לאור החזרה לשגרה, מצ"ב אנתולוגיה החוגגת את הקיום האנושי – ההתבגרות, הלידה, המוות והחיים, של מיטב משוררינו הצעירים והצעירים ברוחם.

גולם / אנה הרמן

אֹסֶף הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלִּי/דודי אור

מִגִּלְעָד לָקַחְתִּי
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַהוּגוֹ בּוֹס
מַזְכֶּרֶת לְזִיּוּן נִשְׁכָּח בְּדִיזֶנְגוֹף סֶנְטֶר
אוּדִי לֹא רָצָה לְהַשְׁאִיר
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַטַּנְגָּה
שֶׁיָּשְׁבוּ כָּל כָּךְ יָפֶה עַל יַשְׁבָנָיו
"הֵם שֶׁל בַּעֲלִי הַמִּיתוֹלוֹגִי"
אָמַר וְלֹא יָסַף בְּאוֹר סַמִּים הָזוּי, בְּבֵית חֲלוֹמוֹתָיו
שׁוּב אֲנִי נִזְכָּר
זֶה לֹא בֵּיתִי
וְלֹא מִבְצָרִי
אֲנִי כָּל כָּךְ אַרְצִי
וְלֹא מוֹלַדְתִּי …

דודי אור, בוגר צוות הווי הנח"ל, למד מוזיקה אצל פרופ' צבי קרן, והמשיך במגמת הקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב. עוד קודם לכן, ב-1977 הוא לקח חלק לצד עופרה חזה, דני מסנג ואחרים במופע "Here is Isreal" שהועלה מול קהילות יהודיות בארצות הברית. הוא סיים את לימודיו אצל פרופ' לאון שידלובסקי ב-1983, ומשנת 1980 ולאורך עשור שימש כַּמנצח של חבורת הזמר מטה אשר ושל חבורת הזמר "מוסיקל"; בשנים אלו גם החל לכתוב מוזיקה עבור הצגות בתיאטרון הרפרטוארי בישראל, בין היתר ל"ריקודו של ג'ינגיס כהן" (בית ליסין) שזכתה במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ב-1984.
תחת עודד קוטלר כיהן אור כמוזיקאי-הבית של קבוצת התיאטרון נווה צדק שפעלה במרכז סוזן דלל שבתל אביב בין 1985 ל-1988. ב-1986 הוא קיבל, במשותף עם קובי ניב וישראל גוריון, את פרס כינור דוד עבור "המלך הלך לישון" שהייתה הצגת הילדים הפוליטית הראשונה בישראל. הצגות אחרות שעבורן יצר את המוזיקה כוללות את "בערבות הנגב" ו"החייל הטוב שווייק" (בבימוי אהרון אלמוג), אף הן במסגרת הקבוצה בסוזן דלל. עוד באותו עשור, נמנה עם עיתונאֵי "דבר" ו"על המשמר" ובמשך כתשע שנים שימש בהם כתב לענייני מוזיקה. ב-1990 חיבר את המוזיקה לסרט הטלוויזיה "רותי נעים" שביים אמנון רובינשטיין בערוץ הראשון. בשנה זו ייסד את משרד ההפקות "תרבות לנוער", שעד לסוף פעילותו שש שנים אחר כך היה אחראי למספר רב של הצגות ילדים ונוער ובהן להיטי "פגישת מחזור" עם אקי אבני ועדי טופול. אז גם נקלע למשבר שהביא אותו להפסקה ממושכת מעשייה ציבורית. מאז 2004 אור הוא כתב התרבות של "ישראל פוסט" (שבשנים אלה עוד הופיע תחת השם "אנשים").
כיום כתב מעריב סופשבוע.

