מאת יואב איתמר

ביום חמישי האחרון, באיחור רב ובניגוד להבטחות שלהם עצמם, נחתו בתיבת הדואר שלי הנימוקים לדחיית ההצגה שלי “כהנא צדק?מן המפעל הממשלתי “תרבות לישראל”. המפעל הזה בא להחליף או לתגבר גופים מסוגו כמו “אמנות לעם” וכו’, שהיו המוציאים והמביאים של האמנות לפריפריה, ואחראים למעשה ליכולת שלי להגיע לציבור הרחב. זאת, משום ש”תו התקן” קובע אם אגיע עם ההצגה שלי לפריפריה או אם לאו – לא רק משום שהם מסבסדים הצגות – אלא משום שאי קבלת “תו התקן” מונעת מרוב תיאטראות הפריפריה לעבוד עם ההפקה שלך, אלא בתנאי הפסד – במקום להיות מסוגל למכור הצגות שלמות מראש, אי קבלת תו התקן של “סל תרבות” או “תרבות לישראל” משמעו שהנסיעות לפריפריה הן על חשבוני – במקום על חשבון אותו גוף שממומן הלכה למעשה ממיסי, וגם שעלי להסתפק בהסכמים של 70% – 30% – כלומר שליש מההכנסות שלי לאולם עצמו, אם בכלל הוא מסכים להציג הצגה שלא קיבלה אישור מ”תרבות לישראל”.

נימוקים אלה, עלובים וירודים ברמתם (באחד מהם נאמר למשל בתמצות “התפאורה שלכם מכוערת”) רק מראים את הבעייתיות בחלוקת הכספים המועטים, כבשת הרש ממש – שתי אלפיות מתקציב המדינה – המוקצים למען התרבות העברית של עם הספר, התרבות שלמעשה יצרה אותו וחבה לו את קיומה.

אני יודע שקשה לכם לדמיין מה זה אומר שתי אלפיות מתקציב המדינה, אבל כדי להמחיש זאת אשתמש במטפורה של יהושע סובול, עמו שוחחתי על כך פעם כשהתיישבתי לידו במקרה באחת הפרמיירות, שאליהן הזמנתי אותו כמבקר תיאטרון: לו היה העם היושב בציון משפחה אחת, תקציב התרבות המשפחתי לא היה מספיק לקניית עיתון יומי.

סובול סיפר לי שהוא פעל, אך לא הצליח לעגן את נושא האחוז האחד המוקצה לתרבות, וחבל שכך: הפקת תיאטרון עצמאית יכולה לעלות אף מאות אלפי שקלים, כרוכה בביטול זמן רב, חזרות אינטסיביות ובקשת טובות בלתי נגמרת, וואלס עם מנהל הבנק, המשפחה והחברים. כשבאים לישראל אורחים מחו”ל, הם מתפעלים מכמות העשייה התרבותית שאנחנו מסוגלים לעשות בשתי האלפיות האלה. כשהם מבינים שמדובר רק בשתי אלפיות, נופלת להם הלסת. המדינה מסייעת ליוצרי הפרינג’ במעבדות תרבות הפזורות ברחבי הארץ, חלק מהן אף במימון חלקי של מפעל הפיס, אולם גם אז, אחרי שעבר יוצר הפרינג’ פרזנטציות ותו תקן של מעבדת פרינג’ ואחראי פרינג’, לא נמלאה מכסת ייסוריו והוא צריך להמשיך ולעבור מבחנים על גבי מבחני על מנת לייצג את המדינה בכבוד בארץ ובחו”ל.

