מאת חיים  מזר

המאמר פורסם ב”אנדרומדה”, ביטאון העמותה הישראלית לחקר עב”מים וחיים חוץ ארציים, גיליון  מס’ 3, ספטמבר 2008

רמשטיין היא עיר בדרום מערב גרמניה, שבסמוך לה ממוקם בסיס של חיל האוויר האמריקאי. בעידן המלחמה הקרה, כוחות נאט”ו – ובראשם ארה”ב, וכוחות ברית ורשה – ובראשם בריה”מ, היו בוחנים אלה את כוחותיהם של אלה. כל ברית הייתה שולחת את מטוסיה למרחב האווירי של השנייה כדי לבחון יכולות טקטיות ואסטרטגיות. למרות המתיחות בין שני הצבאות, הן פעלו פחות או יותר על פי כללי משחק לא רשמיים, בבחינת מה “מותר” ומה “אסור”. התגובות של האמריקאים נועדו בעיקר להפחיד את הצד השני. המטוסים האמריקאים,  בפוגשם את המטוסים של הרוסים, העמידו בפניהם שתי אפשרויות – ללוות אותם עד לגבול או להפילם.

זה היה נוהל הקרבות עד ל-24-23 במאי 1964. בתאריך זה הוכנסו לשימוש בבסיס האמריקאי תחמושת חיה לתותחים ולטילים נגד מטוסים מדגם “שאפארל”. תותחי הוולקן 20 מ”מ צוידו בפגזי זרחן בעלי עוצמת פיצוץ גבוהה. בכל סוללת תותחים היו 6 קנים,  קצב אש של 2.000 פגזים בדקה וטווח השמדה מדויק של 6 ק”מ. החיילים הצטוו להיות בכוננות קבועה.

באותו יום, בשעה 12:45, הועברה לכוחות הודעה שמתקרב גוף עוין. ההוראה הייתה חד משמעית – כל גוף מתחת  לגובה של 900 מטר – יופל. השאלה המתבקשת היא מדוע נערך שינוי בסוגי האמל”ח ובאופן התגובה. תשובה אפשרית היא שלכוחות האמריקאיים הגיע מידע מודיעיני שעל פיו הרוסים או כוחות ברית ורשה מתכננים  לבצע פעולה חריגה, אם לצרכים צבאיים ואם להשגת הון פוליטי במישור הבינלאומי. אם הנחה זו נכונה, קשה להאמין שההכנה לפעילות כה חמורה יכלה להתבצע ללא אישורם של הגורמים הבכירים ביותר בוושינגטון.

מה שקרה היה שונה לחלוטין ממה שציפו לו. בשעה אחת בצהריים, על פי תיאורו של אחד החיילים, חדר למרחב האווירי גוף אליפטי וחלק בעל קצוות עגולים באורך 11 מטר, שזהר בצבע כסף ססגוני. גוף זה טס במהירות גבוהה ובלתי אפשרית עד כדי אי יכולת לאמוד במדויק את מהירותו, מכיון שניסה לחמוק מהפגזים שנורו לעברו. באמצעות מחשב התותחים ומכ”מ דופלר, חושבו במדויק המהירות, המרחק וכיוון הטיסה של גוף זה. כוונות התותחים ננעלו עליו. הנחת העבודה הייתה שפצצות הזרחן יצרו אפקט של פריחה (blooming flower ) בפוגען בגוף הטס.

התגובה הייתה בלתי צפויה. נראה היה שהפגזים נספגים או מתאדים בזמן הפגיעה, על ידי סוג מסוים של שדה כוח. טיל “שאפארל” ששוגר לעבר הגוף פגע בו וגרם לו לרטוט, לעצור ולבסוף, תוך כדי רטט, לנוע לעבר הקרקע בעמק סמוך. הצופים במתרחש האמינו שירידתו של גוף זה לעבר הקרקע הייתה מבוקרת.

כל מי שהשתתף בירי לעבר מטרה זו קיבל הוראה לחזור מיד לבסיס ברגע שהמטרה פגעה בקרקע. הייתה זאת הוראה חריגה במיוחד, לאור העובדה שמקובל היה כי צוותי התותחים נשארים סמוך לכלי הירי, למקרה שתידרש תגובה חוזרת ומהירה. החיילים היו ערים לכך שצוותי חיל האוויר נעו לעבר מקום נפילתו או נחיתתו של הגוף.

