לאחרונה נתקלתי בשיר הבא:

בזמנים נאורים / עמוס לויתן

וחשבתי על כך שחלק מן הבעיה במרחב המצומצם שבו מתקיימת השירה הוא חוסר היכולת שלנו להביט לאחור אל ספרים יפים שהתפספסו, אז הפעם אני מביא את הרשימה הבאה:

“בזמנים נאורים” מאת עמוס לויתן מראיינת: נילי דגן.

בזמנים נאורים (הוצאת קשב לשירה, 2008) הוא מבחר משיריו המלוטשים והממוקדים של המשורר, העורך והמבקר עמוס לויתן מתוך חמשת ספריו בשנים 2002-1961 והכולל גם פרק של שירים חדשים.

עמוס לויתן נולד בקיבוץ כפר מסריק ב-1935 להורים שנמנו עם מייסדי הקיבוץ. כעשר שנים היה חבר קיבוץ ועבד במדגה. לימים עזב לתל-אביב, שבה הוא מתגורר. בשנים 1995-1970 עבד כעיתונאי ב”על המשמר”, תחילה כעורך חדשות ועורך לילה ראשי ואחר כך כעורך “הדפים לספרות”. עם סגירת העיתון ערך את המוסף לספרות “משא” בעיתון “דבר” (1996-1995). בהמשך עבד כעורך כללי בהוצאת “גוונים” ומאז צאתו לגמלאות הוא עורך בה את מדור השירה.

עמוס לויתן

לויתן הוא בעל תואר מוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב (1976).

מאז 1996 מפרסם ב”עיתון 77″ את המדור “מצד זה”, שמבחר מרשימותיו ראה אור בספר. זכה בפרס ע”ש אנה פרנק, בפרס חולון ובפרס ראש הממשלה.

הספר הראשון לילה ועלים (ספרית פועלים, 1961) נכתב עוד בהיותו חבר בקיבוץ שבו נולד ועוסק במסעות מדומיינים של איש צעיר בנופים סימבוליים-רומנטיים כמו השיר ‘נסיעה’:

נסיעה

אֵפֶר כּוֹכָבִים יְכָס אֶת צַעֲדֵי הַלַּיִל

בִּשְׁנַת רִבּוֹא שָׁנִים יִשְׁקַע גּוּפִי

בְּעָלֶה נוֹפֵל מִשִּׁבְעָה רְקִיעֵי שָׁמַיִם,

רָאִיתִי, עֶרֶב, אֶת כְּאֵב פָּנַיִךְ הַנֶּעֱוָתִים.

עֵשֶׂב יַעֲלֶה מֵחֲרִיצֵי מַרְצֶפֶת,

יָדַי יָנוּחוּ עַל מִסְעַד כִּסְּאִי. כְּזַעֲזֵעַ

חֲצוֹת אֶת אַרְבָּעָה כָּתְלֵי הַבַּיִת

בְּדֶרֶךְ הֶעָלִים אֶהֱיֶה נָכוֹן לָצֵאת

לִנְסִיעַת אֵינְקֵץ בַּמָּבוֹךְ הָאַפְלוּלִי.

(עמ’ 14)

הספר השני ארץ נער (הקיבוץ המאוחד, 1983) שראה אור כעשרים שנה לאחר קודמו, נכתב לאחר שעזב את הקיבוץ לעיר הגדולה ושיריו מבטאים פרידה כואבת

מחייו הקודמים ומן הארץ אליה הרגיש שייך.

בניגוד לסמליות הרומנטית של שיריו הראשונים, שירים אלה

מתומצתים וקונקרטיים, תמצית הזיכרון של מה שהיה,

כמו השיר ‘געגוע’:

געגוע

זֶה גַּעְגּוּעַ לְאָרִיג יוּטָה,

יֶתֶר אֹהֶל, יָתֵד. מִשְׁנָה

סְדוּרָה, דַּרְגַּשׁ עֵץ,

זְרִיחָה שְׁקִיעָה.

גֶּדֶר תַּיִל, שַׁעַר בַּרְזֶל, מַיִם בַּכַּד,

מִנְעָלִים בַּפֶּתַח. זִקָּה בְּרוּרָה,

שָׂדֶה רָבוּעַ, גֵּאוֹמֶטְרְיָה

פְּשׁוּטָה שֶׁל שָׁנִים.

(עמוד 22)

שאלתי את לויתן מה המשמעות של נקודת המפגש בין לויתן האדם ולויתן המשורר, לאור סיפור חייו:

“בדיעבד נראה שספרי שיריי עוקבים אחר תחנות חיי. מחד, אולי, אין בכך ניצול מלא של חרות היצירה לברוא כל שיעלה בדעתך, מאידך, אני מאמין שחותמם חותם של אמת. בניגוד להבנה הפשטנית של “מיטב השיר כזבו”, הבדיון בהם מצומצם, אם לטוב ואם למוטב”.

