המאמר ראה אור בגרסה אחרת בכתב העת “עמדה” מס’ 31, 2014.
מאת אלי אשד
אחד הסיפורים המקראיים היפים והאניגמטיים ביותר בספרות העברית הוא “לילה בשומרון” של יצחק שנהר (שנברג). קריאה מעמיקה בסיפור זה, כמו גם בסיפור מקראי מאוחר יותר שנכתב בידי המחבר, “על מי מרום”, רומזת על האידאולוגיה ה”כנענית” שהייתה נפוצה בזמן שבו נכתבו סיפורים אלו. אלא ששנהר הקפיד להרחיק את התייחסויותיו לאידאולוגיה זאת לימי קדם הרחוקים, לתקופת העבר המזהיר שאליו התייחס האידאולוג של התנועה יונתן רטוש − ימי חורבן ממלכת ישראל וימי חורבנם של הכנענים הקדומים בידי הישראלים בתקופת השופטים.
הסופר “האשכנזי” שהרבה לעסוק בחיי בני “עדות המזרח“
יצחק שנהר (1957-1902) היה סופר, מתרגם, עורך ומחבר פזמונים. הוא היה דמות ידועה בעולם הספרות העברית בזמנו, כששימש כמזכירו של המיליונר והמצנט התרבותי זלמן שוקן, ועורך השנתון הספרותי והתרבותי החשוב “לוח הארץ”, שבו התפרסמו סיפורים חשובים רבים של עגנון ומאמרים חשובים לא פחות של חוקרים כמו גרשום שלום ומבקרים כמו קורצווייל.
כסופר, התפרסם בראש ובראשונה בזכות סיפוריו על חיי הקהילות היהודיות בעת הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, ועל חיי היישובים בארץ בעת העלייה השלישית. כמו כן פרסם סיפורים מחיי היישוב הישן בירושלים (שבה התגורר). בסיפורים אלו התגלה שנהר, לצד חיים הזז ויעקב חורגין, כסופר “האשכנזי” שהרבה לעסוק בחיי בני עדות “המזרח”.
בסיפורים אלו התגלה גם עניינו הרב של שנהר (שהיה ממקורביו של חוקר הקבלה המפורסם גרשום שלום) במיסטיקה ובקבלה. את זאת אפשר לראות בסיפורים שונים כמו “שעה שנפלה”, “משיח בקברים”‘ ואולי יותר מכול בסיפורו “בוצינא דנהורה”, המוקדש לגרשום שלום. סיפור זה עוסק בחיפוש של תלמיד חכם צעיר אחר סודות הקבלה המוזרים ביותר שאותם, לדעתו, טמן מקובל בקברות הסנהדרין ובירושלים. הוא מסתיים כמעט כסיפור אימה, כשהתלמיד חווה חוויית אימים מזעזעת בחיפושו.
לשנהר היה גם עניין עמוק במיתוסים קדומים מעין אלו שבהם התעניינו “הכנענים”, ובראשם יונתן רטוש ואהרון אמיר, וייתכן שהייתה קרבה רעיונית מסוימת בינו ובינם. ספרו האחרון, “בשבעה דרכים” − רשמי מסע שלו כשליח הסוכנות הציונית בדרום אמריקה − כלל תרגום ראשון לעברית של האפוס הקדום של בני המאיה, “פופול וו”. אפוס זה מביא את המיתולוגיה הפגאנית של תרבות זאת, שעד אז לא הייתה ידועה כלל בשפה העברית.הערכה של כל אותן דתות קדומות, על המיתוסים שלהן, נמצאת גם בסיפורו “לילה בשומרון”.
פחות ידועים אך לא פחות מעניינים הם קבוצת סיפורים שכתב שנהר, העוסקים בימי המקרא. יצחק שנהר חיבר כמה סיפורים היסטוריים מקראיים מרשימים במיוחד, אם כי אלו עוררו תשומת לב ביקורתית מועטה. עניינו של שנהר בהיסטוריה הקדומה של הארץ נחשף עוד בסיפור “האשל”, שלמרות שהוא מתרחש בזמננו, יש בו הפניות לעבר הקדמוני הקדם תנ”כי של הארץ .
במאמר זה אעסוק בשני סיפורים מקראיים של יצחק שנהר: “לילה בשומרון” ו”מעל מי מרום”. בשניהם עוסק שנהר, בניגוד למקובל בסיפורת התנ”כית המודרנית, באנשים פרי המצאתו על רקע האירועים ההיסטוריים הגדולים − חורבן ממלכת ישראל בידי האשורים וקרב מי מרום, בין שבטי ישראל והכנענים של חצור.
הדמויות הן אנשים פשוטים שההיסטוריה, דהיינו המקרא, לא טרחה לרשום אותם: ישראלי פשוט שנמכר לעבד, וכנעני פשוט מהעיר ארשף שמוצא את עצמו בקרב. אלו הם אנשי שוליים, שאותם התנ”ך לא מזכיר, למרות שיש להם במהלך הסיפור סיכוי לבצע גדולות ונצורות, לעשות היסטוריה של ממש. אבל הסיכוי הזה לא מתממש. כאמור, העיסוק בדמויות מומצאות על רקע סיפורי התנ”ך הוא נדיר בספרות העברית שמעדיפה, בסיפורים ובמחזות זמר, להתמקד בדמויות מוכרות מספר הספרים.
אמנם, אפשר למצוא דוגמאות לדמויות מומצאות בספריו של אבי הסיפורת העברית החדשה, אברהם מאפו – “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון”, שם השימוש בדמויות מומצאות הקל על הסופר ועל הקוראים להזדהות עמם. עיסוק כזה בדמויות מומצאות לחלוטין על רקע תנ”כי, אפשר למצוא גם בסדרת סיפוריו של פרישמן, “במדבר”, ששם הגיבורים הם כולם אנשים רגילים על רקע מסעות בני ישראל במדבר. אפשר למצוא שימוש כזה גם ברומן מתקופת השופטים של חיים הזז, “ימלא”, ובספרו של יעקוב רבינוביץ, “במוט עמים: סיפור מימי ממלכת ישראל”. ספר זה עוסק בעלילותיו של לוחם ישראלי בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל, והוא פורסם במקביל לסיפוריו של שנהר ומן הסתם היה מוכר לו. דוגמה מודרנית יותר אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה הסאטירית של אפרים סידון “חצי המנשה” העוסקת בימי שמשון, שם תוארו כמה דמויות בכפר “בציר עביעזר”. אבל, בסך הכול, דמויות מומצאות בתקופה התנ”כית הן דבר נדיר למדי בספרות העברית. הדוגמאות הבולטות לכך נמצאות, כאמור, בסיפוריו אלו של יצחק שנהר.
