מאת אלכס גורדון

פריץ הבר – הפטריוט חסר המולדת

אלכס גורדון – יליד ברית ומועצות ו-35 שנה בארץ – הוא  פיזיקאי, פרופסור מן המניין בפיזיקה וראש החוג למדעים מדויקים בפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. כתיבת מסות ביוגרפיות היא תחביב שלו. פרסם כמה עשרות מסות על אודות יהודים ידועי שם, אנשי מדע ותרבות. אלה ראו אור בכמה כתבי עת ברוסית ובגרמנית, כולל המוסף לתרבות ולספרות של עיתון “הארץ”. נוסף על כך, פרסם שני ספרים בנושאים אלה.

1] גרסה מקוצרת של המסה אשר פורסמה לראשונה בעיתון וסטי (תל-אביב) בשנת 2007 ברוסית ובעיתון יודישה צייטונג (ברלין) בגרמניה בשנת 2013.

הופעת הגיבור

הסופר הבריטי אלדוס הקסלי (Aldous Leonard Huxley 1894-1963) כתב במסתו “טרגדיה וכל האמת”:

טרגדיה היא חומר נקי מבחינה כימית. על-כן בכוחה לפעול במהירות  ובעצמה על רגשותינו. לכל אמנות, הנקייה מבחינה כימית, יש את הכוח הזה לפעול עלינו במהירות ובעצמה. דווקא הודות לטוהר הכימי הזה, הטרגדיה ממלאת ביעילות רבה את תפקידה כקתרזיס.

אי אפשר להחשיב את הסיפור על הגיבור הזה לנקי מבחינה כימית. ספק אם מישהו התנקה נפשית ועבר קתרזיס כשנודע לו על אודות האירועים אשר התרחשו בגלל האדם הזה. הוא, ללא ספק, היה גיבור של טרגדיה גדולה אשר רק הלכה והתעצמה לאחר מותו. הטרגדיה, שאותה הוא חיבר ואף היה בה השחקן הראשי, מורגשת עד היום. ההתרחקות מהאירועים הללו אינה מסתירה את אחריותו על הדרמה שהתרחשה ואינה מקטינה את ממדי הפשע שביצע בזכות כישרונו הענקי וכוחה של האשליה הגדולה שפיתח. דמיונו לא היה די מפותח כדי להבין את הגדולה ואת הרוע של מעשיו ולקלוט את משמעותן וחשיבותן של פעולותיו, אשר הודות להן הפך לאחד הכוחות המניעים של האירועים המכונים היסטוריה.

פרס נובל בכימיה לשנת 1918 הוענק למדען הגרמני פריץ הבר עבור תגליתו “הסינתזה של אמוניה ממרכיביה”. בהצגת הישגיו של חתן הפרס, הסביר חבר האקדמיה המלכותית של שוודיה א”ג אקסטראנד את נימוקיה של ועדת הפרס: “התגליות של הבר הן מן החשובות ביותר לחקלאות ולשגשוג של האנושות”. מדענים מן המדינות אשר ניצחו במלחמת העולם הראשונה הביעו התנגדות עזה להחלטתה של ועדת הפרס. לדבריהם, הבר הוא פושע מלחמה שפיתח נשק כימי ועליו לשבת מאחורי סורג ובריח במקום לקבל פרס כה יוקרתי. לאחר הענקת הפרס להבר נכתב בעיתונים כי הוא חנק אלפים והציל מרעב מיליונים.

Fritz Haber.png

פריץ הבר נולד ב-9 בדצמבר 1868 בברסלאו (אז פרוסיה, היום ורוצלב שבפולין) למשפחה יהודית. כבר בילדותו אהב פריץ את שירת גתה וחלם להיות שחקן תיאטרון. אולם ציפה לו משחק אחר. הבר החליט ללמוד כימיה ויותר מאוחר עסק ביישומיה בתעשייה ובמלחמה. כנראה שלראשונה חשב הבר על התנצרות, כאשר בתור יהודי לא קיבל דרגת קצונה בזמן שירותו הצבאי. הבר הבין כי ללא המרת דתו הקריירה המדעית שלו בפרוסיה נידונה לכישלון. ב-1892, זמן קצר לאחר קבלת הדוקטורט בכימיה, הוא היה ללותרני. ב-1906 התמנה הבר לפרופסור באוניברסיטה הטכנית של קארלסרוהה. ב-1910 הוקם בברלין מכון של החברה על שמו של קיסר וילהלם וב-1911 הבר התמנה למנהלו. בה בעת מונה לתפקיד ראש המכון לכימיה פיזיקלית ולפרופסור באוניברסיטת ברלין. הבר נבחר לאקדמיית המדעים הפרוסית היוקרתית ביותר בגרמניה. הוא הרוויח את השכר הגבוה ביותר מבין אנשי המדע בני זמנו – 15,000 מרקים בחודש. איך ניתן להסביר את הקריירה המסחררת של פריץ הבר?