הספר השלישי נסיעה עירונית (ספרית פועלים, 1986) עוסק בהוויה העירונית הקשה והקשוחה, בחיים על הקצה, בפחד, בניכור, בזרות ובאחווה של חסרי כל.

למשל בשיר ‘נסיעה עירונית’ :

מתוך: נסיעה עירונית

נְסִיעָה עִירוֹנִית מִצָּפוֹן לְדָרוֹם

וְשָׁם הַקָּצֶה

וְשָׁם מִתְקַבְּצִים שְׂרִידִים וַאֲבַק

פְּלִיטֵי הַמַּסָּע, וַאֲנִי מִתְכּוֹנֵן לְזֶה

וַאֲנִי מִתְעָרֵב בְּשׁוּרַת הַמּוֹכְרִים

מוֹצִיאִים נְכָסִים אַחֲרוֹנִים מִידֵיהֶם

טוֹסְטֶר מְקֻלְקַל אָרִיג בָּלֶה

וַאֲנִי מִתְכּוֹנֵן לְזֶה: לִמְצֹא בֵּינֵיהֶם אַחֲוָה.

(עמ’ 43)

האם אתה יכול לתאר את תהליך הבשלות או ההתפקחות בתהליך הכתיבה שלך מאז היית משורר צעיר ועד היום?

“יש בהם מידה של ‘ריאליות’ כלומר אינם מפליגים על כנפי הדמיון או ‘הפיוט’ מושג שמעולם לא אהבתי, לא כמשורר ולא כקורא. אינני יודע אם היה פה תהליך של ממש. להוציא הספר הראשון שהוא ברובו ‘מדומיין’, הרי כתיבתי שלאחר מכן באה לאחר משבר עמוק (בעקבות עזיבת הקיבוץ) שהעמיד אותי לחלוטין על קרקע המציאות, או החיים”.

הספר הרביעי קֹרֶט (צ’ריקובר, 1990) הוא ספר מתון יותר, ספר של התבוננות עצמית מפוכחת וצלולה על החיים בגיל המבוגר כמו בשירים “דע”, “מצווה להתבונן”, “אפשרויות” ועוד.

דע

דַּע אֶת עַצְמְךָ, וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים, שְׁלוֹשִׁים, וְאַרְבָּעִים שָׁנִים.

יוֹם אַחַר יוֹם מוֹסִיף יְדִיעָה, וְיוֹם אַחַר יוֹם גּוֹרֵעַ

וְאֵין לְכָךְ סִיּוּם בַּזְּמַן, רַק הַתְחָלָה.

(עמ’ 51)

עד כמה הוויתך הפואטית “לוקה” בציניות או שמא בסוג של “אכזבה” והתנפצות הרומנטיקה?

” ‘ציניות’ או ‘אכזבה’ אינם המונחים הנכונים, כמו גם הביטוי ‘לוקה’ הרואה כאן איזושהי מחלה. גם אינני בהכרח אנטי רומנטי, אבל אני אוהב שירה המעוגנת בקונקרטי, שירה בלתי מצועצעת ובלתי מתיפיפת. שירה היודעת לגלות עומק ויופי בדברים הפשוטים ביותר, למשל הבית הראשון בשיר של אוסיפ מנדלשטם בתרגום בנימין הרשב: “כָּךְ אִתָּךְ אֵשֵׁב לִי בַּמִּטְבָּח/ נֵפְט לָבָן מֵרִיחַ רֵיחַ רַךְ…” וכו’. איזה יופי”.

הספר החמישי שיח אַלים (ספרי עיתון 77, 2002) וכן השירים החדשים בפרק בזמנים נאורים הם ברובם שירים פוליטיים-ביקורתיים המשקפים את כתיבתו הביקורתית וההגותית של המחבר, הנכתבת באותה עת במדורו הקבוע (“מצד זה”) בעיתון 77.

“בדרך”

חָיִיתִי בַּקֻּבּוּץ וְרָאִיתִי

סֵבֶל שֶׁגּוֹרְמִים

שִׁתּוּף וְשִׁוְיוֹן לָאֲנָשִׁים.

חָיִיתִי בָּעִיר וְרָאִיתִי

סֵבֶל שֶׁגּוֹרְמִים

לָהֶם פְּעָרִים וְהֶבְדֵּלִים.