שנהר המחזאי − אלגוריה על הרודנים היוצאים נגד האל
בשלבים הראשונים של יצירתו פרסם שנהר מחזה תנ”כי בשם “משא בבל”, שבו ניכרים הדים של המחזות התנ”כיים האלגוריים של מתתיהו שוהם ויעקב כהן מאותה תקופה. המחזה נותן ביטוי לרעיון האדם העליון שיבוא במקום החברה האנושית הקיימת, שפלת הרוח. המחזה עוסק בבניית מגדל בבל בידי המלך נמרוד, שהוא מעין נציג של האדם העליון הניטשיאני, ויש בו אלגוריה על הרודנים היוצאים נגד האל, מסוגם של היטלר וסטלין.
במהלך המחזה נמרוד מתנצח עם נציג המונותאיזם נח, ומשוכנע בנצחונו על אלוהיו של נח ש”זקן מאוד וליחו נס”. אמנם החושך והתוהו אופפים לפתע את המגדל, אך נמרוד מסרב לראות את עצמו כמנוצח ונשבע למגר את האל ל”עדי עד”. הוא מחליט לחכות עד שיקום שבט חדש ודור חדש כרוחו הוא, שישנא את האלוהים, אשר מרדו ירקיע לשחקים, שבט שיכונן את המגדל מחדש כמצבת קלון לאלוהים.
באידאולוגיה של נמרוד יש לדעתי ביקורת מרומזת גם נגד סוג האידאולוגיה הניטשיאנית של יונתן רטוש, שהחלה להיות מופצת בארץ ישראל בסוף שנות השלושים.
הסיפור התנ”כי מנקודות מבט שונות
סיפוריו הקצרים של שנהר בנושא הם “זמרת הארץ“, המתאר את המצור ואת שוד אוצרות בית המקדש בירושלים בידי הפרעה המצרי שישק, בימי רחבעם בן שלמה במאה העשירית לפנה”ס, זמן קצר לאחר חלוקת הממלכה המאוחדת לשתי מדינות מסוכסכות. הסיפור מכיל תיאור חי של ירבעם בן נבט, הבא להתרפס בפני הפרעה המצרי העסוק בענייני ממלכתו ושל רחבעם. הלה שוב שוגה, שומע להצעת הזקנים ונותן למצרים, בסיום האירוני, את אוצרות ירושלים לפני שאלה נאלצים לסגת מסיבותיהם שלהם.
את “זמרת הארץ” תוכלו לקרוא ברשת כאן.
שני הסיפורים שאסקור כאן עומדים בניגוד ל”זמרת הארץ”, שבו הדמויות הן כולם מלכים − רחבעם מלך יהודה, ירבעם בן נבט מלך ישראל ושישק פרעה מצרים − וכולם מבצעים מעשים בעלי השלכות חובקות עולם הנושאים משמעות היסטורית. “גיחזי” הוא סיפורו של הנביא אלישע המתואר מנקודת המבט של משרתו גיחזי. זה אינו מבינו כלל ומעדיף את חיי היום-היום הפשוטים על רעיונות הנבואה המסתוריים עבורו.
בסיפור זה יש מעין עימות רעיוני בין האדם הגדול, אלישע, ובין האיש הפשוט, גיחזי, שאינו מעוניין ואינו מבין באידאולוגיות וברעיונות ואינו מבין את שינוי העולם כמו אדונו, שמת סוף-סוף ומאפשר לו לחיות חיי איכר פשוט המנותק מהאירועים החשובים של העולם. בכל אלו הציג שנהר את הסיפור התנ”כי בנקודות הכרעה בתולדות עם ישראל אך גם מנקודות מבט שונות מהמקובל, נקודות המבט של המנוצחים המובסים ואלו שאינם מבינים ואינם זקוקים להשקפת העולם התנ”כית.
למרות שאינו תוקף את המסורת התנ”כית ישירות, הוא כמו יוצר גישה אירונית מרוחקת כלפיה. פנואלי אומר על כך: “לא אל הנביאים שוהה המחבר ולא קול האלוהים מהלך בסיפוריו, אלא אל האדם הפשוט הפנה מבטיו שאינו אוסר מלחמה על יצריו” .
שנהר מראה אם כך בסיפוריו, שאותו עבר תנ”כי רחוק לא היה שונה בהרבה משלנו וגם בו האנשים נהו אחרי יצריהם. כך, בעצם, הוא כמו לועג להם ולנו.
“לילה בשומרון” − נער אילם המלווה בפנתר כמייצג את אליל הבעל
“לילה בשומרון” הופיע לראשונה בכתב העת “מאזניים” יח תש”ד, ולאחר מכן בקבצי סיפוריו של שנהר “מאז ומקדם” (“שוקן”, תש”ז) ובקובץ כל סיפוריו, “סיפורי יצחק שנהר, הכרך השני” (מוסד ביאליק, 1960).
תוכלו לקרוא את “לילה בשומרון” ביקום תרבות” כאן.
כמו סיפוריו האחרים של שנהר, נפתח הסיפור בתקופה של צומת דרכים: “הדבר היה בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל, שנה אחת לפני עלות תגלת פלאסר על ארץ שומרון לכבשה”. הנער הודיהו (שם אירוני מאוד לאור אירועי הסיפור) מביא כספי מוהר לאבי כלתו. הוא מתגעגע לעיר היפה שומרון, אבל שודדים מתנפלים עליו ושובים אותו. ניסיון הבריחה נכשל והשודדים כורתים את לשונו. מכאן ואילך הוא אילם. הוא נמכר כעבד לארמי שמחבב אותו. הנער חולה מגעגועים למולדתו וכדי לעודדו מבטיח לו האדון שישחררו לאחר שבע שנים. אך כעבור שש שנים הוא אינו מקיים את הבטחתו − רק לפני מותו הוא משחרר את עבדו האילם.
