מה שהיה הוא שיהיה ומה שיהיה הוא שהיה – סקירת הספר "אדם הנצחי" ז'ול ורן

"אדם הנצחי" ז'ול ורן, מצרפתית: אביבה-ברק הומי (הוצאת "נהר", 2014) 109 עמודים

מאת אלי אשד

אפתח בתקציר הספר על גבי הכריכה:

אחרי אלפי שנים של סכסוכים עקובים מדם ומלחמות הרסניות הגיע סוף העולם. האנושות נכחדת. כל הערים, העיירות, הכפרים, הארצות והיבשות היו לעיי חורבות. הציוויליזציה נעלמה והייתה לזיכרון עמום. קבוצה קטנה של ניצולים מוצאת מִקלט על אי קטן ומבודד, משם הם מפליגים על סיפונה של ספינה שנדונה להיטלטל על פני הגלים בדרכה לשום-מקום, עד שהיא עולה על שרטון לחוף יבשה חדשה שמגיחה ממעמקים…

האם ישרדו? ואם כן, באיזה מחיר?

תשובתו של ז'ול וֶרְן (1905-1828) ברורה: יצר ההישרדות ושימור הגזע האנושי אפשריים – אך רק במחיר חזרה לעידן הפראי של הברבריות הפרימיטיבית.זה סיפור פנטסטי שראה אור לפני כמאה שנה אך שומר על אקטואליות.

ז'ול ורן, המכונה "נביא העת החדשה", הוא אחד מן הסופרים המפורסמים ביותר של המאה ה-19 − בראש ובראשונה בזכות ספריו המדעיים-בדיוניים, שתיארו המצאות מדהימות. רוב ספריו − ויש לא מעט מהם − תורגמו לעברית, בדרך כלל יותר מפעם אחת.

הספר שלפנינו הוא בעצם נובלה של ורן, שהופיעה רק חמש שנים לאחר מותו, בשנת 1910, בקובץ סיפורים קצרים שיוחסו לו − ובכל זאת, יש הרואים בנובלה זאת את יצירתו הטובה ביותר מבחינה ספרותית.

בקרב חוקרי ז'ול ורן הייתה טענה זאת שנויה מאוד במחלוקת במשך שנים רבות. וזאת, לא בשל חוסר הסכמה על איכותה הספרותית של הנובלה − בין החוקרים קיימת הסכמה כללית שמדובר באחד מן הספרים הטובים ביותר שהופיעו תחת שם המחבר "ז'ול ורן", ודאי שהטוב ביותר מבין הספרים שפורסמו תחת שם זה בעשרות שנות חייו האחרונות ומבין אלה שיוחסו לו ופורסמו לאחר מותו בידי בנו, שרובם ככולם גרועים למדי.

הטענה כי זוהי יצירתו הספרותית הטובה ביותר שנויה במחלוקת בשל חוסר הסכמה בדבר השאלה האם ז'ול ורן אכן חיבר אותה.

כתוצאה מכך, ההתייחסות לספר זה − כפי שהוא מוצג בידי ההוצאה − בעייתית. אין זה ברור כלל וכלל שהוא אכן  פרי יצירתו של ז'ול ורן. היום כבר ברור לחלוטין שמישל ורן − בנו של ז'ול ורן, שהוציא אותו לאור במסגרת קובץ סיפורים שייחס לאביו −  שִכתב אותו לכל הפחות.

מאחר שכתב היד המקורי של היצירה לא התגלה, רוב החוקרים סברו במשך שנים, כי מישל הוא שכָתב אותו מתחילתו ועד סופו, אך ייחס אותו באופן שקרי לאביו. מישל ורן טען בפרסומי התקופה ששמר על סיפוריו של אביו כפי שהיו כשמצא אותם, ורק ערך אותם. אבל השוואה עם כתבי היד המקוריים שנשמרו בארכיון משפחת ורן לאחר מאה שנה, הוכיחה שלעתים הוא לא רק ערך, אלא  שִכתב בצורה דרסטית את כתבי היד של אביו והוסיף דברים רבים משלו.

לעתים לא היה לתוספות הללו כל קשר ליצירתו המקורית של ורן. ספרים כמו "געש הזהב", "ציידי המטאורים", "סודו של  מדען גרמני", "עיר בלב מדבר" (ספרים שתורגמו גם לעברית) עברו שינויים, ולכמה מהם הוסיף חלקים שלמים פרי יצירתו שלו בלי לציין זאת בשום מקום בספר. השינויים כללו רעיונות פוליטיים רדיקליים, שהיו רחוקים מאוד מאלו של זו'ל ורן המבוגר והשמרני (שבין השאר תמך במתנגדי הקצין היהודי דרייפוס אשר הואשם על לא עוול בכפו בריגול, אם כי היה לו האומץ לחזור בו לבסוף).

