דינה מרקון ערכה את הטקסט של הספר “ראינו לילה” מאת אליס ביאלסקי, בתרגומה של יעל טומשוב, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת “אפיק” גיבורת הספר היא בחורה פאנקיסטית מה”דור האבוד” בברית המועצות של סוף ימי הקומוניזם. והנה ההרצאה שהיא נתנה בנושא בערב השקת הספר בתל אביב:
תקציר הספר “ראינו לילה “( הוצאת אפיק 2014):
אליס ביאלסקי, סופרת ישראלית הכותבת רוסית, יצרה יצירת-מופת קטנה, משהו בין “סטיריקון” מטורף המתרחש בימי פומפיי האחרונים של ברית המועצות ל”עליסה בארץ הפלאות” בגירסה פאנקיסטית המתפתחת בזינוקים מפתיעים על רקע שאון הזמרים, הגיטרות והתופים של להקות הרוק הסובייטיות, או, ליתר דיוק, האנטי-סובייטיות. הללו משמיעות בצלילים מחרישי אוזניים את קולותיה של “תרבות הנגד”, שאותה הולידה באורח בלתי נמנע התרבות הסובייטית הרשמית – הצדקנית, האטומה, הכוחנית – ברגע בו איפשרו סדקיה המתרחבים של הפרסטרויקה את התפרצותו של המודחק התרבותי אל הרבדים הגלויים של החיים החברתיים מול כוחות הממשל המנהלים קרבות נסיגה אלימים. הסיפור מדגים בשלמות את הנחת היסוד של מיכאיל בכטין, פילוסוף התרבות והספרות הסובייטי המרכזי, הקובעת כי כל מערכת תרבותית דומיננטית, המונחה כביכול על ידי אידיאלים נעלים המושלטים בכוח, תוליד תרבות-נגד “קרנבלית”, המונית, גסה במכוון ויצרית ללא-רסן, השמה לצחוק את אמה-יולדתה, ומנסה לשמור על שפיות דעתו של האדם הפשוט דווקא בעזרת מה שנראה כטירוף.
אליס ביאלסקי היא סופרת ישראלית ומשום כך סיפורה הוא גם סיפור ישראלי. כן, גם סיפורה של מוסקבה מפרפרת בין פאנק פרוע לשרידיו של משטר טוטאליטרי הוא כיום חלק מן הספרות הנוצרת בישראל. לא פחות מסיפורים על חיים בעיראק, במצרים או בפולין שקדמו להגירה לישראל. זהו חלק אינטגראלי מתרבות המהגרים ילידי ברית המועצות, וכזה הוא חלק מרכזי של תרבותנו כעת: תרבות מהגרים.
\
דינה מרקון
מבוא
קודם כל, אני חייבת לומר שאחרי תרגום ועריכה של קלאסיקה, דבר שאני עוסקת בו שנים רבות, העבודה על הספר הזה היתה בשבילי שינוי מרענן: שפה ציורית, חיה ובועטת, עסיסית, שפת ה”סקס, סמים ורוקנ’רול” של האנשים הצעירים האינטליגנטיים בברית המועצות על סף ההתפוררות, שכחלק מהבעיטה שלהם בשיטה הקיימת, משבצים את דבריהם בקללות עשירות דמיון, ששאובות מה-мат – העגה הרוסית הלא נורמטיבית, שהיא אולי מן ה”עשירות” בעולם. יעל טומשוב עשתה עבודה מאוד יפה בתרגום השפה הזאת לעברית
למרות הקושי, רצינו שהספר ייקרא כאילו הוא נכתב בעברית – ועכשיו זה השלב של מבחן התוצאה.
ועכשיו – למשהו אישי יותר:
לא אוכל לעמוד מאחורי ההצעה שמופיעה בהזמנה הקורצת-משועשעת לערב הזה. אין באפשרותי להיזכר בפרסטרויקה, דגים מלוחים ורוקנ’רול ברוסיה של שנות השמונים העליזות – פשוט מפני שאז כבר לא הייתי שם (ואם כבר, אני בכלל מריגה, כלומר, מלטביה). את הגבול בין העולמות חציתי בתחילת שנות השבעים – ומאז לא חזרתי, אפשר לומר, חוץ מגיחה קצרה אחת על פי הזמנה רשמית, במסגרת מקצועית – בבחינת הצצה חטופה אל “מעבר למראה”. במוסקבה – שהיא לי יותר עיר שבספרות ובדמיון, שאובה מסיפורי מכרים וידידים, מאשר עיר ממשית – צפיתי אז בעיקר דרך חלונות של אולם כנסים.