שֶׁתֶן / ריקי כהן

הַמַּיִם נוֹתָרִים חֲמִימִים בָּאַמְבַּטְיָה אַחֲרֵי שֶׁהַתִּינוֹק נִשְׁלָף עַל יְדֵי אָבִיו, נֶחְלָץ מֵהָאִינְטִימִיּוּת הַמֵּימִית, וּמוֹתִיר לְאִמָּא בִּלְעָדִיּוּת כִּמְעַט מֻחְלֶטֶת עַל כָּל אֵיבָר בְּגוּפָהּ.
הִיא מְנַתֶּקֶת אֶת כִּסֵּא הַתִּינוֹק מֵהַקַּרְקָעִית, מַחְלִיקָה פְנִימָה עַד צַוָּאר וּמַשְׁתִּינָה בָּאַמְבַּטְיָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ, בְּזֶרֶם חַד וְתוֹקְפָנִי, שֶׁנּוֹרֶה הַחוּצָה בְּלִי שְׁלִיטָה בַּתְּחִלָּה הִיא נִתְקֶפֶת הֶלֶם מִן הַמַּעֲשֶׂה הַמַּתְרִיס וְהַתּוֹקְפָנִי שֶׁל הַגּוּף, אֲבָל אָז הִיא נִכְנַעַת, צָפָה בְּמֵי הַשֶּׁתֶן רְפוּיָה וְנִפְסֶדֶת, מִתְעַלֶּמֶת מֵהָרֵיחַ וּמְנַסָּה לֹא לַחֲשֹׁב עַל מַה שֶּׁיָּבוֹא אַחַר כָּךְ, לֹא לִשְׁמֹעַ הִזְדַּקְּקוּת.
זֶהוּ רֶגַע עִלָּאִי שֶׁל אֹשֶׁר, בָּאַמְבַּטְיָה, עִם הַשֶּׁתֶן. הִיא מַצְלִיחָה לְנַתֵּק אֶת הָאָזְנַיִם מִן הַגּוּף, לֹא לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ מִחוּץ לַחֶדֶר, לֹא לִהְיוֹת שַׁיֶּכֶת לְמִישֶׁהוּ שֶׁרוֹצֶה.
כָּךְ נִרְאֶה הַחֹפֶשׁ. בַּחוּץ מַמְשִׁיךְ הָעוֹלָם אֶת פַּס הַיִּצּוּר הַתּוֹבְעָנִי שֶׁל צְרָכִים וַהֲזָנָתָם. הָרִצְפָּה הַמְגֹאֶלֶת דּוֹרֶשֶׁת בִּדְחִיפוּת סְמַרְטוּט, הַחֲפָצִים הַחַדִּים מְבַקְּשִׁים לְהִסְתַּלֵּק לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ, הַיְרָקוֹת בַּמְּגֵרָה מְבַקְּשִׁים לְהִתְחַלֵּף בִּטְרִיִּים מֵהֶם, הַסִּיר עוֹמֵד עַל כָּךְ שֶׁיְּמַלְּאוּ אוֹתוֹ בְּתַבְשִׁיל מֵזִין, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מִתְחַנֶּנֶת לְעוֹד סִיבוּב. אִם תִּשְׁלֹף אֶת הַפְּקָק, יִשְׁמְעוּ זֹאת כְּאוֹת וְיִסְתַּעֲרוּ עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת. הִיא נָחָה בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַמֻּשְׁתָּנִים שֶׁהוֹלְכִים וּמִתְקָרְרִים סְבִיבָהּ וּלְרֶגַע אֶחָד אָרֹךְ מְבַקֶּשֶׁת לְהַקְפִּיא אֶת עַצְמָהּ בְּתוֹכָם. הָרֶגַע נִגְמַר. הִיא מַקִּיזָה אֶת הָרֶפֶשׁ לַבִּיּוּב, וְרוֹחֶצֶת בִּיסוֹדִיּוּת אֶת גּוּפָהּ בִּסְפוֹג. חָמֵשׁ-שֵׁשׁ דַּקּוֹת וְהַחוּצָה, מְנֻגֶּבֶת, לוֹבֶשֶׁת טְרֶנִינְג, מְעִיפָה מַבָּט אַחֲרוֹן בְּטִפּוֹת הַחֹפֶשׁ עַל הָעוֹר. עַכְשָׁו הִיא קְצָת פָּחוֹת נִכְלֶמֶת מֵהָרוֹדָנוּת הַסְּמוּיָה שֶׁל גּוּפָהּ, וְהוֹלֶכֶת לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידָהּ בַּהַשְׁכָּבָה הַלֵּילִית.