***

אציין רק במאמר מוסגר, שעל כבשת הרש הזו מנסים הליברטאנים למיניהם להעלות את הכורת, בטענה שאסור למדינה לממן את התרבות על ידי מי שאינם צורכים אותה. מי שיתחיל לצעוד במדרון חלקלק זה – חלקלק כמו אמירתו של בועז ארד ב”הארץ”: “התנהלות פטרנליסטית כזאת פוגעת גם באזרחי ישראל וגם באמנים האהובים עליהם, היות שאין ארוחות חינם, ברור כי כל שקל שיוסט למטרות הראויות בעיני אנשי התרבות בממשלה ייגרע מן האזרחים, שהיו יכולים לצרוך בו את התרבות הראויה בעיניהם ומן האמנים הראויים לעידוד על ידי אזרחי ישראל. מנתוני צריכת תרבות בעולם ידוע גם כי ככל שתיוותר בידי אזרחי ישראל הכנסה פנויה גדולה יותר, יופנו יותר משאבים לתרבות” (“המדינה לא צריכה לממן תרבות“, יולי 2014) – לא רק כי זהו שקר גס (הייתם רוצים שלמשל טיפול נמרץ פסיכיאטרי ימומן רק על ידי מי שצורכים אותו?), אלא שהוא מראה על חוסר הבנה של האופן שבו תרבות יכולה לתרום לתקציב המדינה והכלכלה. בשביל אנשים כאלה, שדמיונם מוגבל כמו כתיבתם, תרבות זה לחלק פרלינים במתחם התחנה – זו תרבות, וכשהמהלך נכשל – התרבות נכשלה, ולא הספסרים שביזו אותה, בעוד שבצרפת, למשל, כפי שמעידים נתונים רבים, כל יורו שמושקע בתרבות  מוסיף בערך 6 יורו לקופת המדינה והיזמים.

***

אבל נחזור לאומללותי הפרטית כביכול: מנימוקים אלה מסתבר שיש לנו אויב נורא הרבה יותר, גופים כמו “תרבות לישראל”, שמהווים נסיגה של המדינה מאחריותה כלפי תרבותה שלה עצמה. משיחה מקרית ומרה עם אחת השופטות של “תרבות לישראל”, מתברר שהשופטים רואים במעשיהם סוג של שליחות. מסתבר כי מנגנון זה נצלני ועושק לא רק את היוצרים, אלא גם את השופטים עצמם, שמקבלים 50 ₪ להצגה על אף השעות המרובות שהם מקדישים להגעה להצגה, לכתיבת הדו”ח ולוויכוחים לוהטים בניסיון לשכנע אחד את השני בטיבה של הצגה זו או אחרת, לפי קו אמנותי וקריטריונים שנעלמים מן ההצגות שהם באים לשפוט, מצב המזכיר את יוסף ק’ ב”המשפט” של קפקא, שבו הוא נידון למוות בלי שידע כלל וכלל מה אשמתו.

במעין אפולוגטיקה ניסתה השופטת לספר לי על התהליכים הרבים שעוברים המבקרים בתוך הגוף, על הוויכוחים האמנותיים, על כך שדווקא ההצגות המושקעות ביותר הן הנחותות ביותר מבחינה אמנותית, ושאפילו הצגות של שופטים מתוך “תרבות לישראל” לא הצליחו להתקבל ל”תרבות לישראל”, ועל כך השבתי שזה לא מעניין אותי, שגם אם הייתי מתקבל, לאור מה ששמעתי ממנה, קיום הגוף הזה הוא ביסודו בחטא, כי אסור לו לשפוט בכלל מבחינה תוכנית – היא טענה “אתה מבקר תיאטרון, למה אתה לא פתוח לביקורת?” ואני השבתי שהביקורת היא דבר יחסי, הם אוחזים במקל גדול. אני הקרבתי קורבנות ענק כדי להגיע למצב שיש בכלל הצגה, הם לא יכולים לשפוט אותי באופן פטרנליסטי ולהחליט מה הציבור יראה ומה לא, אלא רק כושרי למכור את ההצגה. על כך ענתה אותה שופטת בלהט: “אז תצטרף למנגנון ותשפיע מבפנים”, אבל כשניסיתי להבין מהם הקריטריונים להצטרף לשיפוט – מסתבר שהם לא היו ברורים לאותה שופטת בעצמה. הסתבר לחרדתי, שרוב מבקרי התיאטרון בארץ לא היו יכולים להיות חלק מ”תרבות לישראל” כי אינם עומדים ב”קריטריונים” של “תרבות לישראל”, שאינם מחשיבים ניסיון מעשי, אלא השכלה רלוונטית בתחום.

