“קפה תמר” ברחוב שינקין בתל אביב

פתיחה ותרגום מאת דינה מרקון

רבות נכתב כבר על קפה תמר ועל סגירתו: יש שמספידים עידן שחלף, יש גם השמחים לאיד בסתר – תכונה המאפיינת חלק מהבריות במקומותינו, שאנשי עולם הספרות רווי היצרים והסכסוכים אינם נעלים מהם במאום מהבחינה הזאת. משום כך יהיה מיותר להכביר במילים. אומר רק שכמו לרבים אחרים, קפה תמר היה לי מִפלט תקופת מה – משולחן העבודה העמוס בספרים של אחרים וממחשבות מעיקות; פתח מילוט מדל”ת אמותי והצלה של ממש בזמנים לא פשוטים. האיש שגילם בעיניי את קפה תמר היה גיורא לשם ז”ל – משורר, מתרגם ומסאי מבריק, ידען ובעל השכלה רחבה להפליא, שהיה מצוי במדעים המדויקים לא פחות מאשר בעולם הספרות, איש שיחה מרתק, צנוע ואוהב אדם – תכונה נדירה עד מאוד – שכינס סביבו תמיד חבורה של ידידים טובים, אנשי ספרות, מדענים, עיתונאים, אנשי רוח. גיורא, ממייסדי הוצאת “קשב לשירה” וממייסדי האתר “יקום תרבות”, נפטר ב-14 במארס 2011.

כמו מחבר הזיכרונות שקטע מתוכם מובא כאן, התוודעתי לגיורא הודות לאירה גרובמן, עורכת כתב העת הספרותי ברוסית “זֶרקָלוֹ” (אספקלריה”). עברנו שם בוקר אחד, היא הציגה אותנו – עיניים כחולות וגלויות כשל ילד הביטו בי בסקרנות. כך החלו השיחות בינינו. זה היה יומי הראשון בקפה תמר.

והנה קפה תמר דרך עיני זר, איש ספרות גם הוא, שהזדמן לעתים קרובות לארץ, ולתל אביב בפרט, ממוסקבה. יש בקטע המובא כאן כמה אי-דיוקים: כך, גיורא לשם לא היה זקן הסופרים הישראלים, היו ועודם זקנים ממנו (יש בדברים האלה משום הפרזה ספרותית); אביו היה מפולין ואמו – מסלובקיה. ואף על פי כן, מעניין מאוד להציץ לבית הקפה המוכר דרך עיני אורח, שהצליח ללכוד בכמה קווים ששרטט את רוח המקום.

בתי קפה

פרק מספרו של סֶרְגֵיי קוֹסְטירְקוֹ, “Дорожный иврит” (“עברית לדרך”), שראה אור בהוצאת Новое литературное обозрение (“סקירה ספרותית חדשה”) בשנת 2015

טיילתי ברחוב קינג ג’ורג’ לפני השקיעה. שמש אלכסונית, אספלט בוער תחתיה, בתים ישנים של שתיים ושלוש קומות, מדובללים מרוב אנטנות טלוויזיה, עציצי פרחים המוצגים במרפסות גדולות וקטנות, משפע חלונות ראווה; בבואות הבתים צפות בזגוגיות האוטובוסים – ענקיים וכבדי תנועה ברחוב הזה. אגרטלי פרחים בפתחי חנויות, קטנועים חונים. לועהּ האפל של כניסה למערת חנות ספרים קטנה. עלמות צעירות המלכסנות מבט ערני אל המצלמה שלי, עם העצמית בהיכון. ואוויר רווי באורה של שמש טרם שקיעה, ובו כעין רְחוֹפֶת של אבקה צהובה זוהרת.

פניתי ימינה, ודרך רחובות צרים וסמטאות מעוקלות יצאתי לרחוב שינקין. ישָׁן כמו קינג ג’ורג’, רק טיפה יותר מגונדר. עם בוטיקים יקרים, וקרוב יותר לשוק – בתי קפה.