ריקי כהן, משוררת וכותבת סיפורים קצרים, עיתונאית, ממקימי אתר ynet, אוהבת ספרים, מוזיקה, חתולים ואינטרנט.  השיר מתוך ספרה הראשון "ערימה מלוכלכת בכל חדר" ספרא, 2013
פרשנות על השיר אפשר לקרוא במאמרו של גיא פרל "חצי מבט" באתר פסיכולוגיה עברית
http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=42

פְּסוֹרְיָאזִיס / יואב איתמר

כַּאֲשֶׁר מְנַהֲלִים  אֶת הַחַיִּים לְפִי אַזְעָקוֹת,
צִבְעָם שֶׁל הַחַיִּים אֹדֶם.
יְבָבַת אוֹטוֹבּוּס, צְעָקָה שֶׁל כְּאֵב,
גּוֹרֶמֶת לְעוֹר הַשְּׁפִיּוּת לְדַמֵּם.
הַגֵּרוּד, הַקַּשְׂקֶשֶׂת, הַחֶנֶק בָּעוֹר,
הַצְּרִיבָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לְגָרֵד בַּטֵּרוּף
לוֹ הַשֵּׂכֶל לֹא הָיָה עוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ,
אוּלַי הָיָה טַעַם לְהַצִּיל אֶת הַגּוּף.
אפשר לקרוא אודותיי בתחתית העמוד.

הכחשה / מאיה קופרמן

השיר הזה הוא שיר המשך לשיר "בית" שבו מתארת המשוררת את השירותים בביתה, ושגרמו לאימו להגיד את המשפט האלמותי "השירותים שלנו נקיים יותר" זהו מעין שיר התנצלות על השיר ההוא.
מאיה קופרמן נולדה בספטמבר 1982 בחיפה. היא בוגרת כיתת האמן של מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) לכתיבת שירה ופרוזה ובוגרת כיתת השירה של הליקון ומשכננות שאננים לשנת 2000. שיריה פורסמו לראשונה ב-1998 בכתב-העת 'הליקון' ובהמשך בכתב העת 'גג', 'עתון 77' ו'מטעם'. זוכת המקום הראשון בתחרות השירה של קרן תרבות חיפה לשנת 2004 ובפרס שרת החינוך והתרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2005. עבדה ככתבת במגזין 'TimeOut תל-אביב'. כיום חיה בגרמניה.

אז ילדת / גילי חיימוביץ'

אז ילדתְ \ גילי חיימוביץ'

אָז יָלַדְתְּ,

הַפּוֹת נוֹשֵׁם לִרְוָחָה,

הַחֲצוֹצְרָה מְחַצְרֶצֶת.

חַיַּיִךְ נִמְסְרוּ

לְלֹא הֵרוֹאִיקָה,

וְיֵשׁ לָךְ תִּינֹקֶת הִיּוּלִית.

אַתְּ אוֹבֶדֶת לְנִבְכֵי הַבַּיִת

עוֹבֶדֶת אֶת הַבַּיִת,

אֶת הָאֱלִילָה הַקְּטַנָּה שֶׁיָצַרְתְּ

לְמִי יֵשׁ בִּכְלָל מִרְוַח נְשִׁימָה

לִצֹּר פֶּסֶל, תְּמוּנָה אוֹ שִׁיר עַל פָּנֶיהָ?

רַק אוֹדוֹת פָּנֶיהָ הִתְעַלִּי בְּהִלּוּלִים.

אֶת הַהֶכְרֵחִי זַמְזְמִי לָךְ בַּמּוֹחַ

כְּשֶׁקְּצֵה גּוּף תָּחוּב בְּפִיהָ,

כְּשֶׁאֶצְבָּעֵךְ בְּאַפָּהּ מְפַלֶּסֶת נַזֶּלֶת.

אֵין לָךְ קַצְווֹת גּוּף שֶׁנִּשְׁאֲרוּ פְּתוּחִים אֶל הָעוֹלָם.

אֵין רִשָּׁיוֹן לִהְיוֹת עַל הַקָּצֶה יוֹתֵר, אִמָּא.

מֵהַבָּלָגָן, מִגּוּפֵךְ, מִבְּדִידוּתֵךְ הַמֵּינִיקָה, הַחֲדָשָׁה הַמִּתְמַכֶּרֶת.

הַבְּדִידוּת מְמַגֶּרֶת לְבֵיתֵךְ.

בַּעֲלֵךְ הוֹפֵךְ לְאֹפֶק.

//

עוֹבֶדֶת יַלְדָּה, אוֹבֶדֶת עֵצוֹת.

יוֹלֶדֶת הִתְמַסְּרוּת חֲדָשָׁה,

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ קָמָה מִמִטָּה,

בְּבֵית חוֹלִים אוֹ בַּחֲדַר שֵׁנָה,

בְּאִישׁוֹן לַיְלָה לְנַחֲמָהּ,

לְהִתְכּוֹפֵף וּלְהָרִים אֶת הָעֲצַבִּים

שֶׁבְּרִצְפַּת הָאַגָּן.