הודיהו יוצא חזרה לארצו, מלווה בפנתר שאותו אימץ כגור ושאותו הוא מושך בחבל. הוא אינו יודע כי בהיעדרו הארץ נכבשה בידי האשורים שהגלו את תושביה ויישבו אותה בעמים אחרים ובאלים אחרים. הארץ השתנתה לגמרי – יש בה פולחן של אלים חדשים, והפולחנים הוותיקים של ה’ ושל הבעל מוזנחים עד מאוד. כדי למשוך תשומת לב מנבא כוהן הבעל את בואו של הבעל, וכשמגיע לעיר האיש האילם הענק בלוויית פנתר מקבלים אותו ההמונים כאילו הוא האליל בעל החוזר לארצו.
הכוהן מבין מה קרה לאיש ואומר לו: “מן השבי הלכת ואל החורבן באת”. הודיהו בורח מהחדר, למרות שהכוהן נועל את הדלת, למעשה כרצון הכוהן הערמומי שאינו רואה סיבה לכלוא או להרוג את האיש החף מכל פשע. הודיהו נכסף להגיע לממלכת יהודה האחות לישראל. בגבול יהודה הוא אינו עונה לקריאת שומר הגבול והוא נהרג בחץ − מוות חסר טעם וחסר משמעות. בסיום מפתיע זה נשלם הסיפור.
דעות הביקורת והמחקר − “המושלם והיפה ביותר בסיפוריו של שנהר“
נובלה דרמטית זאת, שקדמה בכתיבתה לשאר הסיפורים התנ”כיים של שנהר, עולה על כולם מבחינה ספרותית, וכך ראו אותה המבקרים השונים. שלושה מבקרים שמו דגש מיוחד על סיפור זה ביצירתו של שנהר: אריה ליפשיץ, ברוך קורצוויל ודן מירון. פרט להם יש התייחסויות קצרות לסיפור זה מאת ש.פנואלי ורות שנפלד. ברוך קורצוויל כתב על סיפור זה שהוא לדעתו “המושלם והיפה ביותר, והוא בכלל אחד הסיפורים היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות והוא מחונן בכל הסגולות של סיפור טוב”. הוא מתמצת את עלילת הסיפור ומשווה בין הסצנה בין כוהן הבעל מגפיעש ובין “האינקוויזיטור הגדול” של דוסטויבסקי בספרו “האחים קרמזוב”, שהוא לדעתו ביטוי אמנותי חזק לנושא השיבה המאוחרת. ש. פנואלי, שכתב גם הוא על הסיפור בעת פרסומו בספר, מעיר ששנהר אינו מפנה את תשומת לבו אל הנביא קול האלוהים, אלא דווקא אל האדם הפשוט, זה שבשוליים, שאינו אוסר מלחמה על יצריו ואין לו מסר אלוהי להעביר. “כאילו באו הסיפורים ללמדנו שאין בין זמננו ובין הקדם ליצרים שאינם משתנים, אינם מתחלפים ואינם מתהפכים במסיבות הזמן”.
אריה ליפשיץ − שבעת שהוא עוסק בסיפורים ההיסטוריים כותב: “אנו קוראים בסיפורים “זמרת הארץ”,”לילה בשומרון” וב”גיחזי” וממולנו המרוחק מתקרב והולך אלינו, מרעיש לבנו, אף מלמדנו לקח גדול” −מגדיר את “לילה בשומרון” כ”נהדר שבהם” (הסיפורים ההיסטוריים של שנהר) וקבע שהוא “מפעים לא בלבד בעניינו הכללי, אלא בעיצוב הדמויות החטובות כבתוך שיש… דמות הרועה הישראלי הענק הודיהו עם הפנתר לצדו, כל גלגוליו בארץ ובשבי הארמי… כמיהתו לשוב לארצו, בריחתו מן השבי, תמיהתו-אכזבתו על האלילות שפשתה בארצו בשומרון כולו ומותו האיום בידי אחיו משומרי הגבול של ארץ יהודה – עיצוב דמות זאת היא לשנהר השג ספרותי רב ערך” .
חוקרת הסיפורת ההיסטורית רות שנפלד שייכה את הסיפור לז’אנר הסיפור המקראי הרומנטי, שמוצאו באברהם מאפו. ז’אנר זה שם לו לדגש להחיות את האווירה הקדומה של ימי התנ”ך תוך התפעלות מהטבע הקמאי של האנשים ואליהם. זאת, נוסף על דגש מיוחד שהוא שם באשר לדמיון בין לילה בשומרון ובין סיפורי “במדבר” של דוד פרישמן, ולדעתה “הסגנון האקספרסיבי בסיפור זה הוא פיתוח של סגנונו האמוטיבי האקסטאטי של פרישמן”.
דן מירון, שכתב את הניתוח החשוב, המקיף והממצה ביותר על יצירתו של שנהר בכמה גרסאות לאורך 24 שנה, מסכם את הסיפור העוסק בשובו של הגיבור, שיוצא את הארץ כשכולה עברית ושב לארץ הרוחשת עממי-עממים שונים ומשונים שנעקרו מן המזרח והוגלו אליה בידי האשורים. שנהר, קובע מירון, אינו נתפס לגישה הלאומית הרואה בכיבוש הזר חילול של לגיטימיות הארץ. פולחניהם של העממים הזרים האלו, להפתעת הקורא, מתמזגים באדמת ארץ ישראל לא פחות משהתמזג בה פולחן האל העברי. הבעל ופולחנו, ששלטו בארץ לפני בוא אלוהי ישראל ומרכבות נצחונו, הצליחו להשתמר בה, והם מתמזגים עם נופה לא פחות משמתמזגים עמה הפולחן והאלוה העבריים. גם כעת, עם התמורה ההיסטורית הגדולה, מצליח הבעל לשמור על כוחו, שעה שאלוהי ישראל פורש שבור כנף לרובעים השוממים של שומרון, שלא דרכה בהם כף רגל מיום גירושם של בני ישראל אשורה.
ואף על פי כן, עודנו משלח בבני העממים אריות מן ההרים הפראיים. הבעל שומר על כוחו הרבה יותר מהאל העברי, אך סופו שיסולק בידי אלים חדשים כמו אלילת בבל מעולפת המזלות, נרגל בעל הכנפים, אשימא אדיר הקרנים, אדרמלך וענמלך וכיוצא בהם, שכן זוהי טיבה של הארץ: אלים באים ואלים הולכים והארץ לעולם עומדת.