אחת הסכנות הגדולות שאיימו על האנושות ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה “הרעב החנקתי”. גידול דרמטי באוכלוסיית אירופה דרש שיפור ניכר בפוריות הקרקע. לשם כך נדרשה עלייה גדולה בכמות הדשנים החנקתיים המוּספים לאדמה. המקור הכמעט יחיד של הדשנים הללו היה אוצרות מלחת בצ’ילה. באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה והצי הבריטי פתח במצור ימי על גרמניה. מומחים צבאיים בבריטניה ובצרפת סברו שללא מלחת, הגרמנים לא יוכלו לייצר חומצה חנקתית, וכתוצאה מכך ייפסק ייצורם של חומרי נפץ ואבק שריפה, ומפעלי התחמושת הגרמניים יישארו ללא קליעים ופגזים, שכן המלחים של החומצה החנקתית מהווים מרכיב חשוב בחומרי נפץ. המומחים הצבאיים ניבאו את קריסתה של המכונה הצבאית של גרמניה בפרק זמן של חצי שנה מפרוץ המלחמה. אולם המצור הימי לא שיתק את התעשייה הצבאית הגרמנית ולא גרם לתבוסתה המצופה של גרמניה במלחמה. את הקיסרות הגרמנית הציל היהודי פריץ הבר. לפני המלחמה הוא המציא שיטה לסינתזה של אמוניה ממימן (המתקבל באלקטרוליזה של מים) וחנקן של האטמוספירה בלחצים גבוהים, גדולים פי 200 מלחץ האוויר הנורמלי ובטמפרטורות לא גבוהות (פחות מ-300 מעלות צלזיוס) בנוכחות קטליזטור מתכתי (בדרך הכלל אוסמיום, ומאוחר יותר – ברזל עם תוספות של תחמוצות אלומיניום, קלציום ואשלגן) שעל שטח פניו מתרחשת הריאקציה הדרושה בקצב מהיר מאוד. לאחר החמצון של אמוניה המופקת מהאוויר, נוצרים חומצה חנקתית, דשנים וחומרי נפץ. המצאתו של הבר העלתה בצורת דרסטית את כמות התוצרת החקלאית בכל העולם. הצלחותיו של הבר בענייני החיים והמוות היו הבסיס לתהילתו.

באביב 1915 החל הצבא הגרמני להשתמש בנשק כימי שפותח על-ידי הבר. ביחידה לנשק הכימי שבראשה עמד הבר שירתו 150 מדענים וקרוב ל-1,300 מהנדסים וטכנאים. ב-22 באפריל 1915, השתמשה לראשונה היחידה בפיקודו של הבר בגז כלור נגד חיילים צרפתיים ליד העיירה הבלגית איפר. כ-5,000 חיילים צרפתים מתו בייסורים, וכ-10,000 נפצעו ונותרו נכים. על מעשה זה העניק הקיסר באופן אישי להבר דרגת סרן. זה היה מקרה מיוחד במינוף כי הקצין החדש, לפי גילו, לא היה חייב לשרת בצבא. ה-22 באפריל 1915 היה היום הראשון בהיסטוריה שבו השתמשו בנשק להשמדת המונים, שהופעל נגד אנשים חסרי הגנה.

קלרה, רעייתו היהודייה של פריץ, כימאית מוכשרת, שהייתה אחת הנשים הראשונות בגרמניה שקיבלו דוקטורט בכימיה, דרשה מבעלה לחדול מניסוייו בגזים רעילים בבעלי חיים, שאותם ביצע במעבדה ליד ביתם בברלין. ב-1.5.1915 הגיע הבר הביתה לחופשה כדי לנוח מעבודתו הרצחנית, וסיפר בגאווה לאשתו על השימוש המוצלח בגז הרעיל נגד החיילים הצרפתים. באותו לילה שמה קלרה קץ לחייה בירייה מאקדחו של בעלה. למחרת ההלוויה חזר הבר לחזית והמשיך למלא את חובתו הפטריוטיות.