באותו זמן, מייג’ור אנדריוס שהה בבסיס חיל האוויר האמריקאי McGuire בניו ג’רסי שבמרילנד. מייג’ור אנדריוס היה בעמדת כוננות, כשמטוס תובלה, שעליו פיקד C-141 Starlifter, מוצב בסמוך. הוא וצוותו חיכו להנחיות המראה לכל מקום שיידרש – נוהל קבוע למקרי חירום. על פי ההנחיות הוא המריא לעבר בסיס חיל האוויר אנדריוס (לא להתבלבל. במקרה שם הבסיס הוא כשמו של הקצין) במרילנד. שם הוא נפגש עם בריגדיר ואזרחים בעלי תיוג של ה-CIA. במקום זה הוא קיבל תדרוך ביחס למשימתו, ונאמר לו כי יהיה עליו לקחת עמו צוותים מחיל האוויר, האמורים להגיע במיוחד. במהלך טיסתם לגרמניה, נאסר עליו ועל צוותו לשוחח עם חיילים מבסיסי Wright Patterson  ו-Nellis.

על הדופן העליונה של  המטוס ועל כנפיו הותקן מערך של תמיכות מתכתיות ואליו הוצמד גוף בעל צורה אליפטית, שכוסה בברזנט בצבע ירוק חד  גוני. אנדרוס וצוותו המריאו לאחר הטענתו של גוף חריג זה לארה”ב. אנדרוס שם לב לכך שבמיכלי הדלק של המטוס הייתה כמות מינימלית של דלק, בשל אותו מטען חריג. ברגע שהמטוס הגיע לגובה שיוט חיכה לו מטוס KC -135 לשם תדלוק  אווירי. בהנחיות שאנדרוס קיבל, נאסר עליו לנחות עד שיגיע לבסיס חיל האוויר Wright Patterson באוהיו, ונאמר לו כי ייפגש עם מטוסי תדלוק בנקודות אסטרטגיות לאורך האוקיינוס האטלנטי.

הנחיתה באוהיו הייתה לילית, ומהצוות האווירי שליווה את הטיסה נותרו רק ארבעה אנשים. לאנדרוס ולצוות לא ניתנה אפשרות לרדת מהמטוס לאחר הנחיתה, ולא נעשה תדלוק. כמו בגרמניה, המטוס המריא עם כמות מינימלית של דלק’ והוא תודלק על ידי מטוס C-135 אחר וטס ישירות לבסיס נליס שבנבדה. גם כאן לא הורשה הצוות המטיס לצאת מהמטוס לאחר הנחיתה. המטען החריג הוסר ונלקח מהמקום כשהוא מכוסה כולו. במהלך טיסתם חזרה לבסיסם McGuire, דיווח קולונל  של חיל האוויר לאנדרוס ולצוותו, כי הם השתתפו במשימה בעלת סיווג גבוה, וכי נאסר עליהם לדבר על כך איש.

בדיווח זה יש פרטים ספורים על הגוף שהופל – ברם, מאופן טיפולו של הצבא האמריקאי בנושא אפשר ללמוד פרטים נוספים. החיילים בגרמניה לא דיווחו על מטוס שנפל, אלא על גוף בעל צורה חריגה. צוין כי אין לו כנפיים, וכי למרות הפגיעה הקשה בו, ירד לקרקע בצורה מבוקרת. לפיכך נראה שמדובר בכלי טיס בעל מנגנון טיסה שונה מהמוכר, וכי מישהו ישב בתוכו והטיסו. כתוצאה מהפגיעה הקשה הוא עבר לדפוס של נחיתת חירום (emergency mode). התגובה של דופן הגוף לפגיעת פצצות הזרחן מעידה על מטלורגיה שונה מהמקובל. זו לא פגיעה אופיינית לכלי טיס. אמנם לצבא הרוסי היו סודות מטלורגיים משלו, אבל הם לא היו שונים מהותית מהמטלורגיה של המערב.