מירון קובע שבסיפור זה, כמו בסיפוריו האחרים, שנהר מציג את הארץ דווקא באותן תנועות היסטוריות המגלות את זמניות כל האחיזה שבה. “לילה בשומרון” לדעת מירון, מתאר את חורבן מקדש ודת הבעל הנדחים, וכי אין הבדל מהותי בין הנדחים − כולם קצרי יד בפני הזמן ההיסטורי השוחק את הכול. מירון שם אם כך דגש בביקורת המוסווה שיש בו, לדעתו, על המפעל הציוני ועל התפיסה של ההיסטוריה היהודית כנקודה מרכזית בתולדות ארץ ישראל.
אינני מתנגד לתפיסה חשובה זאת של מירון, שללא ספק יש בה משום הבחנה מעמיקה לגבי משמעויות היצירה, אולם לדעתי היא אינה ממצה כלל את מה שיש בסיפורו זה של שנהר.
“לילה בשומרון” כהרהור על האידאולוגיה הכנענית
לדעתי יש מקום לראות בסיפור זה, שבמקור הופיע בשנת תש”ד 1944, גם כתגובה ביקורתית, אם גם לא שוללת לחלוטין, על רעיונות האידאולוגיה “הכנענית” של המשורר יונתן רטוש, שהחלה להיות מופצת וזכתה להשפעה רבה ביחס לזמן שבו נכתב הסיפור. לא מן הנמנע לדעתי, שבסיפור יש הד לתורתו ולדבריו של רטוש, ואף רמיזות אליו ספציפית בסיפור בדמות הכוהן הבעל מגפיעש, המוצג כאידאולוג מאוחר של הבעליזם המנסה להקים אותו לתחייה.
דמותו של מגפיעש בסיפור מזכירה את דמותו החיצונית של רטוש: “גבה קומה היה האיש ודל בשר, וגולגלתו נקייה משערות”. הכוהן מגפיעש שהוא לדעתי גיבור הסיפור האמיתי, הוא דמות אקטיבית ויוזמת במהלך הסיפור בניגוד לגיבור הנומינלי הודיהו, דמות פאסיבית שיש לראות בה הלכה למעשה נציג של האידאולוגיה הכנענית כפי שבוטאה בידי רטוש.
הדים אירוניים לאידאולוגיה הכנענית נמצאים בסיפור בתיאור בני העממים השונים שבאו להתיישב בארץ ישראל והפכו, הם הם ואליהם, לגולים. שנהר מתאר: “העיר התחלקה לקריות, קריה וקריה והאומה שלה, אומה ואומה והמקדש שלה”.
לא קשה לראות שבתיאור זה בעצם מבטא שנהר את המצב העכשווי בעירו ירושלים ואת הרבעים השונים שבה, שחולקו לפי עדות ממקומות שונים ועם מנהגים שונים שאותה תיאר בסיפוריו הידועים על ירושלים הישנה.
ביטוי אידאל ה”עברי החדש” לפי התנועה הכנענית ב”לילה בשומרון“
“מאז בא אספסוף הגויים להתנחל בשומרון בפקודת אשור שהביאו עמהם את אלילהם שלהם ומנהגיהם אשר לא המה, וימים רעים נתרגשו על מגפיעש” − יש כאן תיאור של הפולחנים הזרים ממקומות רחוקים שונים, המתבצעים כעת בשומרון ומטרידים את דעתו של מגפיעש שאינו יכול לסבול אותם.
זהו אזכור ברור לאידאולוגיה הכנענית שדוחה בכל תוקף את הבאת התרבות היהודית הזרה לארץ ישראל וקוראת לכל המהגרים לקבל על עצמם לחלוטין את התרבות העברית המקומית ואת הזהות הטריטוריאלית המקומית ולהתמזג בה ולשכוח את “מטענם הקודם”. מגפיעש מנבא ש”עור ובשר לבש הבעל, עצמות וגידים העלה, ומראה אדם מראהו, גבר ילוד אישה. קול קורא: בלילה ידרוך הבעל על במתי ארץ, ובסתר חושך יעבור בשומרון האיש. אני רואה. אני רואה!”
כאן יש רמיזה ברורה לרצונם של הכנענים ושל רטוש ליצור עברי חדש בארץ ישראל, שסומל בידי הפסל “נמרוד”. נבואתו של מגפיעש מתגשמת לכאורה בניגוד לציפיות כשלשומרון מגיע בלילה המיועד “אדם ענק, ערום ויחף, פראות ראשו יורדות על כתפיו ופנתר שחור מתחכך בסובכי רגליו”.
תיאור זה מזכיר מאוד את תיאור הפסל של נמרוד, שהוא כזכור ענק ערום, לא נימול, שעל כתפו בעל חיים.
זהו האידאל של “העברי החדש” לפי התנועה הכנענית. אפשר למצוא בקטע הנבואי המושמע ממגפיעש, הד לשירתו ולאידיאולוגיה של רטוש, במיוחד לפואמה המאוחרת שלו, “ההולכים בחושך” (רטוש החל לעבוד עליה כבר בשנות ה-40 המוקדמות) המתארת את תחיית האלים הפגאניים.
דחיית רעיונות יונתן רטוש ב”לילה בשומרון“
הסיפור “לילה בשומרון” הוא אנטי מיתי ואנטי הרואי ואף אנטי אידאולוגי במובהק. יש בו דחייה של הרעיונות של יונתן רטוש, כפי שבוטאו בין השאר ויזואלית בפסל “נמרוד”, דווקא בגלל שלכאורה הם מזכירים אותם כל כך.
גיבורו של שנהר עונה לכאורה על דמות הגיבור המיתי: הוא ענק בקומתו והוא לוקח לו פנתר שמלווה אותו כמו גיבורי הקדם הרקולס. וכך הוא מזוהה בידי אנשי שומרון שרואים בו כאל בעל שחזר אליהם מהשמים.
יש לזכור שהבעל היה גרסה פיניקית של הרקולס הגיבור המיתי הכל יכול או להפך, הרקולס היה גרסה יוונית של הבעל. שנהר מבטא בכך אירוניה מרה. הגיבור הנערץ שבא להציל את פולחן הבעל הוא אילם שכל חייו חי חיי עבד. בסיפור רגיל היה מקבל את המלכות שהוצעה לו כאל, אך כאן הוא מעדיף להימלט ממנה. נוסף על כך הוא מוצא את מותו באופן עלוב וחסר משמעות − מחץ טועה של שומרי ממלכת יהודה.
