בהסברים המלומדים מאחד מספרי המדע הפופולארי שהיא קונה ליונתן בכל שנה ליום הולדת. ספרים שלמרות שהיא מצטיינת בבחירתם משעממים אותה עד מאוד.

במיון שולחים אותה למחלקה הנוירולוגית להביא את הקורטיזון והיא מפקידה את יונתן בידי אחת האחיות ויוצאת לחפש את המחלקה ההיא. אבודה היא תועה בפרוזדורים ומרגישה כמו בסרט, שהיא, הגיבורה שלו, מבינה שהכול בחייה הולך להשתנות מהיום ואילך. אבל שום במאי לא אומר לה קאט והיא ממשיכה לתעות. ריקי שוקלת להתיישב ולבכות אבל המעיין הקבוע שלה יבש עכשיו והיא לא חשה דבר מלבד חמימות בכל אברי גופה ולכן ממשיכה הלאה. אחרי שיטוטים של רבע שעה היא נתקלת בגבר נמרץ בחלוק לבן שנראה כאילו הוא יודע לאן הוא הולך והיא עוקבת אחריו. הם מגיעים לקומה הרביעית, פונים ימינה, ואכן המחלקה הנוירולוגית מתנמנמת לה שם וריקי פונה אל חדר האחיות, מושיטה את הפתק שכתב לה הרופא, מקבלת את הכדורים הדרושים וחוזרת למיון.

בעלה מחכה לה שם, תשוש מהגידול שלמרות שרק התגלה כבר מוצץ ממנו את כל חיותו. ריקי והאש שלה מתיישבים לצדו. הוא בולע את הכדור בצייתנות של חולה מדופלם והם הולכים אל החנייה בשתיקה. באוטו היא מדליקה את המיזוג בניסיון להתקרר. תוך כדי נהיגה היא מגניבה מבטים ביונתן והוא לא אומר דבר, רק משחק עם התחנות ברדיו. היא, שרגילה כל כך להישען עליו חושבת לעצמה שעכשיו אין לה על מי לסמוך אלא על עצמה ומיד נוזפת בעצמה על המחשבה הזאת ומנסה להתרכז בכביש החשוך שלפניה. הגשם שהחל לטפטף הופך חזק יותר ומטח של ברד יורד פתאום על השמשה שלהם. מישהו שם למעלה קלט שהיא צריכה להצטנן בדחיפות.

ואז, כשהיא מבחינה בכלב השחור המדובלל שחוצה בריצה את הכביש סומרות השערות על זרועותיה והדופק מאיץ והיא מסיטה את ההגה ימינה ובולמת מיד אחר כך בחדות בצד הדרך. "מטומטמת," צועק עליה יונתן, "כמעט הרגת אותנו, בגלל כלב, כלב!" וריקי מביטה החוצה, מבעד למגבים שפועלים בתזזיתיות ורואה אותו, את הכלב, יורד לאט לשפת התעלה, ואומרת לעצמה ולו, "מטומטמת, אשכרה מטומטמת."

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven − 9 =