ליוו אותי בגבעות חול, אתרי בנייה ומאחורי עצים מסתודדים בחורשה
רגליים זרות הצטופפו ליד מדרגות הקרונות לפני שירדו מהרכבת
דלתות פתחו את הלב ומיד נעלו אותו
כולם כבר ירדו
אין תחנות נוספות
רק אני ממשיך לנסוע בתקווה
מחפש את עיניו
מבקש שיפסיק לכבות אותן
בכל פעם שאני מתבונן בהן.
הערה:
יש תחושה בשירה של איתמר זהר, ובאמנות שלו בכלל שמזכירה קצת התבוננות בציור של אדוארד הופר. למרות שהוא בא מרקע קיבוצי, האנשים שהוא מתאר הם אנשים בודדים במהותם. השירים אינם מצטעצעים או מסתבכים באמצעים אומנותיים מיותרים (ולכן גםלא התעקשתי לנקד אותם) אלא מציירים דיוקן ריאליסטי, חד וחלק, הדבר המיוחד בהם, כמו בציור אמנותי הוא השימוש באור, במוקד ובנקודת המגוז. בכל זאת, שיריו אינם נעדרים אופטימיות. בשירים האחרונים שליקטתי, יש משהו נוסף, יש פתח החוצה מן הבדידות, ואפילו לילד ואהבה ותאווה לבן זוג, כך שישנה גם תקווה ביצירה שלו ופתח לעתיד טוב יותר, והתקווה כידוע לכל היא הדבר האחרוןן שיצא מתיבת פנדורה, ששווה לחיות למענו.
על אודות איתמר זהר
יליד 1971. בן קיבוץ המעפיל. מתגורר בתל אביב. עורך וכותב במוסף “גלריה” של “הארץ”:
“בשנת 1991 ראה אור ספר שירי “נפש חיה” (הוצאה עצמית). בשנת 2002 ראה אור הרומן שלי “ימים של חורף (הוצאת כנרת). כותב את הבלוג “חיים של אחרים” (http://itamarzo71.wordpress.com/), עורך תוכנית רדיו שבועית “קצה השדה” ברדיו קול יזרעאל ובעל הטאמבלר “שקט יחסי” (http://210871.tumblr.com)/) הכולל תצלומים שצילמתי”
אהבתי במיוחד את השיר האחרון (פניו השתקפו בחלונות …) וטוב שזהו מקומו ברצף השירים – לקינוח הקריאה.
שמות התואר מקוריים וומחדשים : רכבת מתנשפת, עצים מסתודדים. המשפט “דלתות פתחו את הלב ומיד נעלו אותו” יפה בפני עצמו ויש בו קסם של דינמיקה לא לגמרי מציאותית. את השורה “רק אני ממשיך לנסוע בתקווה” אני קוראת כעומדת בפני עצמה ללא ההמשך בתור “אני נישא על גבי תקווה” וזה משמח אותי.
אהבתי במיוחד את השיר האחרון (פניו השתקפו בחלונות …) וטוב שזהו מקומו ברצף השירים – לקינוח הקריאה.
שמות התואר מקוריים וומחדשים : רכבת מתנשפת, עצים מסתודדים. המשפט “דלתות פתחו את הלב ומיד נעלו אותו” יפה בפני עצמו ויש בו קסם של דינמיקה לא לגמרי מציאותית. את השורה “רק אני ממשיך לנסוע בתקווה” אני קוראת כעומדת בפני עצמה ללא ההמשך בתור “אני נישא על גבי תקווה” וזה משמח אותי.