בכך יצר מישל ורן פרקטיקה ספרותית − שהיום היא מקובלת מאוד − שבה, לאחר שסופר רבי מכר נפטר או אפילו עודו חי אך שוב אינו מסוגל ליצור, תופסים את מקומו "סופרי צללים" שכותבים את הספרים תחת שמו. בכך מבוצעת הטעיה של הציבור, היוצא מנקודת ההנחה שהספר שעליו מופיע שמו של מחבר מפורסם אכן נכתב על ידו.

לכאורה, כך היה המצב גם עם הנובלה שלפנינו.

בערך בשנת 2000 התגלה בארכיון משפחת ורן כתב היד המקורי של הסיפור שנחשב לאבוד. הוא היה כתוב בכתב ידו של ז'ול, ונשא הערות מפורטות בכתב ידו של מישל. או אז הוכח מעבר לכל ספק שהנובלה אכן התבססה על סיפור מקורי של ז'ול ורן, אלא שמישל ורן שִכתב את היצירה באופן כבד לפני הפרסום. לדעת החוקר  William Butcher, שניתח את כתב היד בביוגרפיה שכתב על ז'ול ורן ב-2006 , שיפר מישל ורן את הסיפור באופן דרמטי מבחינה ספרותית, וכאמור, אף הכניס בו את מסקנותיו הפילוסופיות. כך שבהחלט אפשר לראות ב"אדם הנצחי" יצירה שנכתבה במשותף בידי שני אנשים.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, ז'ול ורן לא היה "נביא". הוא לא תיאר ביצירותיו את העתיד ולא עסק כלל בנבואות. סיפוריו התרחשו, בדרך כלל, בהווה של הסופר ושל קוראיו, בתוספת כמה טכנולוגיות שהוסיף − למשל צוללת, או תותח שיורה אנשים לירח. יוצא דופן במיוחד היה ספר שכתב בצעירותו ולא פורסם, בשם "פריז במאה העשרים". ספר זה נדחה בידי המו"ל שלו כ"פסימי מדי" ופורסם רק ב-1993. גם בתרגום לעברית עורר אז הספר תשומת לב רבה − וזאת, בזכות תחזיות מדויקות של ורן את העתיד. אבל ספר זה הוא יחיד במינו מבין יצירותיו של ורן, שככל הנראה למד את הלקח ומעולם לא פרסם בחייו יצירות משלו על אודות העתיד.

יוצא דופן יחיד היה הסיפור שפורסם תחת שמו ב-1889 −"הרפתקאות עיתונאי אמריקני בשנת 2889", שתיאר עתיד סוּפר טכנולוגי, שבו ארה"ב דומיננטית בעולם. היום כבר ידוע שהסיפור הזה נכתב בידי מישל ורן עבור עיתון אמריקני ופורסם במקור באנגלית − ז'ול רק שינה מעט את הסיפור בגרסה הצרפתית שלו.

סביר להניח, אם כך, שגם "אדם הנצחי" − שהוא יוצא דופן מוחלט ביצירתו של ורן ובמיוחד בספרות של אז, בכך שהוא  מתאר את  העתיד הרחוק מאוד − נכתב, לפחות ברובו, בידי מישל ורן, שבמקרה הטוב הסתמך על כמה עמודים מהגרסה הראשונית שכתב אביו.

בין שהספר נכתב בידי ז'ול ורן, בידי בנו או בשיתוף פעולה של שניהם −  הוא עדיין מעניין בפני עצמו. ברור שהיום הוא אחד הספרים המעניינים ביותר הקשורים לשמו של ורן – שרוב ספריו נחשבים, שלא כמו ספר זה, לספרי הרפתקאות מיושנים.

הספר מורכב משני חלקים − האחד מתרחש בעתיד הרחוק מאוד, בערך מאה ושבעים אלף שנה בעתיד, בעולם שבו יש רק יבשת ענקית אחת הנמצאת בערך במקום שבו שוכן היום האוקיינוס האטלנטי. ביבשת הזאת שולטת, מזה מאות שנים, אימפריה אחת גדולה. ההיסטוריון זרטוג סופר רי זסר (האם חשבו ז'ול ו/או מישל על גיבורו של ניטשה − זרטוסטרה?) מתמודד עם בעיה היסטורית. הבעיה: חקירות מראות מעבר לכל ספק, שבעבר הרחוק צצו תרבויות מפותחות של בני אדם, אשר  שקעו ונעלמו מסיבות בלתי ברורות. תרבותו היא האחרונה בסדרת התרבויות. באופן מקרי הוא מוצא בחצרו כתב יד קדמון מלפני עשרות אלפי שנים ומפענח את הכתוב בו − וזהו החלק השני של הסיפור.

