1. לא צריך לנסוע לאי בודד כמו בספר של וילאם גולדינג "בעל זבוב " כדי ללמוד על פראותם של ילדים. מספיק ללכת לבית ספר בהרצליה כפי שמראה לנו שרון דותן.

ספרה של שרון דותן, אינסטa בייב, טוטם, 2013 207 עמ'

תקציר הספר :

אינסטa בייב הוא רומן חדש, מרתק ועדכני, המואר בעולם של בני נוער בדור הפייסבוק והאינסטגרם – עולם צבעוני ומורכב, רב ניגודים וגוונים, מלא קסם ואכזריות, טכנולוגיה וגעגועים, אהבה ותעלומה, רוך וקושי, והרבה הרבה מוזיקה.
אינסטa בייב הוא סיפור על חברים טובים באמת בשכונה מתוקה ושלווה לכאורה, שתהום של נתק ואי הבנה פעורה בינם לבין הוריהם. זהו גם רומן מפוכח ודרמטי המביא קרעי חיים חריפים בעוצמתם של בני-העשרה בלשון קצבית-מוזיקלית, שובה לב ומסקרנת.

בנות אלימות .סקירה מאת

ירון אביטוב

אילו היו ממציאים מכונת רנטגן מיוחדת, שתפקידה היה לשקף את מציאות החיים בישראל, את החברה הישראלית ואת מוסדותיה השונים, המכונה הזו היתה אמורה כמובן לשקף גם את המצב העכשווי במערכת החינוך הישראלית. עד שתומצא המכונה הזו, אם בכלל, אפשר לראות ברומן של שרון דותן, "אינסטה בייב", כשיקוף אולי הכי מדויק והכי מוצלח, נכון לעכשיו, של מערכת החינוך הישראלית על כל אורותיה וצלליה.

כלי התקשורת בישראל עמוסים בידיעות מ-ז-ע-ז-עות ובמאמרים פדגוגיים למחצה על "העשבים השוטים" של הנוער שצומח לנו כאן: נוער אגרסיבי ואלים, נוער שמכה את הוריו ואת מוריו. "אינסטה בייב" הוא ספר חתרני במובן הזה שהוא מתאר את כל זה, אבל אינו מתאר בריונות מובנת מאליה, נניח של בנים נגד בנים אלא דווקא של בנות נגד בנות. ובכך ייחודו.

הרומן המוצלח לבני הנעורים של שרון דותן מתאר למעשה דור שחוזר על טעויות העבר, אם כי בהיפוך. זהו לא סיפור של תיקון וגאולה אלא סיפור שמציע התייחסות של חמלה לבני הנוער של ימינו עם כל קלקוליהם.

הרומן עוסק בחלקו באלימות בבתי הספר. לפי מחקרים, אלימות של בנים בבתי הספר גבוהה יותר מזו של בנות כלפי בנות, אבל זה לא הפריע לשרון דותן לבנות רומן משכנע סביב סוגיית האלימות של בנות הנוער. הרי כתבו מספיק על אלימות של בנים, והגיע הזמן, כמובן, לעסוק גם באלימות של הבנות.

הרומן מפנה אצבע מאשימה כנגד אוזלת היד של מערכת החינוך בטיפול באלימות. כאשר אחת מגיבורות "אינטסה בייב" עוברת התעללות קשה מצד חברותיה, אביה מטיח האשמות קשות במנהלת בית הספר: "משהו מסריח לגמרי בממלכה שלך… הבת שלי היא קורבן חדש של מקרה סוטה ישן… איפה בדיוק היו המורות הערניות? היועצות… איפה היה החינוך שלכם?" (153). אבל האם המנהלת מנסה לבער את הנגע באמת? כמובן שלא. לפי הספר, כל מה שמערכת החינוך מנסה לעשות זה לטייח ועוד פעם לטייח או פשוט להתעלם מהאלימות מתוך רפיון חשיבתי ויצירתי, מתוך מחשבה שההתעלמות הזו תפתור את הבעיה. מערכת החינוך ברומן מתקשה להתמודד עם שורש הבעיה, מה שמעלה כמה קושיות: האם חלק מהמורים בימינו בעצם פוחדים מהתלמידים, ממש כפי שתלמידים פחדו פעם ממוריהם? ואולי חלק מהמורים (ובמקרה זה גם מנהלת בית הספר) פוחדים בעצם מהורי התלמידים יותר מאשר מהתלמידים עצמם?.