דחייה זאת מוצגת בתיאור פולחן הבעל הגווע, שהרי הכנענים העדיפו לתאר את הכנעניות כתרבות פורחת בשיאה. שנהר בסיפור זה וב”על מי מרום” מתאר אותה בגוויעתה. נמרוד, גיבורו הניטשיאני של שנהר, כבר הופיע כמה שנים בדפוס לפני שנוצר הפסל המפורסם בשם זה של דנציגר, שהכנענים ראו בו את סמלם. אבל שנהר ללא כל ספק היה מודע היטב לפסל זה ולכל מה שסימל. במחזה “משא בבל” הוא יוצא נגדו, וכך גם, באירוניה, ב”לילה בשומרון”.
ב”לילה בשומרון” יש לעג לציפיות שסמל זה מעורר. גיבורו הודיהו רחוק מאוד מלהיות אדם עליון, למרות שלכאורה הוא אידאלי לכך, ובניגוד לכל הציפיות של הקורא ששנהר מעורר אותן שוב ושוב. למשל, בתיאור קבלתו של הודיהו בידי אנשי שומרון כאל הבעל החוזר לממלכתו, קבלה המונית המסתיימת בלא כלום. הודיהו אף אינו נאבק באוייבי עמו. הוא מוצא את מותו במוות חסר משמעות וסתמי בידי אנשים שאותם הוא מחשיב כאחים, אך אין להם כל קשר אליו, כי מה להם ולו?
בניגוד לטענות רטוש, שכל עממי ארץ ישראל הקדומים היו דוברי עברית ולכן בני לאום אחד, ב”לילה בשומרון” אין קשר מיוחד אפילו בין ממלכות ישראל ויהודה האחיות כביכול, כפי שמגלה הודיהו בדקות האחרונות של חייו. יש כאן סיפור אנטי הירואי במכוון, המכיל דחייה של האידאולוגיות ההרואיות שהפיצו אנשי התנועה הכנענית. אמנם הדחייה אינה מוחלטת − שנהר ללא ספק מוצא עניין אינטלקטואלי מסוים ברעיונות הכנענייים, ואולי אף כוח משיכה מסוים, אך כמו רוב האינטלקטואלים של היישוב, הוא סולד מהפנטיות הקיצונית של דרישת רטוש לנטוש לחלוטין את התרבות היהודית הקדומה עבור “הבעל”.
הכנענים ב”על מי מרום” − “לא תואר להם ולא הדר“
הדים לרעיונות הכנעניים ניתן למצוא גם בסיפור התנ”כי האחרון של שנהר, “על מי מרום”,שבו חוזר שנהר לתבוסה שאותה הנחיל יהושע בן נון ליבין מלך חצור ולכנענים בנחל מרום בגליל. לראשונה בסיפור זה מוצגת המפלה הכנענית מנקודת המבט של לוחם כנעני מובס וגווע למוות בשדה הקרב, שאינו מבין מדוע הבעל שאותו עבד כל חייו באמונה נטש אותו. על פי הגדרתו של רטוש, יחמי הכנעני הוא עברי בן עברים דובר עברית. לדעת רטוש כל יושבי הארץ שהשתרעה מגבול מצרים עד נהר פרת היו עם אחד בעל לשון אחת.
אמנם הארץ הייתה מפוצלת ליחידות מדיניות רבות והלשון הייתה רבת ניבים והאמונות שונות, אבל לא היה זה פיצול לאומי. “העברי” כבן עם חי בריא ונורמלי בארצו, ונלחם בתעוזה במלחמות שונות .זאת, לעומת היהודי הגלותי, שהוא “ערש העבדים והמשעבדים מאז ומעולם”.
לדעת רטוש ליהודים יש תסביכים נפשיים שונים של מוכי גלויות. העברים מבחינתו הם שבטי פראים שבאו להחריב את ארצו התרבותית והפורחת. “למה הבעל באתנו כל הרעה הזאת? שואל יחמי, “וכי עולות וזבחים לא הקרבנו לך – ולמה הסתרת בינה משרינו ” – והבעל מחשה”. דן מירון מוסיף: “וכך גם יחשה אלוהי ישראל בבוא היום – יומו. רק זכר מה ישאר”. שנהר בכל אופן, בניגוד לטענתו של דן מירון, אינו מתמקד רק באימפוטנטיות של הבעל שהיא נקודה משנית עבורו, אלא גם ובעיקר בחוסר הבנתו של הגיבור הכנעני יחמי את שבטי ישראל. “שבטי אלמונים שאינם למודי מלחמה, לא תואר להם ולא הדר, לא רכב ולא סוסים… מן הישימון באו ובידם אין כל ערי מבצר, לא ייסדו מימיהם ובניינות לא בנו, שדות לא זרעו וכרמים לא נטעו − תרבות אנשים עבדים ההולכים חשכים, ותולדות אין להם ובגויים לא נודעו”.
יש כאן הד ברור להתקפות של רטוש על היהודים הגלותיים. ליהדות, ציין רטוש, יש היסטוריה של הגולה בלבד, וזו רצופה כולה פורענויות, פוגרומים וגירושים. מן העז והמפואר אין בה מאומה. “היהדות לא תילחם על מולדת באשר מולדתה היא הפזורה… כי בלב שלם ושקט יבגוד היהודי וריפה ידיים … כי אין נלחמים בחרוף נפש על מותרות ואין שופכים את הדם על התפל…” משום כך לדעת רטוש, על האומה העברית החדשה וההרואית בארץ ישראל להיפרד לחלוטין מהעדה היהודית המפוזרת בעולם. עדה שהיא “יחדנית, מסתגרת, רפופת קיום, יושבת על הנשק ועל הכסף בתוך עולם עוין, בקשרי חשדנות עולם ואיבת עולם עם כל העולם סביב…”
הלוחם הכנעני הגאה, המובס והגווע, שאינו מסוגל להבין את העברים הפולשים שאין להם כל עניין בארץ ישראל ובטוב שבה, הוא מעין לעג להתקפות על היהודים הגלותיים, שאותן נהג להשמיע רטוש.
