צילום: איתמר זהר

***

פנים שלא רצית לראות
יחכו אם תביט לאחור
אהבתי חזקה משנאתך
לבי בוער
אבל נפשי
מבוישת וחנוקה
ערפל הקדים
וכיסה אותנו בעצב
באחת הגיעו שדים
שחמסו אותנו
ולא יכולנו לחזור בנו

מסעדה בניו יורק – אדוארד הופר

***

משבצות צהובות כחולות
כתם של ריבה
חוט פרום
מתחת לסינר המלצרית
בתוך כיס הג’ינס
פנקס שלא מתרוקן לעולם
מה בשבילך?
איך תרצי את הקפה שלך?
מנת היום?
מאוורר התקרה מסתחרר
מנורת הניאון תגווע
לא יהבהב מספר המזל
חסדי הטיפ

***

הוא עדיין יושב שם
לבוש מכנסיים שכבר דהו
וכותב במקום לכבות את האור
עקבות של בוץ במרפסת
כוס שהתרוקנה מקפה
סביב המעקה מתעקל שיח
שאין הוא יודע את שמו
ואין לו עניין בשמו
גם אם עכשיו הוא טבעוני

***

באוטובוס בחור כבן עשרים
בידו כריכה אפורה לבנה של האוניברסיטה המשודרת
במאה ה-21 בתל אביב
הוא קורא על ירושלים במאה ה-19.
טלטלות הדרך אינן מסיחות את דעתו
הרמזורים רחוקים ממנו.
מכנסי הג’ינס שלו נעצרים בברכיים
זקן אדמוני על פניו
לא שדה קוצים
אלא כתקווה של בוקר

***

אחרי שנחצה את הכביש
ייתכן שמישהו יפנה את הראש
וישאל את עצמו
מה הם עושים יחד?
עד שנגיע לים
ייסחף עוד ארמון בחול.
נשב מתחת למצוק שבור
המתנחם בזרועות חבלבל
ונשכח את מבטי האחרים.

תצלום: איתמר זהר

***

ציירת לילד פיל אפור
ללא חטי שנהב
הדף הלבן התקמט על הג’ינס שלך
אבל תנועת העיפרון לא הופרעה
נוסעת מבוגרת צעקה על הנהג
למה אתה לא עוצר לאנשים שרצים אחרי האוטובוס
ואותך זה לא עניין
כי כל הספסל האחורי היה שייך לכם.
כשהוצאת מהתיק בקבוק
הזכרת לילד ששמת בהם מים כמו שהוא אוהב
וביקשת שייזהר כדי שלא תקפא לו הלשון
בחוץ היו רק חמש מעלות
ושמש שלא הפסיקה לעשות הצגות.
***
פניו השתקפו בחלונות רכבת מתנשפת
ליוו אותי בגבעות חול, אתרי בנייה ומאחורי עצים מסתודדים בחורשה
רגליים זרות הצטופפו ליד מדרגות הקרונות לפני שירדו מהרכבת
דלתות פתחו את הלב ומיד נעלו אותו
כולם כבר ירדו
אין תחנות נוספות
רק אני ממשיך לנסוע בתקווה
מחפש את עיניו
מבקש שיפסיק לכבות אותן
בכל פעם שאני מתבונן בהן.

הערה:

יש תחושה בשירה של איתמר זהר, ובאמנות שלו בכלל שמזכירה קצת התבוננות בציור של אדוארד הופר. למרות שהוא בא מרקע קיבוצי, האנשים שהוא מתאר הם אנשים בודדים במהותם. השירים אינם מצטעצעים או מסתבכים באמצעים אומנותיים מיותרים (ולכן גםלא התעקשתי לנקד אותם) אלא מציירים דיוקן ריאליסטי, חד וחלק, הדבר המיוחד בהם, כמו בציור אמנותי הוא השימוש באור, במוקד ובנקודת המגוז. בכל זאת, שיריו אינם נעדרים אופטימיות. בשירים האחרונים שליקטתי, יש משהו נוסף, יש פתח החוצה מן הבדידות, ואפילו לילד ואהבה ותאווה לבן זוג, כך שישנה גם תקווה ביצירה שלו ופתח לעתיד טוב יותר, והתקווה כידוע לכל היא הדבר האחרוןן שיצא מתיבת פנדורה, ששווה לחיות למענו.

על אודות איתמר זהר

יליד 1971. בן קיבוץ המעפיל. מתגורר בתל אביב. עורך וכותב במוסף “גלריה” של “הארץ”:

“בשנת 1991 ראה אור ספר שירי “נפש חיה” (הוצאה עצמית). בשנת 2002 ראה אור הרומן שלי “ימים של חורף (הוצאת כנרת). כותב את הבלוג “חיים של אחרים” (http://itamarzo71.wordpress.com/), עורך תוכנית רדיו שבועית “קצה השדה” ברדיו קול יזרעאל ובעל הטאמבלר “שקט יחסי” (http://210871.tumblr.com)/) הכולל תצלומים שצילמתי”

ספר הפרוזה של איתמר זהר מוצע למכירה באינדיבוק

תגובה אחת

  1. אהבתי במיוחד את השיר האחרון (פניו השתקפו בחלונות …) וטוב שזהו מקומו ברצף השירים – לקינוח הקריאה.
    שמות התואר מקוריים וומחדשים : רכבת מתנשפת, עצים מסתודדים. המשפט “דלתות פתחו את הלב ומיד נעלו אותו” יפה בפני עצמו ויש בו קסם של דינמיקה לא לגמרי מציאותית. את השורה “רק אני ממשיך לנסוע בתקווה” אני קוראת כעומדת בפני עצמה ללא ההמשך בתור “אני נישא על גבי תקווה” וזה משמח אותי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × שתיים =