מבחינה זו, בית הספר הוא אולי כאן משל ומיקרוקוסמוס לחברה כולה – חברה אלימה שבמקום להתמודד עם נגעיה האלימים עוסקת בהשתקה ובטיוח של תופעה שאי אפשר עוד להשתיק.

ב"אינסטה בייב" אין צדיקים, כולם אשמים כמעט באותה המידה. אבל הרומן עצמו אינו מהווה כמובן כתב אישום אלא ספרות יפה, כי אילו הפך לכתב אישום מוטב היה לדון בו באולמות בית המשפט ולא במדורי הספרות.

למרות הפער הבין דורי הגדול בין הנוער של היום המשתקף מן הספר לנוער של פעם, כמדומה שמדובר באותה הגברת בשינוי האדרת, או בעצם באותו הנוער בשינוי חולצת הטריקו. יקעקעו להם כמה שהם רוצים על הזרועות ועל הגב, יתקעו להם פירסינג בכל מקום בגוף, אבל כל ביטויי המחאה האלה לא משנים את העובדה שדור הולך ודור בא, ועולם כמנהגו נוהג. תמיד תהיה אלימות באוויר, ופעם היא תופנה כנגד צד זה ופעם כנגד הצד האחר.

מקרי אלימות והתעללות בין כותלי בית הספר היו גם בעבר. עם זאת, כמדומה שבני הנוער בימינו שידרגו את עצמם לא רק בתחום הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים אלא בעיקר ביישום הרוע והאלימות. אולי הם צפו ביותר מדי סרטים סדיסטיים, אולי הסדיזם נרכש מהמוסיקה המטאלית, המנוכרת, האלימה, אולי הוא תוצר של שפע ערוצי המידע, אתרי האינטרנט ואמצעי התקשורת הסלולאריים והאחרים. מה שבטוח שבימינו קל יותר להיות סדיסט ולשאוב רעיונות חולניים בנושא. לא פעם במהלך הקריאה, שאלתי את עצמי האם בעצם הטכנולוגיה היא זו שפיתחה גם את סממני הרוע המופיעים בכמה מהסצנות ב"אינסטה בייב".

למשל הסצנה הבאה, שכמו לקוחה מהסרט "התפוז המכני": ענת גירון, מלכת הכיתה ט' בבית ספר יוקרתי בהרצליה, פוקדת על יריבתה מיא, להפוך לכלבה שלה, דהיינו לכרוע על ארבע ולנבוח. "כשענת גירון אומרת לך לרדת על ארבע, את יורדת, הבנת?" (עמ' 132). בת כיתה אחרת, עלמה, זוכה לטקס זובור דומה. ה"מלכה" וחסידותיה מפשיטות אותה בכוח במקלט של בית הספר, מצלמות אותה בעירום ומפיצות את תמונתה ברשת כדי שהדבר היחיד שהיא תרצה לעשות לאחר מכן זה למאוס בחייה.

כנופיית הבנות בהנהגת מלכה הכיתה, ענת גירון, משליטה טרור כנגד חברותיהן לכיתה. כל מי שאינה משתייכת לכנופיה, כל מי שלא אומרת "אמן" למלכה, סובלת מהתעללות.

גילויי האלימות הזו בין כותלי בית הספר מתקבלים בדרך כלל בשוויון נפש או בהשלמה מצד כולם. מורים, תלמידים והורים משלימים איתם או מנסים לכסת"ח אותם וכל זאת מחשש להתעמת עם כוחות חזקים מהם. התלמידות פוחדות ממלכת הכיתה, המורים פוחדים מהתלמידים או מהוריהם. למעשה, אלמלא הורה אחד החליט להרים קול צעקה, המערכת היתה ממשיכה לשתוק ולקבל את ההתעללויות האלה כמו גזרה משמים.