ב-1916 מונה הבר לתפקיד מנהל המחלקה לנשק כימי בצבא הקיסר וכאחראי לפיתוח וייצור של  הנשק הכימי החדש. הוא פיקד על כל המבצעים שבהם נעשה שימוש בגזים רעילים נגד חיילי האויב. הוא לא היה רק גדול הכימאים, אלא גם איש ארגון מעולה.

ברפובליקת וימר נהנה הבר מכבוד גדול כפטריוט, כמדען מפורסם, כאיש ארגון מבריק וכפוליטיקאי ממדרגה ראשונה, וזכה באחת הדרגות הגבוהות בגרמניה –  Geheimrat (יועץ קיסרי). את אותה דרגה נשא אלילו גתה. הבר היה המדען הראשון בהיסטוריה שניצל את הישגי המדע להשמדת בני האדם. קולגה של הבר, מדען ממוצא יהודי וחתן פרס נובל בפיזיקה, ג’יימס פרנק, אשר הכיר מקרוב את הבר, הביא עדות על אישיותו של עמיתו. פרנק כתב כי הבר אהב חיים, היה איש שמח ואופטימי, בעל חוש הומור מפותח, אהב לטייל, היה בעל טמפרמנט אימפולסיבי וניחן בידענות בלתי רגילה. הוא היה מהיר מחשבה, מרצה בחסד, אינטלקטואל אמביציוזי, איש שיחה מלבב המסוגל לדבר על כל נושא שבעולם בצורה מעניינת ומקורית. ראש המכון המדעי הענק, ה- Geheimrat, חבר באקדמיות למדעים של ארצות הברית ופרוסיה, חתן פרס נובל – הוד מעלתו, פרופסור פריץ הבר, היה אחד האנשים המפורסמים והמשפיעים בגרמניה הטרום-נאצית.

לאחר המלחמה, דרשו בעלי הברית שניצחו את גרמניה, את הסגרת הבר כפושע מלחמה. הוא נמלט לשוויץ, שבה קיבל אזרחות כאדם עשיר. כעבור מספר חודשים דרישת ההסגרה בוטלה והבר שב לגרמניה. ב-1919 ביטלו הפקחים של מדינות בעלות הברית את כל הפרויקטים לייצור נשק כימי במכון המחקר של הבר, והוא החל לייצר חומרי הדברה קוטלי חרקים לצורך שימוש בחקלאות. הוא עמד בראש תחום זה במדינה והקים חברה חדשה, אשר המציאה חומר הדברה על בסיס של חומצה הידרוציאנית המכונה “ציקלון B”. לאחר מותו של הבר, בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, קיבל מנהל החברה, ד”ר פטרס, צו חשאי לשלוח לאושוויץ מכלים המכילים ציקלון B, שהוא צורה מגורענת של ציאניד. האות B הייתה כנראה האות הראשונה במילה Blausäure –  חומצה פרוסית או חומצת מימן ציאנידי. דרך חורים ב”מקלחות”, בחדרים הסגורים הרמטית שבמחנות המוות הגרמניים, החדירו התליינים גבישים כחלחלים של ציקלון B. חומצת המימן הציאנידי התאדתה בקצב איטי ועלתה לתקרת תאי המוות. הקורבנות נחנקו באטיות. הם מתו בייסורים, והפכו לגופות מכווצות בצבע ורוד בהיר המכוסות בכתמים ירוקים. החומר הכימי שפותח בחברתו של הבר היה לנשק קטלני להשמדת יהודים, כולל בני משפחתו של הבר עצמו.

עם עליית הנאצים לשלטון הפך מצבו של הבר למסוכן, כי הוריו היו יהודים. מאחר שהבר שירת בצבא בזמן מלחמת העולם הראשונה, לא חל עליו החוק לפיו יהודים פוטרו ממוסדות אקדמיים וממשלתיים. הוא המשיך לכהן במשרתו הרמה במכון, אולם באפריל 1933 סירב לפטר את עמיתיו היהודים והגיש בקשת התפטרות למשרד האומנויות, המדע והחינוך. במכתב ההתפטרות כתב: “במשך למעלה מארבעים שנה בחרתי את הקולגות לפי רמתם האינטלקטואלית ולא לפי מוצאיהן של סבתותיהם”. הוא התפטר ב-2.5.1933 ועבר לאנגליה. גירושו מהגיהינום התקיים.