הגעתי תוך כדי טיול עד לבית הקפה ה”אפריקאי” ‘תמר’, שם ראינו לפני שנתיים, בבוקר, כשחזרנו ברגל ממערכת כתב העת של אירָה, את המכר שלה יושב ליד השולחן בחוץ. זקן צנום, רחב גרם, בעל פנים אציליות – מצח גבוה, שיער שיבה סתור, משקפיים וכפות ידיים גדולות וחסונות עד להפתיע, כאילו חוספסו בעמל איכרים. על לוח שולחן ירוק-בהיר מפלסטיק – חבילה של עיתונים ישראליים עבים וספל קפה שקוף. “לא סתם סופר ישראלי זקן, אלא זקן הסופרים הישראלים גיורא לשם, משורר, מתרגם, אחד מאלה שביססו כאן את החיים הספרותיים,” הציגה אותו אירה בפנַי על רגל אחת, בזמן שלחצנו ידיים. “ההורים שלו מפולין.”

הצטרפנו אל גיורא, התיישבנו, הזמנו קפה. מדהים, אני לא יודע מילה עברית ואוצר המילים האנגלי שלי אינו עולה על שלושים, אירה לא תרגמה יותר מדי, אבל ניהלנו, גיורא ואני, שיחה גדושה ורוויה – על הספרות, ועל העברית, ועל הסופרים והמשוררים הצעירים הישראלים והרוסים בימינו-אלה. וכן על תרגומי ספרות רוסית: “יש לנו גוגול וגם דוסטוייבסקי,” אמר לי גיורא בגאווה, אולי כלאדם שבא מרוסיה. “בעברית הם יפים מאוד.”

כן כן, אני מתאר לעצמי איך יצאו המתרגמים מעורם בניסיון להשקיט ביראתם אל מול הספרות הרוסית הגבוהה את הרעד שעוררו בהם ההשתפכויות האנטישמיות של זה וזה גם יחד; קרוב לוודאי שאלה היו יהודים שהפאתוס של האינטליגנציה הרוסית נגע בהם, מגזע הפילולוגים היהודים-רוסים, שהקריבו את כל חייהם לשימורה למען הרוסים של ספרותם הקלאסית בתקופה הסובייטית, כלומר, להצלת הקוד הלאומי של רוסיה – ניסוח מפתיע שכזה שמעתי פעם מאינטלקטואל אנטישמי העובד במכון לספרות העולמית. אילו רק ניסו האייכנבַּאוּמים[1] והלידיוֹת גינזבורג[2] של ימינו-אלה לזכות בדריסת רגל במילייה של המכון לספרות העולמית כיום. “ומנדלשטם לא קיים בעברית למעשה,” אמר גיורא, “אבל ישנו בּאבֶּל. ומה ההתרשמות שלך מהעברית? תגיד, לא נראה לך שריככנו אותה?” “תודה, גיורא, אבל אתה מבקש ממני יותר מדי.”

משום מה נחרת בזיכרוני אותו בוקר – חמים ולח אחרי הגשם הלילי, לוח השולחן הירוק-בהיר, ספלי הקפה הלבנים הכרסתניים ואדם זקן בחולצה אפורה-בהירה עם שרוולים קצרים, מחבק את הספל באצבעותיו וכמו מחמם בו את כפות ידיו.

אחר כך מסר לי גיורא דרישת שלום באמצעות אירה. בשנה שעברה הוא נפטר. הוא בכלל לא היה זקן כל כך כשדיברתי איתו, עוד לא מלאו לו שבעים. כנראה כבר היה חולה וידע על כך, כמובן.

קפה תמר ברחוב שינקין מוזכר בשיר אופנתי על עירונית צעירה החולמת לצלם סרטי תעודה ולשבת דווקא בבית הקפה הזה. הצצתי אז פנימה, לתוך בית הקפה, לבדוק מהו הדבר הפולחני שבו. טוב, שום דבר מיוחד, בעצם – קירות ספונים בעץ חום-בהיר, ריהוט פלסטיק זול ירוק-בהיר בדיוק כמו בחוץ, אבל – הקירות מכוסים מסגרות מזוגגות, ובהן צילומים, אקוורלים, פסטלים, דיוקנאות מצוירים, קריקטורות. מטבע הדברים, אינני יודע למי שייכים הדיוקנאות, אבל ככל הנראה הם אומרים משהו לאנשי תל אביב. כלומר, עיקר האבזור של בית הקפה אינו עיצוב וריהוט יקרים, אלא ההילה שיצרו הלקוחות שלו. מעל לכניסה – שלט ועליו כתובת בעברית: בית הקפה פתוח משנת 1941.