@

הנופים ברומן הם לכאורה לגמרי ישראליים, אבל לרגע נדמה לקורא שהוא לא נמצא בארץ אלא על גדות ההדסון. העם המתואר ברומן הוא לא בהכרח עם יהודי אלא עם כנעני שבמקום זיקה לציון מפתח זיקה לארצות-הברית, הן בשפת הדיבור, הן בדרך החשיבה ובעיקר במוסיקה. אמצעי ודרכי הביטוי הם שונים, אבל למעשה בני הנוער ברובם ממשיכים להתנהג כמו "עדר" ולא לפתח חשיבה עצמאית. כולם מחוברים, כולם מסמסים וכולם רוצים להשתייך לרשת החברתית באינטרנט, כפי שפעם הכול רצו להשתייך לצופים, לשומר הצעיר או לבני עקיבא. פני הדור הם למעשה כפני הפייסבוק. אבל גם ההשתייכות לפייסבוק אינה מבטיחה שהמרושת שייך באמת לעדר, כיוון שהאינטרנט, הפייסבוק והאינסטגרם הם לא בהכרח אמצעי תקשורת ידידותיים אלא בעיקר נשק שבו בני הנוער משתמשים האחד כנגד השני.

הרומן מתרחש בהרצליה בשכונה בשם "הדרים", שבה שמות הרחובות כולם קשורים לפירות פרי ההדר למיניהם. דותן משתמשת בסמלים הצבריים האופייניים ביותר, כמו פרי הצבר ופרי ההדר, כדי להמחיש לנו עד להיכן הידרדרה מערכת החינוך ועד להיכן הידרדרה החברה הישראלית.

ברומן מתרחשים מספר עימותים, שכולם עומדים בסימן של העולם של פעם לעומת העולם של היום, הטוב של פעם לעומת הרע של היום. אחד העימותים הוא זה שמתרחש בין ה"טובים", נציגי ישראל היפה של פעם, לבין ה"רעים", נציגי ישראל המכוערת של היום. ה"רעים" הם בעצם ה"רעות" – חבורת בריוניות בהנהגת מלכת הכיתה, ענת גירון, ואילו ה"טובים" הם דמויות הנערים היצירתיים והמוסיקליים (בן הגיטריסט, יאיר הקלרניתן, דן החצוצרן, מיא הנבלנית ועוד), שרוצים לחזור לשורשים שאותם מסמל קיבוץ שדה בוקר, אליו הם רוצים לעבור להמשך לימודיהם. עימות מקביל בין "רעים" ל"טובים" מתרחש גם בדור של ההורים. נציג מלח הארץ, אב בעל עיטור העוז שבתו מיא סובלת מהתעללות, הוא האנטי-תזה לנציג המצליחנים, טייקון התקשורת שבתו ענת היא מלכת הכיתה.

ברומן מתרחש עימות נוסף, והפעם בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. בשכונה היוקרתית בהרצליה חיות משפחות אמידות, אבל בשוליה צומח בניין אפרורי בן שבע קומות שבו מתגוררות משפחות העוני. עד מהרה מתברר שאין הרבה הבדל בין ישראל הראשונה לשנייה, בין עשירים לעניים, הדפוסים המשפחתיים המופרעים הם  אותם הדפוסים והמשפחות המבוססות הן אומללות לא פחות ממשפחות עוני. גם אלה וגם אלה נוטשים את ילדיהם. בספר מתרחש למעשה עימות בין כמה עולמות מנוכרים: נוער מנוכר מול הורים מתנכרים, והשאלה מי יותר מנוכר ממי. הנערים הנטושים, עשירים ועניים כאחד, מתאחדים ביניהם כדי לתת מענה לפצעי הנטישה של הוריהם, וכל זאת על מנת להתחייב שלא ינטשו זה את זה. כחלק מאחוות הנטושים, חבורת המוסיקאים מאמצת גם את הנער המוכה, בן ישראל השנייה כביכול.   האחווה הזו עשויה להזכיר בקודים שלה חבורה ב"צופים" או ב"השומר הצעיר" של פעם. דוגמא זו מעידה, שלמרות כל השוני, כמה עקרונות מן העבר בכל זאת נשמרים בקרב בני הנוער של ימינו.