באוניברסיטת קיימברידג’ אמר הבר לעמיתו, הד”ר לכימיה חיים ויצמן, נשיאה העתידי של מדינת ישראל: “הייתי יותר מאיש צבא בדרגה גבוהה מאוד. הייתי יותר מדירקטור בתעשייה. הייתי מייסד של תעשייה בעלת עצמה אדירה. עבודתי סללה את דרכי לפיתוח הענקי של תעשיית גרמניה וצבאה. כל הדלתות היו פתוחות בפניי”.

במשך ארבעה חודשים עבד הבר באוניברסיטת קיימברידג’, שבה הפיזיקאי האנגלי המפורסם ארנסט רתרפורד סירב ללחוץ את ידו. הטכנאים האנגלים שהשתתפו במלחמה החרימו אותו. בגרמניה ובאנגליה נוצרה סביב הבר אווירה שבה לא יכול היה לחיות ולעבוד. פריץ הבר הרגיש את טבעת החנק מתהדקת על צווארו. פרופסור הבר – הוד מעלתו, היועץ הקיסרי, הדירקטור, חבר האקדמיות היוקרתיות, חתן פרס נובל –  נקלע למצב ללא מוצא.

ב-24 ביוני 1922, נרצח בברלין ד”ר ולטר רתנאו, שר החוץ של גרמניה, שהיה ממוצא יהודי. האיש הזה תרם רבות להצלת המולדת במלחמה ההרפתקנית שזו יזמה. הוא זה שייסד את המחלקה לחומרי הגלם למטרות צבאיות במשרד המלחמה של הרייך השני, והקים מפעלים למימושה של תגליתו של הבר להפקת אמוניה מן האוויר במקום הפקתה מן האדמה, שהייתה בלתי אפשרית בתנאי המצור הימי על גרמניה. רתנאו נרצח על-ידי שלושה חברים בארגון הלאומני והאנטישמי “קונסול”. הבר התעלם מרציחתו של רתנאו וממשמעותה האנטי יהודית. הוא היה אדיש להתקפות האנטישמיות. הוא לא חשב שלרצח רתנאו יש קשר אליו. הוא לא הודה בכך שייתכן שהוא, פריץ הבר, הינו אזרח ממדרגה שנייה בגרמניה. בניגוד לאיינשטיין, אשר תיאר את המלחמה כטירוף ותיעב את החברה הגרמנית בגלל האנטישמיות הפתולוגית שלה, פריץ הבר היה פטריוט-על של גרמניה, ולמרות שהמיר את דתו, החברה הגרמנית לא יכלה לשכוח את מוצאו היהודי “הפגום”. כמו רבים מיהודי גרמניה, הבר היה יותר גרמני מהגרמנים מלידה. הוא פיתח תגובה של זיקית המשנה את צבע עורה כדי להסתגל למציאות ולהתגונן מפניה. “שינוי צבע עורו” של הבר עיוות את תודעתו והפך אותו לאדם המסור לרייך הגרמני באופן טוטלי ועיוור. תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה הייתה עבור הבר אסון אישי גדול. הוא הקריב אלפי אנשים למען ניצחונה של גרמניה, ביניהם החיילים הצרפתים חסרי ההגנה, אשר אותם השמיד בגז רעיל ללא רחמים. בין קורבנותיו הייתה אשתו קלרה, אשר לא יכלה לשאת את ממדי פשעיו נגד האנושות. הוא הקריב למוֹלֶך של הלאומנות הגרמנית את עצמו, את כישרונו הרב, את עבודתו הקשה והיצירתית, את כושר ארגונו המצוין, את מצפונו ואת המוניטין שלו. הוא הקריב קורבנות רבים לאימפריה הגרמנית ולמכונה הצבאית שלה. אולם המפלצת רבת הראשים – bellua multorum capitum – (לטינית), הרייך הגרמני הלוחמני והלאומני, לא קיבל אותו ולא העריך את הקרבתו למענו.