הוא בגוויעתו תמה הכיצד “הוא, יחמי, מרמי היחס אשר בארשף העיר, הוא יודע להבחין בין התבן והבור, ועושי בדים לא יוליכוהו שולל … הוא גדל הבשר שכוחו במותניו, ולא יחת מפני הדוב ומפני הארי, וכולו משוריין וחמוש בזין אוכל זין – הוא נפל בנופלים, ולא ברי לו עם עברי צנום ודל קומה, הניזון משרשי עשבים וגרעיני בר… בא ותקע לו בצדו את רומחו העלוב בטרם ימצא ידו להתגונן בצינה”.
הנה כי כן, הכנענים כאן הם לוחמים נועזים ומרשימים, אך היהודים חסרי התואר וההדר שלא בנו דבר ולא זרעו דבר, שבאו מאי שם −הם-הם המנצחים לבסוף את הכנענים הגאים.
קשה למצוא אירוניה אכזרית יותר כלפי רעיונות הכנענות.
את “על מי מרום” תוכלו לקרוא ב”יקום תרבות” כאן.
הערות שוליים :
[1] “לילה בשומרון ” הופיע במקור במאזניים ירחון יח תש”ד ע’ 88-97 ולאחר מכן בקובץ הסיפורים “מאז ומקדם (שוקן ,תש”ז) ושוב ב” סיפורי יצחק שנהר ” כרך השני.( מוסד ביאליק 1960)
[2) רוב הפזמונים של שנהר היו יצירות של תעמולה ציונית חסרות ייחוד.אולם דווקא פזמונו המפורסם והמושמע ביותר שזכה לעשרות ביצועים ” “מה אומרות עינייך ” עם לחן של יוחנן זעירה הוא בעל אופי רומנטי אינדיבידואליסטי שאינו מאפיין את מרבית פזמוניו האחרים.
[3] סדרים :מאסף סופרי ארץ ישראל תל אביב תש”ב ע’ 78-92
[4] גליונות א. תרצ”ד ע’ 204-212
[5] סיפורי יצחק שנהר כרך ב’ ע’ 330-337 שם אנו מוצאים קטעים כמו ..במקום אחר מצא קטעי סודות של עלמין קדמאין דאתחרבו מחמת שגברה בהם הקליפה ,וכן שיחות שניים עם אותם המלאכים שנטרדו וגער בהם הקב”ה והפילם משמי מרום ומצאם אדם הראשון ושב וחקק את דמותם מאל”ף ו עד ת”ו וכמו כן תיאורי דברים של הקו הירוק’ המקיף את העולם ושל האבנים המפולמות המוקעות בתהום“….( שם ע’ 334)
[6]בשבעה דרכים : סיפורי מסעות / ירושלים : שוקן, תשי”ד. בפרקים “קדמי ארץ”. ו”פרקים מתוך כתבי הקודש של קיצ’ה מאיה ” ע’ 110-139 .
[7] כאמור שנהר היה עורך “לוח הארץ ” שבו פורסמו רשימות שונות על נושא הכנענות ובהם מאמרו המקיף והחשוב של ברוך קורצוייל על נושא זה. ” מהותה ומקורותיה של תנועת “העברים הצעירים” (“כנענים“) ” לוח הארץ תשי”ג. יש מקום לחשוב שפרסומים אלו שיקפו של עניינו של שנהר עצמו בנושא זה.
[8] וכך למשל ישורון קשת במאמר מקיף על יצירת שנהר מעבר לכך שהוא מציין ש”שנהר ניסה את כוחו בהצלחה גם “בציורים היסטוריים” רק’מזכיר את “גיחזי “ו”לילה בשומרון” בשמותיהם ומציין ש”מן הראוי היה להרחיב עליהם את הדיבור“. אך אינו עושה זאת .ישורון קשת”סיפורי יצחק
שנהר” מולד טז ע’ 320-326, 1958. וגם ביצחק שנהר מבחר מאמרים על יצירתו”. ע’ 123. יוסף ליכטנבום מעיר על סיפורים אלו ש”יש בהם תערובת של ריאליזם וסמל ” ומעבר לכך אין לו הרבה מה לאמר עליהם. ראו יוסף ליכטנבום “ספרותנו החדשה ” ע’ 268.
[1] “האשל ” מאזניים ירחון י”ד תש”ב ע’ 19-25.
[1] “וכך הוא כותב שם על כך ש”נתיב ילדותה של הארץ נגול ..כמרבד מהווה עד האופק..במרבד זה נתבעו לפנים רגלי האמורי גבה הקומה ועקול האף.כאן נמהרו להקות הדנים הערמומיים ושוחרי הקרבות בדרכם לעבר העיר ליש מולדתם החדשה.כאן רכבו אבירי הצלב בעלי שריוני הנחושת“. גם בסיפור “פרזון” כאשר גיבורת הסיפור שרה מוהר צופה בהרי הארץ היא חושבת על עברם הקדמון ..”בינות להם עברה פמליה של דורות רבים שנשאו עימהם נזרות אנוש ואגדות אלוהים“. ראה דיון מפורט בעניין זה אצל ד.מירון ” אדם ונוף בסיפורי יצחק שנהר”” כיוון אורות :תחנות בסיפורת העברית המודרנית (שוקן 1979) ע’ 432-433
[9] ראו דיון בסיפורים אלו במאמרי : אשד, אלי, 2007. “דור המדבר של דוד פרישמן”, עמדה: ביטאון לספרות, גיליון 17, עמ’ 105-101.
[10] יצא בהוצאת אבן חושן רק ב-2005 שנים לאחר פטירת הזז. אך נכתב עוד בסוף שנות העשרים.
[11] סדרה שהוקרנה בטלוויזיה הלימודית בשנת 1996.ראה עליה מאמרו של אלי אשד פלישתים וישראלים: סדרת הטלוויזיה “חצי המנשה”, בבלוג “היקום של אלי אשד”2005
12] במקור פורסם תחת השם “בבל ” ב”גליונות ב’ ע’ 106-117 תרצ”ד , 1934 פורסם במלואו בקובץ הסיפורים “מאז ומקדם (שוקן ,תש”ז) ע’ 159-186. בניגוד לשאר הסיפורים התנכיים שפורסמו ביחד עם מחזה זה בחלק “מקדם” של ספר זה.המחזה לא פורסם גם בכל סיפורי יצחק שנהר. אולי בגלל סיווגו הז’אנרי במחזה.