מה הייתה הבהילות בהטסת כלי טיס זה לארה”ב? אם כל כך רצו לשמור על סודיות, אפשר היה להעביר אותו במכולה או במשאית גדולה לרכבת – אפשר היה להטעינו ולהסיעו לנמל הקרוב ביותר, ומשם – באונייה לארה”ב. הצבת שלטים בנוסח “ציוד צבאי” על המכולה לא הייתה מעוררות שאלות. להפך, זה היה נתפש כדבר מובן מאליו שאיננו דורש הסברים מיוחדים. סביר להניח כי היו מסבים חלק זה של האונייה לשטח צבאי, וגם מציבים מסביבו שמירה הדוקה. עצם העברתו על דופן מטוס – גם אם הוא מכוסה – מעיד על משהו חריג ומעורר שאלות.

השימוש במטוס תובלה ספציפי זה יכול להעיד על משקלו של הגוף. משקלו הריק של המטוס 66.542 טון ומשקלו המלא 147 טון. המטוס המריא עם מטענו החריג כשבמיכליו מעט דלק והוא תודלק לכל אורך הטיסה עד לנחיתה הסופית בבסיס נליס. נראה שכמות הדלק בהמראה הספיקה למטרה זו ולמרחק טיסה קצר עד לתדלוק הראשון. הכוונה הייתה לחסוך במשקל כדי לאפשר לשאת מטען כה חריג, מה שמעיד על משקלו של גוף זה – עשרות טונות. באשר לאורכו  המשוער – נראה שהיה כנראה יותר מ-11 מטר. אורכו של מטוס התובלה הוא 51.3 מטר,  ומכאן ניתן להקיש שאורכו של גוף זה היה 20 מטר או יותר, וקוטרו במרכז 4-3 מטר.

מטוס עם מטען כה חריג כשבמכליו כמות דלק כה מעטה לאחר ההמראה – כושר התמרון שלו מוגבל, בפרט כשמדובר בתדלוק אווירי. ניתן להניח שמרב התמרונים, אם לא כולם, נעשו על ידי מטוסי התדלוק – וגם זאת בזהירות רבה במיוחד. תנועה לא זהירה עלולה הייתה לפגוע במטוס ולהביא לנפילתו ולהתרסקותו.

הבהילות הרבה שבה גוף זה הוטס לארה”ב, יכולה להעיד על כך שכנראה נפלטה ממנו קרינה חזקה ביותר. קרינה זו יכולה למשל לנבוע מהמנוע או ממנועיו של כלי זה, בשל פגיעת הטילים או בשל פגיעה בזמן הנחיתה או ההתרסקות. קרינה זו עלולה הייתה לפגוע לא רק באנשי הצבא שהיו בקרבת מקום, אלא גם ביישובים סמוכים. לא קשה לנחש איזו מהומה תקשורתית ופוליטית היתה מתעוררת אם אירוע זה היה נחשף.

אם גוף זה ביצע נחיתת חירום או התרסק, יכול להיות שהיו בו ניצולים או שמטיסו/יו נספה/ו. תהיות אלה מעוררות מעל כל ספק את ההשערה, שמדובר בכלי טיס שאינו מכדור הארץ. המחקר המתבקש הוא משולש – הנדסי, טכנולוגי וביולוגי.

מקורות

1. Ed. Kormarek – “Extraterrestrial   shoot -down over Germany?

http://exopolitics.blogspot.co.il/2007/10/et-shoot-down-over-germany.html

4 תגובות

  1. חיים
    תודה על הכתבה
    שלח לי את המייל שלך אני רוצה לקיים ערב תרבות בנושא אסטרונומיה ועבמ”ים
    במסגרת חותם תרבות המתקיים אחת לחודש ברמת השרון
    אבי גולדברג

  2. חנן סבט כותב בתגובה לרשימה הזאת בפייסבוק:
    יש לציין שהאירוע מוזכר בספרו של הקולונל פיליפ קורסו, “The Day After Roswell”, שכן קורסו היה מפקד בסיס חיל האוויר האמריקני בראמשטיין (גרמניה), כשאירע המקרה הזה. הוא מתייחס אליו כיירוט מוצלח ומכוון.
    קצין מודיעין ואדם מוערך ביותר. ספרו מהווה את עדותו האישית וכך הוא חוזר וטוען. נכון להיום, לא זכור לי שמשהו מטענותיו הופרך.