כמו שאר בני הדור שלי, שהגיעו לכאן במצב הצבירה הכאוטי המכונה “גיל ההתבגרות”, עברתי עד סוף שנות השמונים – הזמן שבו מתרחשת עלילת “ראינו לילה” – דרך ניסיונות שונים ומשונים לגיבוש עצמי: החל בהתכחשות נחרצת ל”אני” הישן וניסיון לעטות דמות חדשה וישראלית למהדרין, וכלה בהתבוססות בגעגועים למה שלא היה ולא יכול היה להיות, ל”ארץ האפשרויות המחוקות” שלי (ביטוי שאני שואלת משם סיפורו של איתמר יעוז-קסט, “בארץ האפשרויות המחוקות”, בתוך: סיפורים: מבחר “עיתון 77”, הוצאת דומינו – עיתון 77, ירושלים, 1984), לגרסת חיים אחרת שהוחמצה. כי אי-שם באזור הדמדומים, שבו מתחילים להילחץ מן הילדות ולנוע לעבר “אני” עתידי בוגר (אף על פי שאני מפקפקת בקיומם של בני אדם בוגרים, אבל זאת כבר סוגיה אחרת), שלב שבו מניצה ההכרה העצמית, מישהו צעק “קאט!”, הסרט נקרע ומצאנו את עצמנו בסרט אחר לגמרי (הדימויים האלה, שצצו פתאום, מעידים שהושפעתי כנראה מפרק בספרה של אליסה ושמו “סרטים”, ובכלל מסגנון כתיבתה, שיש בו משהו “תסריטי”. אגב, הספר חזותי מאוד. מתבקש לעשות על פיו סרט). והשאלה “מה היה אילו” – לא מרפה. עד כדי תחושה מוזרה, שאולי החיים ההם בכלל לא נקטעו והם ממשיכים – שם. ומה שיש כאן, הכאוס הזה שבו ה”אני” הישן איננו, וה”אני” החדש עוד לא נולד – זה לא החיים האמיתיים, אלא רק העתק חיוור שלהם.
ולכן, בהיפוך מוזר לגיבורי עולמו של “ראינו לילה”, שמשפתיהם לא יורדים שמות של סופרים, במאים, שחקנים ומוזיקאים “מן המערב”, עקבנו באדיקות לא פחותה מהם אחרי מה שקורה “שם”. קודם כל, ניסינו לסגור פערים. אנחנו, חבורה של סטודנטים, היינו מתכנסים סביב רדיו-טייפ (הו, זמנים פרהיסטוריים!) ומאזינים לבארדים הרוסים, הזמרים-הטרובדורים החצי-לגאליים: ולדימיר ויסוצקי, בּוּלט אוקודז’בה, אלכסנדר גליץ’, וגם וֵרוֹניקָה דוֹלינָה, ויוּריי ויזבּוֹר ויוּליי קים, ועוד ועוד. היה לנו מדריך בוגר מאיתנו, שעשה עבודת MA על הנושא, כריזמטי ומספֵּר בחסד, ולכן זכינו להרצאות מבוא נהדרות ולפרשנויות מרתקות. כמובן, כל ערב כזה לוּוה במספר לא מבוטל של משקאות אלכוהוליים: לך ותאזין לקול הצרוד של ויסוצקי, שסוסיו הדוהרים מושכים אותו קרוב יותר ויותר לתהום (מצב המתואר באחד משיריו הידועים, אך גם מצב קיומי, שאפשר להגדיר אותו גם כהליכה על חוד הסכין) בלי כוס של וודקה! ובכלל, לך תתמודד עם תועפות של רגש, עם הכישוף שהשירים האלה מהלכים עליך, בלי עזרתו המרככת של האלכוהול! ובכן, גם זה היה הרגל מ”שם”, שנרכש כאן.
אי-שם בשנות השמונים השתקע בארץ באופן ארעי יוּריי לובּימוֹב, הבמאי האגדי של התיאטרון האוונגרדי המהולל טגנקה, שהשלטונות הסובייטיים לא חפצו ביקרו. אף על פי שמעולם לא הייתי מתרגמת סימולטנית, נאלצתי לחלץ חברה טובה שחלתה ולהחליף אותה בתפקיד זה. הגעתי לבית בשכונת משכנות שאננים בירושלים שבו השתכנה משפחתו, כדי לעזור בתרגום משא ומתן בינו לבין עומרי ניצן, אז המנהל האמנותי של “הבימה”. אשתו היהודייה-הונגרייה של לובימוב הגישה ספגטי לשולחן. נקרעת בין חובת התרגום לבין חובת אכילת הספגטי, כמעט כרעתי תחת נטל האחריות הכבדה שהיתה מוטלת על כתפיי. המילים והמאכל האיטלקי הלא אלגנטי הסתבכו בפי, ועשו אותי בלתי שקופה בעליל, בניגוד למה שנדרש ממתרגם סימולטני.