לאחר שעזב את גרמניה הבר היה נבוך ומבולבל. הוא לא חש בהתקרבותו של המהלך שייקרא בעתיד “הפתרון הסופי” של הבעיה היהודית. פתרונה של הבעיה היהודית – הפיכתם של היהודים לגרמנים – התברר כלא סופי וכשגוי. בסמוך להתפטרותו מהעבודה ועזיבתו לאנגליה אמר הבר לאחד מידידיו: “הייתי גרמני במידה כה חזקה שרק עכשיו אני מרגיש את עוצמתה של ההרגשה הזאת”. הוא כבר דיבר על השתייכותו לאומה הגרמנית בלשון עבר.

בקיץ 1933 הציע חיים ויצמן להבר המיואש והמדוכא כי ימנה אותו לתפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון ע”ש זיו, שאמור היה להיפתח ב-1934 ולימים ייקרא מכון ויצמן למדע. הבר קיבל את הצעתו של ויצמן. במצב הטרגי שנקלע אליו, ויתר פריץ הבר על חלומותיו הגרמניים והשלים עם כך שיוכל לחיות רק בקרב היהודים.

הבר נדחה על-ידי עם, אשר אליו שייך את עצמו, אשר למענו פעל ואשר אתו קשר את גורלו. הוא התקבל על-ידי עם שבקרבו נולד ושאותו דחה ובגורלו התבונן באדישות ובניכור. השתייכותו לעם הגרמני, אשר אותה שכר, בוטלה. הפטריוט חסר המולדת החליט לעקור למולדת של העם שעליו ויתר, כאשר תפס בעבר את הקשר אתו כעסקה לא כדאית. הוא העדיף לעזוב את עמו כשהיה בשיא כוחו, לפני עלייתו לפסגת החברה הגרמנית, אך נאלץ להגר לארצו של העם הנעזב. הוא עקר למקום היחיד שקיבל אותו – לארץ-ישראל.

אולם הבר איחר. חייו נסתיימו בדרך מאנגליה לארץ ישראל בתחנת המעבר בבאזל. ב-29 בינואר 1934 נפטר הבר מהתקף לב. הפטריוט הגרמני הגדול לשעבר, פריץ הבר, מת זמן קצר לפני שהפך לעולה חדש בארץ-ישראל.

פריץ הבר היה פטריוט גרמני פתולוגי. גרמניה הייתה עבורו מעל לכול. הוא פיתח את הנשק הכימי הקטלני ועשה בו שימוש לא מתוך כמיהה לרצח אלא משום שהשתוקק לסייע לניצחון גרמניה בכל מחיר. הוא השתחווה לאליל של הלאומנות הגרמנית תוך הדחקת אופיו המסוכן והאנטי-הומני שלו. הוא היה “חולה” בלאומנות הגרמנית שאת רוחה תיאר היינריך היינה: “הפטריוטיות של הגרמני היא בכך שלבו מצטמק – הוא מתכווץ כמו עור בקור חזק, ואז הגרמני מתחיל לשנוא כל דבר זר ואינו רוצה להיות אזרח עולם או בן-אירופה, אלא רק גרמני פרימיטיבי”.  הפיכתו של הבר “לגרמני הפרימיטיבי”, “הצטמקותו של לבו”, חוסר רגישותו וחוסר הבנתו את מהותה של מפלצת הלאומנות הגרמנית מדהימים כשמדובר באדם בעל ידע ואינטלקט בסדר גודל כזה.

הפטריוטיזם האדיר של פריץ הבר היה הצד השני של תסביך הנחיתות העצמתי היהודי שלו. חייו העשירים היו המעטפת של קיומו הרוחני הדל והמוגבל. אדם בעל דרגה כה גבוהה, אמיד ועצמאי כהבר, היה תלוי במה שחשבו עליו הגרמנים מלידה, אשר בכל המובנים היו נחותים ממנו. הוא היה גרמני כן ויהודי מתוסבך. הבר בעל האינטלקט האדיר לא היה הוגן כלפי עצמו. הוא היה גרמני מזויף ויהודי לא אמתי. הוא שיקר לאחרים, שיקר לעצמו והאמין לשקריו. אולם הוא הספיק לחיות בתקופה שבה השקר שלו נחשף והופרך. הכימיה של הבר עם העם הגרמני נהרסה אולי משום שהייתה המצאתו הלא מוצלחת. התנצרותו של הבר לא שכנעה את הנאצים. הם היו צמאי דם יהודי.