חָיִיתִי בֵּין מַאֲמִינִים

וְרָאִיתִי סֵבֶל

שֶׁגּוֹרֶמֶת הָאֱמוּנָה.

חָיִיתִי בֵּין חַסְרֵי אֱמוּנָה

וְרָאִיתִי סֵבֶל

שֶׁגּוֹרֵם חֶסְרוֹנָהּ.

לָכֵן, אֲנִי יוֹדֵעַ,

אֵין דֶּרֶךְ אַחַת,

לָלֶכֶת בָּהּ

אֶלָּא דֶּרֶךְ לֹא-דֶּרֶךְ

שֶׁיֵּשׁ

לְכָבְשָׁהּ.

(עמ’ 85)

האם לדעתך, השירה יכולה “להרשות” לעצמה לחלום ולהיות רומנטית, לנוכח מציאות פחות רומנטית, בלשון המעטה?

“מכל תשובותי הקודמות, כבר מובן הוא שאינני אוהב שירה ‘חולמת’ אלא שירה ‘חושבת’. אין שום איסור להיות רומנטי, גם תלוי איך וכיצד, אבל אסור להיות בנאלי או משעמם. שאלה שמתמודדת עם שאלות זמנה, בכל האמצעים העומדים לרשותה, לשוניים, רגשיים, קוגניטיביים, חזקה עליה שתהיה מעניינת”.

השיר ‘בזמנים נאורים’ שעל שמו קרוי הספר כולו, הנו שירה אירונית, פרדוקסלית, פולמוסית, המחליפה מהלומות עם תיאוריות תרבותיות פוסט-מודרניות ועם אידיאולוגיות רווחות, חיזיון שאינו שכיח בנוף השירה המקומית.

זמנים נאורים

אֲנַחְנוּ חַיִּים בִּזְמַנִּים נְאוֹרִים:

עֹשֶׁר הוּא גְּזֵלָה

יֵדַע הוּא שְׁלִיטָה

יֹפִי דֵּעָה קְדוּמָה.

אֲנַחְנוּ חַיִּים בִּזְמַנִּים נְאוֹרִים:

קִדְּמָה הִיא הִתְנַשְּׂאוּת

רָצוֹן טוֹב הִתְעָרְבוּת

תַּרְבּוּת הִיא עָרִיצוּת.

אֲנַחְנוּ חַיִּים בִּזְמַנִּים נְאוֹרִים:

אָב מְשֻׁתָּף הוּא הַמְצָאָה

מִשְׁפָּחָה הִיא הַבְנָיָה

מִינִיּוּת הִיא הַתְנָיָה.

אֲנַחְנוּ חַיִּים בִּזְמַנִּים נְאוֹרִים:

שְׁתִיקָה הִיא הַשְׁתָּקָה

דִּבּוּר שִׁתּוּף פְּעֻלָּה

גִּמְגּוּם הוּא שִׁירָה.

(עמ’ 89)

שאלתי את לויתן מה היה מציע מניסיונו, הן כמשורר והן כעורך, למשוררים צעירים המתחילים כיום במסע המורכב אל עצמם ועולמם באמצעות השירה.

” ‘קטונתי מכל החסדים’ אומר יעקב בפרשת וישלח. יש היום עשרות משוררים צעירים מצוינים שיודעים את התורה. אני סבור שהשירה בין השאר היא גם ‘תורה’ ולימוד היא צריכה. ‘אין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה’, כלומר, תוך לימוד והתחככות בשירתם של אחרים. זה בעיקר מה שאני יכול לומר”. 

לאחרונה מכין לויתן ספר נוסף לפרסום שייקרא “אינטלקטואלים” ובו הוא מחריף ומקצין את שירתו ההגותית הפולמוסית, ואת ביקורתו על אופנות חשיבה רווחות.

המשורר רפי וייכרט מבעלי הוצאת “קשב לשירה” אשר ערך את הספר “בזמנים נאורים” מוסיף ואומר: “עמוס לויתן היה עורך המדור לספרות בעתון ‘על המשמר’ שקיבל בשעתו מאמרים, שירים ותרגומים שלי לדפוס. אחרי כן המשכנו ביחד ל’דבר’. אני שמח שעם השנים יכולתי, מתוך אמון ביפי שיריו הצנועים הן הליריים הן ההגותיים, ‘לגמול’ לו ולפרסם מבחר מוקפד מכל שנות יצירתו השירית.

אני מקווה שהספר הזה ימצא נתיבות ללבם של קוראים חדשים”.

פורסם בעבר במסגרת סדרה של ראיונות על משוררים ושירתם שראתה אור בעבר ב”עין ערך שירה” של שרית שץ.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − שתים עשרה =