    היו שניסו לערער על טיעוניו, כמו חוקר העב”מים המפורסם והמוערך סטנטון פרידמן, אבל המניע הוא אישי. קורסו טעה מאחר ולא נתן שום קרדיט לאיש בספרו ולא הזכיר את החוקרים האחרים עליו התבסס (כמו פרידמן). לכן, פרידמן נפגע מכך אישית ומאז הוא מנסה לגמד את טענותיו של קורסו או לטעון שחלקן הגדול לא מדויק.

    רק כדי לסבר את האוזן, חלק מהממצאים עליהם דיבר קורסו ב- 1996 (כשהספר ראה אור), צצו להם בשנים האחרונות כפיתוח חדשני – כמו הקסדה והחומרה שמסוגלת לקרוא מחשבות ולפענח גלי מוח. קורסו דיבר על כך שנים לפני שאלו הוצגו לציבור.

    לשקרים יש מניעים – בדרך כלל פרסום וכסף. קורסו נפטר שנה לאחר צאת הספר לאור ולטענתו, הוא כתב זאת למען נכדיו שידעו את האמת. אמנם זו עדות ועדות בלבד, אבל אין מניעים לשקר וגם מי שסייע בידיו לכתוב את הספר, איננו אדם שמוכר כשקרן או שאינו מכיר את הממצאים (וכוונתי לד”ר ויליאם ברנס).”

  3. לגבי קורסו הבאתי הוכחה בדיון לכך שהוא נתפס בשקר:סנטור שציטוט שלו ששיבח את ספרו של קורסו הופיע על כריכת ספרו טען בתגובה שהוא כלל לא קרא את הספר.ניתן לו לקרוא ספר אחר לגמרי ואותו שיבח.

    על כך ענה חנן סבט :
    “זהו טיעון של הסנאטור. יכול להיות שהוא נבהל כשגילה שמדובר בספר על עב”מים והעדיף לסגת. אני חושש שמי שמשקר כאן איננו קורסו, אלא הסנאטור.
    אגב, זהו לא מקרה ראשון שאנשים נסוגים לאחר שסיפקו הבטחות דומות. בשנת 1996 עדיין לא היה מקובל שסנאטורים ידברו על עב”מים בגלוי.” .

    ןעל כך עניתי:
    אז הנה שקר נוסף המובא במאמר ביקורת על קורסו :
    :This is part of Corso’s story of how he got the job of exploiting alien technology as head of the Foreign Technology desk of Army R&D in “early 1961”. The alien microchips and other technology had been recovered from Roswell decades earlier but gathered dust in one filing cabinet, together with extensive files and documents on the case, until genius Corso came along and figured out what to do with it. A “couple of days” before he was officially expected to begin at the Pentagon, he was led through back door means to meet his new boss and old friend, Lt. Gen. Arthur Trudeau, head of Army R&D. (His military records indicate he arrived at Army R&D Hq in the Pentagon from Baltimore on May 5, 1961) This was supposedly done so that no one would know officially that Corso was inside the Pentagon yet and so he wouldn’t be followed. Corso asked why he couldn’t go through the “front door.” Trudeau allegedly replied “Because they’re already watching you, Phil.” Thus Corso learned he was being tailed by CIA personnel , but he was determined to not play along.

    Corso claims he marched right past a startled secretary and into the office of the CIA director of covert operations, Frank “Wiesner” (sic), at CIA headquarters in “Langley, Virginia,” and told him off. As indicated above, this must have been “a couple of days” after the initial meeting with Gen. Trudeau, in early May 1961. Keep this date in mind as you read on, as it explodes Corso’s story as a tissue of lies. Corso claims he warned “Wiesner” that he would start carrying a gun and if he ever found a CIA man following him again, the agent’s body would later be found with bullet holes in his head. Later in 1961, “Wiesner” himself was found dead by hanging in a London hotel room, the victim of suicide, Corso claims. Better not tangle with that Corso, no telling what might happen!

    Problem is that Frank G. Wisner (not “Wiesner”) had been hospitalized and replaced as top CIA covert operator nearly three years earlier in August 1958, first by an acting covert operations director Richard M. Helms and then by Wisner’s permanent replacement, Richard M. Bissell, on January 1, 1959. Thus Bissell was the actual CIA Chief of the Clandestine Service (or Deputy Director for Plans) serving in 1961 at the time alleged in Corso’s tale.

