השחקן המנוח רובין ויליאמס כיכב באחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים בכל הזמנים, “איש יובל המאתיים” (1999), המבוסס על עיבוד לאחד מסיפורי המדע הבדיוני הגדולים של כל הזמנים שגם הוא נקרא “איש יובל המאתיים ” ( ופורסם ב”יקום תרבות “). מדובר בסיפורו של רובוט הנחוש בדעתו להפוך לאנושי.
הנה ביקורת על הסרט שכתב לייבל באטוויניק (Leybl Botwinik) בעלון CYBERCOZEN בנובמבר 2014 ואף תרגם כאן לעברית:
עלילת הסרט מבוססת על סיפור קצר בעל אותו השם: “איש יובל המאתיים” (“Bicentennial Man”) שכתב אייזיק אסימוב – שקראתי פעם – ועל הרומן “אדם הפוזיטרוני” (“Positronic Man”) של אסימוב ורוברט סילברברג – שמעולם לא ידעתי על קיומו (למעשה, מעולם לא ידעתי שאסימוב שיתף פעולה עם סופרים אחרים).
בואו נסתכל על העלילה, תחילה במה שכתוב באתר IMDB http://www.imdb.com/title/tt0182789/?ref_=nv.
“זה סרט שעוקב אחר ‘החיים’ ואחר תולדות הדמות הראשית, אנדרואיד שנרכש כרובוט ביתי המתוכנת לבצע משימות פשוטות של הבית. תוך כמה ימים משפחת מרטין מבינה שאין להם אנדרואיד רגיל. הדבר מתרחש כשאנדרו מתחיל לחוות רגשות וחשיבה יצירתית. בסיפור, המשתרע על פני מאתיים שנה, לומד אנדרו את המורכבות של האנושות בעת שהוא מנסה לעצור את מי שיצר אותו – מלהרוס אותו.”
…זה לא בדיוק נכון. תמשיכו לקרוא.
ההגדרה: אי שם באמריקה. הזמן: מתישהו בעתיד הלא רחוק. בפתיחת הסרט אנו עדים לקולות של מכניקה מרעישה וקצבית ברקע, נוסף על הופעת פיסות, חוטים וחלקים מכאניים של מה שנראה כמו איברים רובוטיים מיוצרים.
בסצנת הפתיחה של הסרט אנו צופים בראש המשפחה של בית מרטין, המזמין רובוט ביתי סטנדרטי מהחברה “NA (צפון אמריקה) רובוטיקה”. זו הפתעה עבור המשפחה – אנו רואים איך שני הטכנאים מכניסים הביתה ארגז מלבני (מתכתי), כמו בעת הזמנת מקרר חדש. הגדולה מבין שתי הבנות לא מתרשמת מי-יודע-מה (לכל החברות שלה יש אחד), ואחר כך היא מזמינה את הרובוט “אנדרו” לקפוץ מהחלון שבקומה השנייה.
אחד הדברים הראשונים שאנדרו (שמו של הרובוט נוצר כשהבת הצעירה מתבלבלת משם המוצר “אנדרואיד” וקוראת לו “אנדרו”) עושה, הוא להקרין תכנית צליל-ואור הולוגרפית מרהיבה בת שלושה ממדים המדגימה את שלושת חוקי הרובוטיקה של אייזיק אסימוב, שהיום כבר נחשבים קלאסיים.
אנדרו הוא מכונה שכולה מתכת בגרסה “NDR-114 [ביתי]”, המיוצרת בחברה שהמוטו שלה הוא: “שירות ואבטחה לכל החיים”. כשאנו נפגשים לראשונה עם אנדרו, אין לו הבעות פנים. חוץ מאינטונציות קלות בקולו, רק גבותיו ועפעפיו יכולים לנוע ו”להביע” כל דבר.
הוא סתם עוד מכשירי חשמל ביתי… עד שאנו מגלים שהוא מתחיל לקחת יוזמה ויש לו כישורי עבודה יצירתיים בעץ – למעשה כך הוא מתחיל להרוויח כספים.
ראש המשפחה, מר מרטין, מאפשר לאנדרו בסופו של דבר לפתוח חשבון בנק נפרד.