גילי חיימוביץ' נולדה בירושלים. היא בוגרת בי"ס לאומנות 'קמרה אובסקורה' במגמת קולנוע ואייסיס ישראל – המרכז לפסיכודרמה ושילוב אומנויות במסלול ההכשרה לתראפיסטים בשילוב אומניות.  את דרכה ככותבת החלה בעיתון 'העיר' כעיתונאית ובעלת טור בענייני תרבות שנקרא 'אזור התעשייה'. לאחר מכן עבדה ברשת עיתוני מעריב ככותבת, עורכת ומבקרת ספרות.  כמו כן פירסמה שירה בכתבי עת שונים כגון 'עמדה', 'מ'טעם' ו'שבו'. גילי גם ביימה את הסרט הקצר 'מילון למי שאין בו צורך' שזכה בתמיכת משרד התרבות. בשנים האחרונות היא מתגוררת בטורונטו קנדה. שיריה באנגלית ראו אור באנתולוגיה המקבצת שירת מהגרים אודות טורונטו. בקנדה גילי משתתפת בפסטיבלי שירה בינלאומיים ומפרסמת בכתבי עת ספרותיים.  גילי עובדת גם כמנחת קבוצות ותרפיסטית בשילוב אומניות ומשתמשת בכתיבה ככלי טיפולי המגשר בין המודלים השונים של האומנות.

ספריה

• דבק מגע : שירים (תל אביב : גוונים, תשס"א 2001)

• משתקפת כמו אושר : שירים (תל אביב : גוונים, תשס"ב 2002)

• אש כוחותי : שירים (רעננה : אבן חושן, 2007)

• Living on a blank page (Toronto : Ice Flow Press, 2007)

• עונת המוך (חיפה : פרדס, תשע"א 2011) <שירים>

• תינוקת (תל אביב, עמדה, 2014)

עטיפת הספר תינוקת

לסיום: תגלית חדשה, בן שמואלי, תלמידה של ענת לוין, שסייעה בבחירת השירים לפוסט זה.

להקיא במלכותיות

כל הלילה שתינו,

כמו בכל לילה;

חיכינו לקרני השמש,

שימיסו את הקרח

בעורקים החולים שלנו.

אף אחד לא חייך

אבל כולם צחקו

והאש התפטמה בקרשים

וקרטונים.

ואף אחד לא חייך.

כשהשמש שרפה את

החשיכה בראשים היפים שלנו

זה הריח ראוי;

אז הלכנו לים,

ושתינו אותו

בקשית.

המים היו דהויים

אבל כולם בילו.

בצהריים, ריח הדגים בפה

וטעם החול באוזניים

היו כבר

יותר מדי.

הם גרמו לכולנו להקיא במלכותיות.

עיר רפאים

עייפתי באנשים

שיש להם עניין

בעיר הזאת.

תל אביב וירטואלית.

דביקה. אפופת טלאים.

אני משועמם ממנה

לפחות כמו שהיא

ממני;

ואני

נשמה תועה, נרקבת –

נרדף על ידי עיר

שהשתגעה

מרוב בטון

וקפצה

מאחד העזריאלים.

תראו אותי

מדווח על כך באובייקטיביות מופלאה

מתוך מסתור בדירה שטבעה

במצולותיו של הגז הרך

ששטף את הרחוב.

תראו אותי

מאלף את הגז;

"אתה מתוק, צבעוני

נעים – נכון?”

אני אומר לו, מלטף

את ראשו;

ומניח לו לצרוב את לשוני

בכחול.

חרדת ביצוע

ולא התרוקנתי

אפילו לא פעם

אחת, לאורך כל הערב.

שמרתי אותו בפנים

ושתיתי

ושתיתי

וכולי.

הבטן שלי

התנפחה, והייתי

רוח רפאים שכזאת

עם הפרצוף הלבן שלי.

בטח נראיתי חולני למדי.

כשהשחר הסתער על הלילה

הכוכבים פצעו את דרכם,

טובעים ביקום

שחור והוגן;

ואת

צללת במיטה

נקיה כמו הירח.

יצאתי בשקט. הלכתי מהר.

שרטטתי צעדים לוחצים

לעבר המכונית.

כשהגעתי

קרעתי את הרוכסן

ושלפתי אותו

והשתנתי

כמו בהמה;

הייתי

רעל מתוק. ידעתי

להחדיר באדמה

קצף צהוב

דוחה.

בן: נולדתי בניו יורק. גדלתי בחדרה. מתגורר ביפו. לומד במנשר. בן 23.