מאת ורד זינגר

בפינתי הפעם בחרתי ארבעה שירים בלתי מייצגים מתוך ספר הביכורים “קערת הפירות מגישה את התפטרותה” מאת רחלי ולך, שראה אור לאחרונה בהוצאת “כרמל”. שאר השירים ארוכים יותר ברובם ומספרים סיפור מורכב וארוך, רווי בהקשרים אישיים, שחלקם נהירים במיוחד למשוררת. חלק מן השירים כתובים בלשון זכר וחלק אחר בלשון נקבה, ואלה האחרונים נכתבו כך לא דווקא בשל היותם אישיים יותר מהשאר, או מדייקים יותר את תפיסת עולמה ואת חוויותיה האישיות של המשוררת.

לעתים נראה כי נהפוך הוא. הנה, למשל, שיר זה, הכתוב בלשון זכר:

יאוש ותקווה מעורבבים כאן לכדי מקשה אחת, לצד האנושי והבלתי אנוש שהופך, גם הוא, לישות חדשה ומקורית.

“אנו מעניקים לך”, מקריין בחגיגיות קול ללא איפיון, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו משמיע קול, ומסביב, דממה על פני המים.

ברור כי האדם שזכה זה עתה ב”דובדבן הזהב” השיג הישג יוצא דופן, זכה בתחרות. ברור כי הכין עוגה וטרח על הכנתה וכעת, הדובדבן איננו סתם “הדובדבן שבקצפת”, אלא דובדבן אחר, שמעטים מבין “אופֵי המציאות” זוכים בו.

“דובדבן הזהב הוא אדום”, כמו תפוח גן העדן, אך “אין בו אותו יסוד מפתה”.

האם מדובר באדם, בבן זוג מבטיח, “אדום למשעי” כמו גבר המגולח למשעי?

האם “הדבר הנדיר שזה עתה נפל לידיו” הוא אכן אדם?

הדובדבן שלפנינו אכיל, אך לעולם לא נרקב  − האם זאת האהבה?

אך “אין בו אותו יסוד מפתה”, מה שמחזיר אותנו לשורה הראשונה, החגיגית: “אנחנו מעניקים לך”.

הנה כי כן, שוב הם מעניקים, שוב הדבר יושמד, אף כי “אין בו את אותו יסוד מפתה”.

ואולי דווקא בגלל זה.

שיר זה הזכיר לי ציור חלל נגטיבי.

כמו ציור חלל נגטיבי, גם הוא צובע את מה שנסתר מהעין ולא את מה שיש בו.

במילים אחרות, אם “זו הפעם הראשונה שאני רואה תופעה כזו, שני ילדים יושבים עם הרגליים משתלשלות ואוכלים ארטיקים”, מודגשות באחת שאר הפעמים, שבהן הדוברת לא עוצרת כדי להתבונן באמת, כדי ללכוד את הפרטים ואת הריחות באמת, בלי מחשבות וללא חיפזון. דרך תיאור “מה שיש” מובלט מה שאין: תשומת הלב הכרוכה בשלווה.

ועדיין התקווה איננה מרחפת מעלינו, כי שם השיר המרחף מעליו − “גן הזן מתבונן במבקריו”.

כלומר, מדובר ב”טריק” חיצוני ועל כן, מן הסתם, חד פעמי.

שיר ציני ונבון על שירה ארס פואטית.

הדוברת פונה אל אדם הכותב כמוה, אולי משורר-עמית: “מי כמוך יודע”.

“אנא כתוב את זה על המצבה שלי” − פנייה זאת מרמזת כי בכתיבה מיוסרת מדובר, בכתיבה הורגת.

אבל גם ברגע הזה לא נכחדת התשוקה לכתיבה. גם אבן המצבה כמוה כדף או קובץ מחשב.

“וגם את הדף הזה תשמיד” − אם הכותבת מבקשת זאת, מן הסתם לא תוכל לעשות זאת בעצמה. אולי זהו שירה האחרון.

ובכל זאת, הנה השיר “הראוי להשמדה” הפך לשיר מודפס וכרוך לתפארת, מה שמחזיר אותנו שוב לביקורת על שירה ארס פואטית, שאף כי היא “מיותרת” היא אוטומטית ובלתי נמנעת.

עוד שיר נבון המקפל בתוכו ביקורת עצמית על אישיות נרקסיסטית, הצודקת תמיד  − ובכל זאת.

נראה כי התגלע ויכוח בין הכותבת לבין חברהּ. כל אחד מהם הציע פירוש אחר ל”בוקיצות” ולכן “מחר נלך לבדוק במילון מה זה בוקיצות” (לא מה הן, אלא “מה זה” − הכותבת עדיין “נעולה” בעמדתה).

או אז “החיים יהיו יפים יותר”, נאמר בציניות מופגנת. כלומר, זה לא באמת ישנה משהו.

המילה “אולי” ממוקמת בשורה נפרדת, דבר המביא לכפל משמעות:

האם החיים יהיו יפים יותר אולי, או שאולי “אתה תראה שאני צודקת”.

השורה המסיימת: “אני חושבת”, מוסיפה לכפל המשמעות ולהומור העצמי:

עדיין מה שחשוב לכותבת הוא להיות הצודקת האחרונה, לומר את המילה האחרונה, לקבל אישור תמידי על מחשבותיה ועל דעותיה, אם כי זאת איננה עובדה מוחלטת − ניכרת בה התרככות. היא רק חושבת, סבורה, כבר איננה בטוחה.

ומהי בוקיצה? להלן הגדרה מוויקיפדיה:

בוקיצה שעירה הוא עץ נשיר ממשפחת המישיים.

יש לו עלים לא סימטרים ופרחים חסרי עלי כותרת, דו מיניים. עונת הפריחה שלו היא בחודש מרץ. פריו הוא כנפית קרומית.

בארץ ישראל נפוץ העץ בנחל עירון, נחל צלמון ובכרמל. העץ נדיר יחסית ומופיע ברשימת הצמחים מוגנים בישראל על פי החוק.‏

העץ, כמו הכותבת, איננו סימטרי (וכך גם דעותיה ועמדותיה). פרחיו חסרים עלי כותרת ודו-מיניים. הוא גם שעיר וגם משיי. כמו כן, הוא נדיר יחסית.

מכאן מובן מדוע הכותבת בטוחה שהיא-היא הצודקת, ומדוע “החיים יהיו יפים יותר” לאחר שיובן מדוע היא איננה סימטרית, נדירה, דו מינית וכו’.

ההבנה האינטואיטיבית שיש הגדרה הקובעת כי היא איננה היחידה ויש עוד כמוה בעולם נוסכת בה שלווה, מה גם שמדובר ב”בוקיצות” ברבים  −  ואולי שניהם, הדוברת וחברהּ, שייכים לזן הנדיר הזה?

רחלי ולך היא משוררת ישראלית ילידת 1978, בוגרת לימודי מוסיקולוגיה וגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית ומוסמכת לימודים עירוניים, לימודי איכות הסביבה וקולנוע מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת תל אביב. בימים אלו היא עורכת את ספרה השני, שיורכב מקטעי פרוזה קצרים. מפרסמת שירה וקטעי פרוזה קצרים בבלוגה:

בלוג “גשר הירח ” של רחלי וולך –

לרכישת הספר