למעשה, “תרבות לישראל” מייצג למעשה סוג של פרדוקס, או אחיזה בחבל משני קצותיו. מבקר תיאטרון יכול לאהוב או לא לאהוב את ההצגה, גוף כזה, שיכול לקבוע אם גורלה של הפקת פרינג’ יהיה להיות או לחדול, ראוי שיישפט רק בשני אספקטים: הסתה לגזענות או חתירת תחת אושיות המדינה. לגוף ממשלתי אסור שתהיה הסמכות לקבוע מבחינה אמנותית, אם הצגה היא טובה או לא טובה.
אם הסיטואציה של המחסור בארץ, שלא מבינה הלכה למעשה את ערכה של האמנות העברית מחייבת אותנו לקחת כספים מהמדינה, הרי שכל ניסיון של המדינה לקבוע אמות מידה אמנותיות, יוצר למעשה סוג של ז’דנוביזם, או במילים פשוטות יותר, דיבור בקול אחד, כדי להתאים לקו אמנותי שכל ניסיון לעצב אותו או לקבוע בו מסמרות, מוביל לפשיזם, היות שמרגע שנקבעו “קריטריונים” הרי שהתיאטרון עוסק בניסיון להתאים את עצמו לקריטיונים אלה, כמו אותם ילדים בגן  בניסוי המפורסם שהובטח להם שאם ישלימו את צורת המשולש יזכו בנקודה, וכולם ללא יותא מן הכלל השלימו את המשולש לבית. במקרה הזה ההתאמה היא לא רק לדעת השלטון, אלא גם לטעם השופטים, הלקטורים, והאנשים אשר על הברז. האמת היא שכשיצאתי לדרך עם ההצגה שלי, החלטתי מראש שאינני מתכוון להתרגש מהביקורת, כל ביקורת שהיא. ההוכחה לטיבה של ההצגה – לפחות בעיני חלק מהאנשים – היא מכתבי ההערכה והביקורות שאנו זוכים להם. הדבר שאשא על לוח לבי, פרט למכתב מ”תרבות לישראל” הוא שבהצגה השנייה או השלישית פנתה אלינו אחת הצופות, שחקנית במקצועה, ואמרה שהופתעה לטובה – ההצגה שלנו שונה מכל מה שמופיע כרגע בתיאטרון הפרינג’. הודות ל”תרבות לישראל” הכושלים, אני מבין גם למה.

3 תגובות

  1. אני יודע שהתחום חשוב לך, אבל מה שאתה מציע הוא אסון.

    1. משתמע שאסור לאף אחד לקבוע קריטריונים לתמיכה. המשמעות של זה היא שכל אחד יוכל לטעון שהוא עושה הצגת פרינג’ ולקבל תמיכה. יהיו כמובן הרבה פונים. ואז או שהסכום יקפוץ להיות גדול מאוד, או שהתמיכה בכל הצגה תהיה אפסית.

    2. עיתון יומי זה נשמע כסכום קטן אבל זה די הרבה. לי למשל אין מנוי כי זה יקר לי, וכמוני רוב עם ישראל. למעשה אתה אומר שהיום אני קונה כרטיס להצגה כל חודש, ואתה מציע להגביר את זה להצגה ביום (פי 500, מ2 פרומיל לאחוז שלם). וזה בעל כורחי.

    3. צרפת ובריטניה הן מקרה יחודי. אם איזה עיירה בארה”ב תחליט עכשיו לשפוך ים כסף על תרבות ההכנסה מתיירות לא תחזיר את עצמה. לא פי 6 ולא בכלל. וישראל עוד פחות – לתיירים יש מספיק מה לראות פה, הם פשוט מפחדים.

    4. אני מצטער, אבל כמו שאני לא מכריח אותך לקנות ממני סגמנטציה של תמונות רפואיות (זה העיסוק שלי) אני חושב שאתה לא צריך להכריח אותי לקנות כרטיס להצגה שלך. זה עד כדי כך פשוט.

  2. אתה מדבר מחוסר ידיעה.
    אין שום הבטחה להזמנת הצגה, זה פשוט אומר שאם מישהו רוצה להזמין, יש איזה אישור או דירוג כמו pg-13 בארהב

  3. היי יואב. הטיעונים שאתה מעלה במאמר שלך נכונים מאד. יש בעיה בכל שיטת התיקצוב של התיאטרונים בארץ. השמנים מקבלים יותר והרזים נידונים למות מרעב…בדרך כלל יושבים בוועדות האלה כל מיני אנשי אקדמיה מסורסים, מין אימפוטנטים יצירתיים שמרגיז שדווקא הם נידונו לשפוט יצירות שהושקעו בהם כל כך הרבה דם, יזע, דמעות, ממון, לב ורגשות…מקווה שתמשיך בדרכך להצגה הבאה, זו תהיה התשובה הכי הולמת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 9 =