אחר כך, כשהמילה המגושמת-הרשמית-הכבדה “פרסטרויקה” נעשתה חלק מהלקסיקון גם במערב, הופיעו סימנים ראשונים לשינויים. בתיאטרון ירושלים נערכה הופעה של בולט אוקודז’בה – בארד שעד אז שמענו את קולו רק כשהוא בוקע מרדיו-טייפ. גם לאוזנינו הגיעו שמות של להקות הרוק הרוסיות, Машина времени (משינה ורמני), אקווריום. היה גם מי שהשיג הַקְלָטות ונתן “הרצאת רקע” – והאזַנו, מרותקים, מתקשים להאמין. להקות רוק במדינה הסובייטית, “מדינה ללא מקצב”? (ביטוי ששאלתי מתוך הפרק “נערה עם כובע רשת” ב”ראינו לילה”). מבשר שינויים-רבתי היה הסרט “אינטר-בחורה” (Интердевочка””) של פיוטר טודורובסקי, שבו חזינו, משתאים והמומים, לראשונה בבחורות רוסיות מבית טוב פונות למקצוע העתיק ביותר בעולם (בבתי מלון ובסביבתם) כדרך להיחלץ מבריה”מ ולפצוח בחיים זוהרים – ובודדים מאוד – בחו”ל המשופע כל טוב. היכן את, האהבה הטהורה שעליה חונכנו?
בקיצור, גם אנחנו עקבנו בעניין ער אחרי “תרבות-הנגד”, תרבות האנדרגראונד שצמחה “שם”, גם אם היא הגיעה אלינו בצורה חלקית ומקוטעת. אה כן, היה כמובן גם קולנוע משובח: ניקיטה מיכלקוב, אנדריי טרקובסקי, סרגיי פרדז’אנוב, אֵלֶם קְלימוֹב (“צא וראה”). ואת הסופרים מי ימנה. בתחילת שנות השמונים, אסופת “מטרופול”, שכללה את יצירות הסופרים שבריה”מ החרימה, עברה מיד ליד במעונות הסטודנטים הקוראים רוסית בירושלים.
בפרפרזה על השאלה של דן מירון באחרית דבר לספר, מה חיפשנו אנחנו בהתרוצצות המתמדת בין ה”שם” ל”כאן”, מה ביקשנו למצוא בשחזורו האינסופי של מה-שלא-היה-אבל-אולי-יכול-היה-להיות? מה לנו ולוודקה ול”מטרופול” ולמשינה וְרֵמֵני ולכל תרבות-הנגד במדינה שעזבנו כשאיך לומר? עדיין לא ממש עמדנו על דעתנו.
אז זהו, שגם אנחנו פשוט חיפשנו קשר. אנחנו, הדור התלוש מההקשר שכל כך רצה להשתייך, להזדהות. שהגיע לכאן בעקבות חלום הוריו שהוא אימץ, אבל רבים מתוכו הרגישו עוד שנים רבות אחרי שהסרט ה”הוא” נקטע – ציפור משונה, חיה משונה, יצור שעטנזי שלא באמת מצא את מקומו. ולכן בדקנו טיוטות חיים שונות, אפשרויות של חיים. אפשר לומר שהיינו אילמים. לא יצאו מקרבנו הרבה סופרים – עולים על דעתי רק שמות אחדים: אלונה קמחי, בוריס זיידמן – שסיפרו את הסיפור שלנו, שתיעדו את תחושת העולם שלנו. נדמה לי שהדור המקביל לנו מעליית שנות התשעים הוא הרבה יותר “קולני” – וטוב שכך.
אז בשבילי, ספרה של אליסה הוא עוד דרך אחת לענות על השאלה “מה היה אילו” – הצצה לאפשרות של נעורים אחרים. ביקור ב”ארץ הלעולם לא” – שלי ושל בני דורי.
ראו עוד על “ראינו לילה “:
אליס ביאלסקי מחברת “ראינו לילה “