חלק זה הוא, למעשה, היומן האישי השייך, בדיעבד, למאה העשרים, והוא סיפורו של אסון גדול שהשמיד את רוב הארצות העולם. מעין צונאמי חסר תקדים שהטביע את רוב ארצות העולם. רק כמה אנשים שורדים בחלק היבשת, שהפך לאי קטן − אלה הם כמה אנשים ששרדו בספינה אחת. במשך חודשים הם שטים בים, ומגלים שכל ערי העולם שקעו ואינם עוד − ועמן כל התרבות האנושית. אך לבסוף הם מגלים שיבשת חדשה-ישנה עלתה מעל פני המים. מדובר ביבשת שפעם שכנה עליה תרבות אטלנטיס הקדומה והמפורסמת, אשר בימים רחוקים שקעה וכעת עלתה שוב (מדובר ביבשת שז'ול ורן עצמו הביא אותה לראשונה מזה אלפי שנים לתשומת לב העולם בספרו  המפורסם "עשרים אלף מיל מתחת למים", שבו קפטן נמו מבקר בשרידיה של העיר אשר נשכחה לחלוטין, עד שז'ול ורן נזכר בה).

על היבשת הזאת נוחתים שרידי האנושות. הם חיים בה − תחילה כמו רובינזונים, כפי שמתואר בספרו הידוע של ורן "אי התעלומות", אולם הפעם אין שום סיכוי להצלה משום מקום. הניצולים מקימים חברה חדשה, שצאצאיה חוזרים לתקופת האבן, ואנו מבינים שתרבות זאת תפרח שוב רק על מנת להישמד שוב באסון טבע.

ההיסטוריון של העתיד הרחוק מבין שיש מחזוריות נצחית של כל הדברים, וכי גם על התרבות שלו,  הפורחת, נגזר להיחרב כמו כל התרבויות שלפניה.

וחוזר חלילה וחוזר חלילה.

הספר אינו דומה לספריו האחרים של ורן, אם אכן כתב אותו. לא קיימת שם, למשל, הפרטנות האובססיבית שלו בהעברת מידע גיאוגרפי בוטאני וזואולוגי לקורא. גם הומור אין בו כלל. כפי הנראה זהו הספר הקודר ביותר ששמו של ז'ול ורן קשור אליו. נדמה שהוא רומז לנו שעל כל התגליות וההמצאות של המין האנושי נגזר לעבור מן העולם, רק כדי להימצא ולהיחשף שוב ושוב ושוב, במעגל חסר סוף. זהו רעיון שהיה מקובל מאוד בתרבויות הפגאניות וההודיות הקדומות, שכאמור, נמצא בספרו של ניטשה − "כה אמר זרטוסטרה" – וייתכן שורן האב או הבן לקחו זאת משם.

בהחלט נראה שיד אחרת, ולא זאת של ז'ול ורן, היא שאחראית לפחות לצורה הסופית של ספר זה. אך ללא קשר לכך, אין ספק שמדובר בספר מרשים ומעורר מחשבה על אודות הזמניות שלנו ושל העולם סביבנו.

חבל מאוד שבמהדורה העברית אין כל זכר לפרשה סביב הספר. מן הראוי היה שהוצאת "נהר" תפרסם הקדמה או אחרית דבר, שתנסה לענות על השאלה מי כתב את הספר − ז'ול, מישל או אולי שניהם? טוב היה אם ההוצאה הייתה, לפחות, מפרסמת את שמו של מישל כמחבר שותף, כפי שהוכיח המחקר המודרני.

אך במקום זה אנו מקבלים רק רשימת אירועים חשובים בחיי ז'ול ורן, שאותה כתב המו"ל ראובן מירן, רשימה בלתי מעניינת בעליל, אשר אינה תורמת דבר להבנתנו את הספר ואיננה שופכת אור על נושאיו.

וחבל מאוד שכך, שכן אין ספק שמדובר בספר מרשים ומעורר מחשבה על אודות הזמניות שלנו ושל עולמנו.

ראו גם:

אלי אשד על ממשיכיו של ז'ול ורן

אלי אשד על "מיכאל סטרוגוף", יצירה של זו'ל ורן

חייו של ז'ול ורן :גירסת הקומיקס