[13] אפשר בהחלט להשוות את “משא בבל ” למחזהו האחרון של מתתיהו שוהם ” אלהי ברזל לא תעשה לך : חזיון קדומים (ורשה : א”י שטיבל, תרצ”ו( העוסק במאבקו של אברהם אבינו בעולם האלילי ובגוג המבטא אידיאולוגיה של שליטה עולמית המקבילה לאידיאולוגיה הנאצית הדומיננטית בזמן שבו כתב שוהם את המחזה. בו שם שהם בפיו של גוג הנלחם בחזון השלום של אברהם דברים המזכירים את האידיאולוגיה הניטשיאנית –נאצית בדומה למאבקו של נמרוד בנוח ב”משא בבל”. מחזה מקביל נוסף מאותה התקופה הוא מחזהו של יעקב כהן “הנפילים ” (הנפילים – פואמה דרמטית. פורסם במקור בהמשכים ב”מאזניים” כרכים ט-י, תרצ”ט – תש.ושוב בכתבי יעקב כהן כרך רביעי :כתבים דרמטיים,1945) שגם הוא עוסק בדור המבול ויש בו רעיונות ניטשיאניים.
”
[14] “זמרת הארץ” הופיע במקור ב”גליונות” כ’ תש”ז ע’ . 166-179 לאחר מכן בקובץ הסיפורים “מאז ומקדם “(שוקן ,תש”ז) ושוב ב” סיפורי יצחק שנהר ” כרך השני.( מוסד ביאליק 1960). הפרשנות שמופיעה שם של דמויותיהם של ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה מלכי ישראל ויהודה היא שונה מאוד מהפרשנות שלהם במחזהו הידוע של ניסים אלוני “אכזר מכל המלך ” שהחל להיכתב זמן לא רב לאחר פרסומו המקורי של הסיפור ועלה על הבמה ב-1953.
[15] “גיחזי ” הופיע במקור ב”מאזניים ירחון כ”ג תש”ז ע’ 277-283.ולאחר מכן בקובץ הסיפורים “מאז ומקדם (שוקן ,תש”ז) ושוב ב” סיפורי יצחק שנהר ” כרך השני.( מוסד ביאליק 1960).
ב-1951 פירסם הסופר הצעיר ניסים אלוני סיפור מקראי בשם “עלייתו של אלישע ” בכתב העט “עין” שעוסק גם הוא בנביא אלישע אם כי בשלב מוקדם יותר בחייו , זוהי אחת היצירות המועטות בעברית שעוסקות בנביא זה ואולי חב משהו ל”גיחזי ” של שנהר שפורסם שנים מועטות קודם לכן.
[16] פנואלי.ש. מאצטבת הספרים: סיפורים של יצחק שנברג. דבר, י’ באדר א’ תש”ח, 20 בפברואר 1948, עמ’ 7
[17] ברוך קורצוייל “מאז ומקדם ליצחק שנברג ” הארץ 5.10.1947
[18] ש. פנואלי.. מאצטבת הספרים: סיפורים של יצחק שנברג. דבר, י’ באדר א’ תש”ח, 20 בפברואר 1948, עמ’ 7.
[19] אריה ליפשיץ :שהעולם בליבו “זמנים ” יום ו’ יד באייר תשטיו 6.5.55 . רשימה זאת הופיעה בגיליון לצד פרסום ראשון של מאמרו החשוב מאוד של מירון המוזכר למטה ופרסום ראשון של סיפורו ההיסטורי המרשים של שנהר “על מי מרום “.
[120 רות שנפלד “מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים .פפירוס 1986 ע’ 25
[21] דן מירון “אדם ונוף בסיפורי יצחק שנהר” מופיע בגירסתו הסופית ב “כיוון אורות :תחנות בסיפורת העברית המודרנית “ שוקן 1979 . ראו במיוחד ע’ 433-435. .
[22) לילה בשומרון ב”סיפורי יצחק שנהר –כרך שני ” ע’ 544
[23] לילה בשומרון ע’ 543
[124 לילה בשומרון ע’ 545.
[25] ראו ב”משא הפתיחה של ” של רטוש ” מצוטט אצל יהשע פורת “שלח ועט בידו ” ע’ 196-197
[26] לילה בשומרון ע’ 546
[27] לילה בשומרון ע’ 548
[28] אפשר גם לטעון שהדמות מזכירה את הדמות ההירואית-פרימיטיבית של “טרזן איש הג’ונגל ” אדם הקרוב לאדמה ולבעלי החיים שגם בו עסקו כמה יוצרים כנעניים” וראה במאמרי “טרזן בארץ הקודש”. בספר “מטרזן ועד זבנג :סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית ( בבל ,2003)
[29] דיון מפורט על הפסל של יצחק דנציגר “נמרוד” ועל השפעתו על אנשי התנועה “הכנענית ראו אצל דוד אוחנה אוחנה לא כנענים לא צלבנים ” :מקורות המיתולוגיה הישראלית, ע’ע’ 110-116
[30] “הופיע במקור ב”זמנים לספרות “6.5.1955 ושוב ב” סיפורי יצחק שנהר ” כרך השני.( מוסד ביאליק 1960) יתכן שבמקור תכנן שנהר את הסיפור הזה כקטע מסיפור גדול הרבה יותר אולי רומן שלם על מלחמות יהושע בן נון בכנענים.אך גם הפרק שפורסם עומד לחלוטין בפני עצמו.
[31] מעניינת העובדה ששנה קודם לפרסום הראשון של סיפור זה הופיע במגזין “הארץ שלנו ” סיפור קומיקס שאותו כתב הסופר הכנעני הצעיר “יעקב”( אשמן) , בשם “גם אמנון במתנדבים:סיפור על גבורת נער עברי בימי השופטים. ” שאותו אייר דוש ” ( קריאל גרדוש ) “הארץ שלנו “כרך ד’ 1954 חוב’ 21-40 10.2.1954-23.6.1954 וגם בסיפור זה הופיע תיאור של קרב של הישראלים כנגד הכנענים של המלך יבין וסיסרא בימי השופט ברק בן אבינועם . האם שנהר שעבד בעיתון “הארץ” קיבל השראה מסיפור זה?
עוד עובדה מעניינת היא שאשמן איש התנועה הכנענית פירסם סיפור בשם “כמוש אלוהי צדק” בכתב העת של “הכנענים “אל”ף” באוקטובר 1950 הנקרא כניגוד האידיאולוגי של סיפור זה. בסיפור זה המלך מישע מקים לתחייה את האל כמוש באמצעות פולחן הקרבת אדם ושולח אותו כנגד הישראלים. לא מן הנמנע ששנהר ב”על מי מרום ” מגיב לסיפור זה של אשמן שעבד איתו בעיתון “הארץ”.