הפטריוטיזם הגרמני של הבר עולה על כל דמיון ויורד מתחת לכל מה שמקובל כשמדובר בבני אדם. תשוקתו של הבר לנרמול אזרחי גרמה לסטייתו המפלצתית מהנורמות המוסריות. הבר, שאהב את שירתו של גתה, מכר את נשמתו לשטן כמו פאוסט, גיבורו המפורסם של גתה.

פריץ הבר הוא דמות הראויה להיות הגיבור הראשי בטרגדיה יוונית קלסית. ההיסטוריה שלו היא טרגדיה של מדען יהודי הסובל מהקונפליקט בין יהדותו, שאותה החביא והדחיק במשך שנים רבות ושממנה ניסה להימלט, לבין הפטריוטיזם הגרמני שלו. במכתב התנחומים למשפחתו של הבר כתב אלברט איינשטיין, אשר הכירו מקרוב: “הטרגדיה שלו היא הטרגדיה של גרמני יהודי, טרגדיה של אהבה נכזבת למולדתו”.

המולדת הגרמנית לא אהבה את היהודים. אף על פי שהגרמנים ייחסו ליהודים אשמה קולקטיבית נוראה, אף אחד מהגרמנים לא האשים את היהודים בכך שמקרבם יצא פושע מלחמה כמו הבר, ולא עלה בדעתם להודות ליהודים על כך שמקרבם יצא אדם כמו הבר, שתרם כה רבות למכונה הצבאית הגרמנית ולהצלת מולדתם.

הבר היה יוצר אמתי של היסטוריה. תגליתו בחקלאות האכילה ומאכילה מיליוני אנשים. יתכן שהיא גורמת לפיצוץ האוכלוסין על פני כדור הארץ. המצאתו הגדולה ביותר, הסינתזה של האמוניה, גרמה נזק רב לאנושות. בלי המצאתו גרמניה הייתה מפסידה במלחמת העולם הראשונה בחודשיה הראשונים. ייתכן שבלי המצאתו ובלי מאמציו הכבירים של יהודי אחר, ולטר רתנאו, אשר הקים את התעשייה הצבאית של הרייך השני, המלחמה הייתה נגמרת תוך זמן קצר. מיליוני אנשים לא היו נהרגים ללא גאוניותם המדעית והארגונית והפטריוטיזם חסר הגבולות של הבר ורתנאו.

לולא המלחמה הנוראה הזאת, גרמניה לא הייתה זקוקה למימונו של לנין ולהחדרתו שלו ושל עמיתיו הבולשביקים לרוסיה, על מנת להוביל את מהפכת אוקטובר. זאת, במטרה להוציא את רוסיה מהפעולות הצבאיות נגד גרמניה. ייתכן שאילו לנין לא היה מגיע לרוסיה בסיועו של המטה הכללי של צבא הקיסר, המהפכה הרוסית בפברואר 1917 לא הייתה הופכת למהפכת הבולשביקים באוקטובר 1917. כך מלחמת העולם הראשונה הייתה מסתיימת הרבה קודם, וגרמניה לא הייתה מגיעה לדלדול המשאבים הטוטלי, עד להרס הנורא ועד להשפלה הלאומית הקשה באמצעות חוזה ורסאי, לאחר הפסדה הטוטלי והמביש במלחמת העולם הראשונה. ייתכן שהיטלר, אשר לדבריו של איינשטיין: “ישב על הקיבה הריקה של גרמניה”, לא היה עולה לשלטון ושואת יהודי אירופה לא הייתה מתרחשת. ההיסטוריה הייתה יכולה להתפתח בכיוון אחר אילו היהודי פריץ הבר לא היה פטריוט גרמני כה גדול.

ראו עוד על פריץ הבר :

ספרו של יותם ראובני – “הרוצח השכיר של העם היהודי”

האיש שקטף לחם מהשמים” – תכנית רדיו על פריץ הבר מאת רן הלוי


[

תגובה אחת

  1. סבא שלי עבד עם פריץ הובר לכן מעניין אותי, ואני בתדהמה. סבא שלי הגיע לארץ ב-1938, נפטר כעבור 4 שנים, ובהספד מופיע שמו של הובר. כתוב עם ו’. המאמר כתוב נפלא, ממצה, סיוט. תודה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × שתיים =