דותן מתעדת היטב את הנופים הנפשיים, החינוכיים והמוסיקליים של בני הנוער בימינו, ופורסת בפני הקוראים רומן קולח ועדכני מאוד בכל דבר ועניין: שפת הדיבור, המוסיקה שמהדהדת כמעט בכל עמוד, ואמצעי התקשורת ההמוניים. הרומן מעיד על היכרותה העמוקה של דותן עם תרבות הנוער, שבאה לידי ביטוי, כמובן, לא רק בסצנות הבריונות אלא בתיאור עולמם הפנימי של הגיבורים, שדמויותיהם מאופיינות היטב. דותן נמצאת עם היד על הדופק בכל הקשור לזרמים ותתי-הזרמים בהתנהגויות נורמטיביות או מוקצנות בקרב בני הנוער, תהפוכות הנפש שלהם, תחביביהם, השקפת עולמם, חלומותיהם וכמובן גם אלימותם. אם הרומן מהווה שיקוף של מצב אמיתי ולא רק ספרותי, הרי שצריך להפוך אותו כמקראה חובה לא רק להורים ולמורים אלא גם לתלמידים. העלילה ברומן היא כמובן חשובה, אבל המסר חשוב לא פחות.

כמו אותו נוער שמתעופף מחלון הקומה השביעית וצונח על שיר צבר, גם הקוראים עלולים להתעופף במהלך הקריאה ולצנוח על אותו שיח צבר סימבולי, שעוקץ אותם ומעמת אותם על המציאות החדשה במערכת החינוך הישראלית. אבל זוהי התרסקות שבסופה התפכחות חשובה. פעם גדלו הבנות על בובות ברבי, עכשיו הן כבר לא רוצות לשחק יותר בבובות אלא להרביץ. לכולנו זה אולי כואב, אבל לספרות היפה זה בהחלט מועיל שרומן חותר נגד המוסכמות ועושה זאת בהחלט בהצלחה.

ראו גם

האתר של שרון דותן

שרון דותן על ספרה

עוד על הספר "

ניצה בן דב על הספר

הפוסט הקודםחיפה עיר הנבואה -תחזיות עתידניות בספרות היפה על העיר חיפה -אלי אשד
הפוסט הבאתיאורים של מפגשים מהסוג הרביעי עם חייזרים -חיים מזר
ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות, עורך אנתולוגיות, יוצר של סרטי תעודה, ומדריך טיולים. בשפה העברית פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי", ו"הסתכלות". כמו כן ערך שש אנתולוגיות, רובן בצוותא עם רן יגיל. בספרדית ראו אור אחד עשר מספריו, בהם האנתולוגיות "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה" ו"כתוב באפר", וכן "אקיסיטו" ו"החליל של חיים מנגן בשמיים". אביטוב השתתף כסופר אורח בירידי ספרות רבים ברחבי אמריקה הלטינית, ובין השאר במשלחת הישראלית ליריד בגוודלחארה מקסיקו, שבו ישראל היתה אורחת הכבוד (2013). זכה בשבעה פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות (2005), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1993), פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה (1994), ופרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" (2012) בזכות מפעל האנתולוגיות הישראליות שלו בשפה הספרדית. אביטוב ביים גם חמישה סרטי תעודה, ובהם הסרט "אמריקה לדינה", העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה, סרט דובר ספרדית שהוצג בפסטיבלים בינלאומיים באמריקה הלטינית, ובין השאר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במיאמי (2012). סרטו "הפינה האחרונה", העוסק בתולדותיהם של סופרים לטינים, הוצג אף הוא במדינות אחדות ובפסטיבלים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − שש =