הפולקלור המקומי של העילית האמנותית התל אביבית – מי יָשב או יושב באיזה בית קפה.

בתי הקפה כאן הם חלק מחיי היום יום, ולא רק מקום לציון אירועים חגיגיים – יובל, חתונה וכדומה. לבית קפה נכנסים בדיוק כמו שפעם ירדו העירונים אל החצר, לקשקש עם מכרים ושכנים – דבריי אלה מתייחסים לאינטרנט-קפה סמוך לצומת בן יהודה ושלום עליכם, שיש בו שולחנות קטנים בצל עצי פיקוס על המדרכה, לשם אני בא לפעמים לפני השקיעה עם מחשב נייד – חמש דקות הליכה מביתם של הגרובמנים. למעלה – שמש ושמים, אבל למטה, תחת עצי הפיקוס – כמעט אפלולית, הייתי מתמקם עם כוס קפה ליד אחד מארבעת השולחנות שעל המדרכה ועובד שעתיים – שלוש, עד שהסוללה היתה נגמרת. וליד השולחן הסמוך ישבו בחורים מקומיים בגופיות, מהחצרות הקרובות, יש להניח, וכשבית הקפה נשאר ריק ממבקרים, הברמן היה ניגש אליהם ומתיישב על ידם. פטפטו בעברית על עניינים משלהם.

טוב, ואת הדברים האלה אני רושם בפינת Yitzak Nafha st. (העתקתי מהלוחית בפינה) ושינקין. את הדיאלוגים בין סאשה גולדשטיין[3] לבין נָאוּם,[4] שהתנהלו בסוף שנות התשעים דווקא ליד שולחנות בית הקפה הזה, שִׁחזר נָאוּם לאחר זמן בספרו “סדק ההבטחה”. את גולדשטיין לא זכיתי לפגוש. הוא נפטר שנתיים לפני נסיעתי הראשונה לישראל.

צילמתי מעט את בית הקפה שמעבר לרחוב, שבינו לביני חוצצות שתי שורות של קטנועים חונים.

סֶרְגֵיי קוֹסְטירְקוֹ הוא אחת הדמויות המרכזיות בחיים הספרותיים ברוסיה כיום, סופר, מעורכי כתב העת “נוֹבִי מיר” – מכתבי העת הספרותיים הוותיקים ברוסיה, ששמר על תעוזה וליברליות גם בזמנים הסובייטיים; עורך האתר “ז’וּרְנַלְנִיי זאל” (אולם קריאה לכתבי העת”) ברשת, שמוצגים בו כתבי העת החשובים ברוסית בנושאי תרבות וספרות; נמנה עם חבר השופטים של פרסים ספרותיים רבים. מתגורר במוסקבה.

מרוסית: דינה מרקון

ראו גם:

אלי אשד על גיורא לשם


[1] בּוֹריס מיכאילוֹביץ’ אייכנבּאום (1959-1886), חוקר ספרות יהודי-רוסי נודע, מראשי האסכולה הפורמליסטית, מומחה לטולסטוי.

[2] לידִיָה יעקוֹבְלֶבְנָה גינזבורג (1990-1902), חוקרת ספרות רוסית-יהודית, סופרת ומחברת זיכרונות נודעת.

[3] אלכסנדר גולדשטיין (2006-1957), פרוזאיקן ומסאי ידוע, חתן הפרסים הספרותיים הרוסיים “בּוּקר זוטא” ו”אנטי בּוּקר”. ספרו “היבטים של הזיווג הרוחני” ראה אור בעברית בהוצאת כרמל (2009; תרגמה: דינה מרקון).

[4] הכוונה היא לנָאוּם ויימן (יליד 1947), סופר כותב רוסית שחי בישראל. “סדק ההבטחה” – חיבור אוטוביוגרפי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 3 =