    Bissell is famous in history as the leader of the U-2 and the Corona spy satellite projects at CIA as well as the architect of the disastrous Bay of Pigs invasion that had dominated the headlines for the past few weeks before

    Corso arrived at the Pentagon in 1961, so it is surprising that the supposed intelligence expert Corso has such a poor grasp of intelligence history as to not know these well-known facts. Bissell’s name was repeatedly cited as the chief planner of the Bays of Pigs operation in front-page news stories at the time. (For example, see New York Times, April 21, 1961, p. 1 col. 7; May 3, 1961, p. 1 col. 6; July 17, 1961, p. 13 col. 4. The May 3 front-page story reported that CIA “deputy director” Bissell and CIA Director Allen Dulles had testified the day before at a closed-door hearing of the Senate Foreign Relations Committee concerning the Cuba disaster.)

    I interviewed Bissell almost twenty years ago about his UFO involvement and Project Corona and naturally he never mentioned Corso or Roswell. Corso should have known who Bissell was for another reason, namely that he claims (falsely of course) that the Project Corona spy satellite program was handed over to him in 1961 — and that was Bissell’s project. More about this below.

    Worse still, Wisner’s office was not even in the U.S. in 1961 but was in London. Wisner had been sent overseas to take the less demanding post of CIA Chief of Station in London on August 6, 1959, but was recalled from London in the spring of 1962 and resigned from the CIA entirely in August 1962. So Corso could not have simply driven to Wisner’s office in 1961 and barged in — as if we’re to believe that Corso could get through CIA Security so easily to reach the top spook in the Agency and threaten him.

    And it was public knowledge that the new CIA headquarters in Langley, Va., was not yet open for business in May 1961 when Corso’s imagined confrontation with the top CIA spook supposedly took place there. The new building did not receive its first CIA employees until September 1961.

    The New York Times reported on May 3 (p. 5 col. 5) that the CIA s “headquarters staff is scattered throughout Washington in thirty or more buildings but it will EVENTUALLY MOVE into a new building almost as large as the Pentagon on the Virginia side of the Potomac [at Langley].” The New York Times Magazine published a photo of the CIA HQ building “NEARING COMPLETION in Langley, Va.,” on May21, 1961 (pp. 78-79). Only about 4 months later did CIA employees start moving into the Langley building (New York Times, Sept. 28, 1961, p. 20 col. 8; Oct. 8, p. E 7) and by early November 1961 about 1/3 of the CIA HQ employees had moved in, with the rest expected early in 1962 (NYT Nov. 6, 1961, p. 39).)

    Did Corso push his way past construction workers into an unoccupied office-to-be?!? Maybe he just camped out there and waited for all the walls and furnishings to be filled in and “Wiesner” to pick the right office. Maybe there was a time machine in the Roswell spacecraft. There are lots of ways to explain this discrepancy, all of them psycho.

    Worst of all, Frank Wisner did not “hang himself” in a “London hotel” in 1961. He killed himself with a shotgun on his family farm in Galena, Maryland, on October 29, 1965 — years after Corso claims it was, and on the wrong side of the Atlantic for Corso’s fevered and rather sick imagination. There’s no need to add to the Wisner family tragedy with preposterous stories linking him to extraterrestrial investigations, distorting the sad details of his demise and even falsely accusing him of being “one of the best friends” the Soviets ever had. Wisner had been depressed since the Hungarian Revolution of 1956 which he had helped inspire as the top CIA clandestine official only to see it brutally suppressed. Eisenhower refused to overtly intervene or covertly assist the brave freedom fighters who were crushed by Soviet tanks, and Wisner never recovered from his personal anguish over the betrayal.

    If anyone was a real hero it was Wisner not Philip Quixote, the fake. Wisner could have chosen the life of a rich playboy but instead threw himself into service to his country. Whereas others gave mere lip service to the “rollback of the Iron Curtain,” Wisner personally did more to roll it back than practically anyone in his era. And when plans failed and courageous freedom fighters were bloodied or tortured, Wisner saw and felt their anguish and it took a terrible toll on him personally, till it killed him.

    These are not minor errors of abstract historical facts. These are stories of Corso’s own alleged personal experiences involving supposed major episodes in his career and in world history.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × שתיים =