כאשר המשפחה זועמת עליו, והוא עליהם, אנו מתחילים להבין שאנדרו בכל זאת שונה ממשרתים מכאניים אחרים.
בהדרגה מורשה אנדרו ללבוש בגדים, ומאוחר יותר הוא מקבל שדרוג בפרצוף המתכת שלו, באופן שבו הוא יכול להקרין מעט מהבעות הפנים. מאוחר עוד יותר הוא מקבל עור סינתטי שמודבק על שריון המתכת שלו, כדי להעניק לו מראה אנושי – ואז מתגלות לפנינו פניו האמיתיות של רובין ויליאמס.
בלי להיכנס לכל סיפור העלילה, אנו עוקבים אחרי אנדרו שמפתח רמות מסוימות של עצמאות ו”אנושיות” על פני תקופה של כמה עשרות שנים, עד שבשלב מסוים הוא מבקש “חופש”.
כדאי לחזור רגע לתחילת מאמר זה. השורה בסקירת IMDB שהטרידה אותי, הייתה “… בעת שמנסה לעצור את מי שיצר אותו – מלהרוס אותו”.
יש, למעשה, רק רגע אחד קצר שבו ייתכן שאנדרו היה באמת בסכנה. זה מתרחש בתחילת הסרט, כאשר ראש המשפחה, מר מרטין, מתעמת עם היצרן בנוגע לעובדת היותו של אנדרו שונה. היצרן מוכן להחליף את אנדרו באנדרואיד שמתפקד “בצורה נכונה” – אבל הוא מסרב. רגע זה עשוי להיות סכנה ממשית לאנדרו – אם מר מרטין היה מחליט להחליף אותו – אך בסופו של דבר הוא לא עשה זאת.
כמה הערות על הסרט: בסצנות הראשונות של הסרט, מצליח רובין ויליאמס, שחקן רבגוני, “לשדר את עצמו” מעבר לגבולות המעטפת המתכתית, ולכן אנחנו מרגישים אותו ולא את הרובוט. הדרך שלו לבטא סוג של “מגע אנושי” שלא על ידי תקריב המצלמה אל העיניים המלאכותיות שלו ואל מחוות הגבה – הוא על ידי ביטויים מסוימים שמצפים ממנו. הוא מעט שנון, מעט ציניקן, ממש כמו בסדרת הטלוויזיה שבה כיכב, “מורק ומינדי”, שבה גילם חייזר המתנחל בדירתה של אמריקנית טיפוסית.
תהליך הפיכתו של אנדרו לאנושי יותר, מתבטא באופן הדרגתי בדיאלוגים. התרשמתי מאוד גם ממי שיצר את התלבושות המתכתיות שוויליאמס לבש. למרות שהוא בעצם עשוי מ”מתכת”, הוא נראה לנו גם רך. למעשה, התלבושת עדיין שמרה על הצורה הכללית של רובין ויליאמס, כולל מסכת הפנים שלו. לכן, כאשר מסתכלים על התמונות, הן מזכירות אותו.
הערה אחרונה (ואולי אירונית) היא שהסיפור – המבוסס על הסיפור הקצר של אסימוב ועל ספר נוסף – לא לוקח בחשבון שמכונה הרוצה “לחיות” ו”לאהוב” ו”להיות אדם” – זקוקה לשני דברים שבלעדיהם אנדרו, כפי הנראה, לא היה “שורד”. 1) הגורם האנושי האמיתי – החמלה: מר מרטין הפגין אהדה רבה לאנדרו. מישהו אחר היה יכול להשליכו לגרוטאות, או מנצל אותו. 2) כוחו של הכסף: תודות ליצירתיות שלו ולכישורי הנגרות, הצליח אנדרו להתעשר מאוד על פני השנים (שוב, כי מרטין אִפשר לו לצבור את הכסף) – דבר שסייע לו להשיג את רוב המטרות שלו.
ועוד הערה שולית: הסיפור הקצר המקורי של אסימוב נכתב במפורש (עד כמה שאני זוכר) לכבוד שנת המאתיים לארה”ב (1776-1976). מפיק הסרט – על פי כתוביות זכויות היוצרים – היה כריס קולומבוס (הארי פוטר, גרמלינס, וכו’) לחברת “הפקות 1492”.מעניין…
ראו עוד