1. “על החתרנות” של עמיחי שלו בהוצאת אפיק (2014)– עמיחי שלו זונח את הכתיבה הפרוזאית נטו שלו וכותב ספר שהוא סמי- פרוזה סמי – מסה סוציולוגית-פילוסופית ובתוכו שני סיפורים  היכולים להיקרא כווידוי, כפירוט הכנות לקראת איבוד לדעת בסגנון דיוני פוסט מודרני (במיוחד הראשון שבהם שהוא גם המרשים מביניהם). הסגנון מזכיר קצת את פוסטר וולאס ואני מרשה לעצמי לנחש שהסופר מאוד הושפע ממנו בכתיבת הספר.

2. “נערה בחולצה כחולה” של גבריאל בן שמחון בהוצאת ידיעות ספרים (2013) – הקולנוען והפרופסור אמריטוס לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, כתב ספר יפיפה ונוגע ללב בשפה פרוזאית פשוטה וחודרת, על הכוחות המעצבים של כור ההיתוך, על העשור הראשון של מדינת ישראל בחיפה ועל החיים במרוקו של יהודים לפני אלפי שנים, דרך סיפור אהבה מקסים בין עולה חדש לצברית .

3. “הרים אני רואה” של רועי בית לוי בהוצאת עם עובד (2014)– הספר זכה בפרס טוביה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית ואכן הוא ראוי לפרס. הספר מתרחש בישראל הענייה והחמה של הבצורת, ומספר סיפור ביוגרפי דרך בן המחפש את אביו. המסע בזמן ובדמיון מעניקים לספר נופך מיוחד של מרחב וזמן והוא נקרא בהנאה גדולה.

.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 2 =