[32] ראה תיאור פרטני של אידיאולוגיית הזהות של רטוש אצל ויסברוד “האידיאולוגיה הכנענית ” בתוך הקבוצה הכנענית-ספרות ואידיאולוגיה כרך א’ ע’ 54
[33] שם ע’ 55
34] מירון ,ע’ 434.
[35] שנהר ” על מי מרום ” סיפורי יצחק שנהר כרך ב’ ע’ 555 .כדאי לשים לב כאן לצירוף המילים הלא שכיח “ההולכים חשכים” שלדעתי יש בו משום רמז ברור לפואמה ידועה של רטוש “ההולכי בחושך” שבה תיאר בצורה מפורטת ביותר את האידיאולוגיה האנטי יהוזית גלותית שלו. אמנם אותה הפואמה פורסמה בדפוס רק שנים לאחר פרסום סיפור זה בה-1965. אולם ידוע שרטוש עבד עליה כבר עשרים שנה ויותר קודם לכן וסביר להניח ששנהר היה מודע לה היטב ולדעתי יש רמזים לרעיונות שלה גם בסיפור המוקדם יותר “לילה בשומרון ” ( ראו למעלה ). . על פואמה זאת ראו מאמרי ברשת :
ההשבעה של יונתן רטוש “מגזין יקום תרבות ” נובמבר 2011 https://www.yekum.org/2011/11/%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A9/
[36] רחל ויסברוד “האידיאולוגיה הכנענית ” בתוך הקבוצה הכנענית-ספרות ואידיאולוגיה כרך א’ ע’ 54
[37] יונתן רטוש “משא הפתיחה ” פורסם במקור ב1944 ובספרו “ראשית הימים .ראה ציטוטים אצל יהושע פורת “שלח ועט בידו :חייו של יונתן רטוש ע’ 195
ביבליוגרפיה
אוחנה ד. ( 2008) לא כנענים לא צלבנים ” :מקורות המיתולוגיה הישראלית ” מכון שלום הרטמן כתר ואונ’ בר אילן
אשד, א.( 2004.) “טרזן העברי”, עולם קטן: כתב עת לחקר ספרות ילדים ונוער, גיליון 2, עמ’ 110-90.
אשד א. ( 2011) ההשבעה של יונתן רטוש “מגזין יקום תרבות ” נובמבר 2011 https://www.yekum.org/2011/11/%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A9/
וייס ה. (1976) “מבוא ( הביקורת על יצירתו הסיפורית של יצחק שנהר ( שנברג ) ” ביצחק שנהר :מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו בעריכת הילל וייס , עם עובד. ע’ 7-47
ויסברוד ר. “( 1987) האידיאולוגיה הכנענית ” בתוך :הקבוצה הכנענית-ספרות ואידיאולוגיה:כרך ראשון ” תל –אביב , האוניברסיטה הפתוחה.
ליכטנבום ,י.(1963) ספרותנו החדשה :התפתחות השירה והפרוזה בספרות העברית ” ניב ע’ 265-268.
ליפשיץ א. (1955)”שהעולם בליבו “זמנים” 7 יד באייר תשטיו
מירון .ד (1979)) “אדם ונוף בסיפורי יצחק שנהר” בתוך “”זמנים “( עיתון יומי)6.5.55-13.5.55
וגם ביצחק שנהר :מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו בעריכת הילל וייס , עם עובד 1976. ע’ 75-92
הגירסה המלאה ביותר של מאמר זה היא ב:”כיוון אורות :תחנות בסיפורת העברית המודרנית שוקן 1979. ע’ 431-450.
פנואלי.ש. )1948(מאצטבת הספרים: סיפורים של יצחק שנברג. דבר, י’ באדר א’ תש”ח, 20 בפברואר 1948, עמ’ 7.
פורת, י. ( 1989) שלח ועט בידו : סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש) / [תל-אביב] : מחברות לספרות, זמורה,
קורצוייל ב.(1947) “מאז ומקדם ליצחק שנברג ” הארץ 5.10.1947
קורצוויל ב. ( 1960) “המספר בדמדומים בין שני עולמות “תרבות וספרות –הארץ 1.9.1960 וגם ביצחק שנהר :מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו בעריכת הילל וייס , עם עובד 1976 ע’ 150-164.
קשת,י. (1958)”סיפורי יצחק שנהר” מולד טז ע’ 320-326, וגם ב” יצחק שנהר מבחר מאמרים על יצירתו“. ע’ 113-124.
שנפלד ר. ( 1986) “מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים .פפירוס 1986
שקד ,ג. ( 1983) “יצחק שנהר –בין הדורות ” בתוך הסיפורת העברית 1880-1980 כרך ב:בארץ ובתפוצה ” הקיבוץ המאוחד וכתר ,.ע’ 328-338.
ראו עוד על יצחק שנהר:
נראה שכיום יצחק שנהר זכור בעיקר כפזמונאי של פזמון אחד ויחיד מתוך רבים שכתב “מה אומרות עינייך” שהולחן בידי יוחנן זעירא.
הפזמון הרומנטי הזה היה יוצא דופן בין פזמוניו של שנהר שהיו ברובם “ציוניים -קולקטיביים” כטעם תקופתו.אבל דווקא הוא השתמר כנראה בעיקר בגלל הלחן.
הפזמון הזה זכה לקרוב לשלושים ביצועים בידי זמרים שונים והיד עוד נטויה.
ראו באתר
“זמרשת:
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=3442&artist=117
שאר הפזמונים של יצחק שנהר שמובאים באתר “זמרשת ” הם בולטים פחות.הן במילותיהם והן בלחנים שלהם.
ראו אותם כאן
http://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=117
אבל יש מתוכם אחד שאני זוכר אותו מהילדות “כך הולכים השותלים ” עם לחן סוחף שהלחין ידידיה אדמון והוא אחד הפזמונים הבולטים של חג טו בשבט :
הנה הוא באתר “זמרשת”
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=245&artist=117
שלום אלי, מאמר מעניין.
אשמח אם תוסיף ביבליוגרפיה ותציין מראי מקום.
תודה,
אלעד.