אלישע פורת

על ‘ידידים ותיקים’ מאת אלישע פורת

חגי רוגני

זכות גדולה נפלה בידי אנשי עין החורש ואנשי עמק חפר כולו, שקם מתוכם משורר השר כך את שירת הטבע, שבתוכו הם שוכנים. אלישע פורת היה מאוהב בכל נפשו בטבע שבו צמח ובו גדל וחי כל ימיו. לכל צמח הוא היה קשור, לכל חיית בר, לכל פריט נוף. במבט לאחור הוא מתאר אמנם את עצמו כ”ילד פרא מתאכזר” הכורת את ראשי הקוצים: “חוחים פורחים וגדילנים דוקרים”, “קיפודני הקיץ”, “ברקני הנחל הוורודים” (‘גבורה ילדית’). כי לכל קוץ יש שם שנתנו לו המורים או המדריכים בתנועה, ואוי לו למי שיבלבל בין ברקן לגדילן. אך כמבוגר, הוא מגלה, שהוא שיכור אהבה לנוף הזה, זאת אהבה שאינה יודעת גבולות. בנחל חדרה האכזב, שעליו כתב נתן יונתן את “חופים הם לפעמים”, הוא רואה איך “פריחת הרותם מלבינה ומדבּישה את האוויר” ואיך “כתמי פרגים מאדימים” (‘והרותם שוב מלבין’). בשיטוטיו הוא חולף על פני “מקלות חוטמית קמלים וסוככי שמיר”, רואה איך השרקייה “מְפָרַעַת את פרחי החבלבל המסגילים”, ו”הניחוח המריר של אקציית המשוכות” נוחת עליו כמו אגרוף (‘שרקייה בדצמבר’). הוא מתאבל על חיות הבר שפגריהן מוטלים על הכביש: “נמייה דרוסה”, “גירית שנמחצה”, “פרחון שלדג נמעך”. מראן מזכיר לו את חללי המלחמה “בקיץ המקולל ההוא” (‘דְּרֹסֶת הבר שלכביש’).

וכשהוא מדווש באופניו על גדת נחל אלכסנדר, שפיריות הקיץ מרפרפות סביבו כמו הצפרירים של ביאליק המלווים את הילד לבריכה שביער. אך בעוד הצפרירים נעלמו בוקר אחד מחייו של הילד ההוא מהשיר ‘זהר’, השפיריות של אלישע נשארות נאמנות לו עד אחרון ימיו, וכשהוא נופל מאופניו על שפת הנחל הן מעודדות אותו לקום: “קום, היאזר, עמוד! עוד/ לא הגעת שמה,/ מקום נפילתך האחרון” (‘עדת שפיריות’).

בשירו מרטיט הלב “ידידים ותיקים”, הסימביוזה עם הטבע מגיעה לשיאה. הדובר שומע את צמחי גדת הנחל קוראים אליו שיצטרף אליהם, שיהפוך לאחד מהם, והוא עונה להם “מנהמת הזיכרון”. איזה ביטוי מופלא.


ידידים ותיקים

הַסָּמָר הַקּוֹצָנִי הַזֶּה, שֶׁבִּשְׁבָטָיו
תָּפַרְתִּי אֶת קִרְעֵי נְעוּרַי;
עַרְבַת הַנְּחָלִים הַזּוֹ, שֶׁהָרוּחַ
נִגְּנָה בָּהּ בְּמִסְתְּרֵי שִׁטּוּטַי;
הַשָּׁנִית הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ, שֶׁאֶת
פְּרָחֶיהָ הַוְּרֻדִּים הִנַּחְתִּי עַל
שֻׁלְחָן, בַּחֲדַר אֲהוּבָתִי; כֻּלָּם
קוֹרְאִים אֵלַי בַּשְּׁבִיל: בּוֹא,
הִצְטָרֵף אֵלֵינוּ, בּוֹא, הִמּוֹג
אִתָּנוּ בְּאֵדֵי הַבֹּקֶר הַלַּחִים.

“אַל תְּחַכּוּ לִי”, אֲנִי
קוֹרֵא אֲלֵיהֶם מִנַּהֲמַת הַזִּכָּרוֹן,
“אֲנִי בַּדֶּרֶך, אֲנִי כְּבָר
בָּא”. וּבְשׁוּבִי מִגְּדַת הַנַּחַל
אֲנִי יוֹדֵעַ: הֵם יְחַכּוּ,
אֲנִי אָבוֹא, לִבִּי הַמִּזְדַּקֵּן
כְּבָר שָׁם, אִתָּם, מַקְדִים
אוֹתִי תָמִיד בְּכַמָּה צְעָדִים.

ובעודי מאזין לדיאלוג הזה בין האדם לצמח ושומע את קולות האהבה שאלתי את עצמי: היכן שמעתי כבר צליל דומה? ולפתע ידעתי, ונפעמתי. הרי ראשית השיר בנויה ממש בתבנית הפתיחה של השיר “העיניים הרעבות”, אחד משיריו הארוטיים ביותר של ביאליק:

הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה,

הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵל הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ!

הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ!

חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה;

כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה…

הנה – שוב שורה של אלישע:

הַסָּמָר הַקּוֹצָנִי הַזֶּה, שֶׁבִּשְׁבָטָיו/ תָּפַרְתִּי אֶת קִרְעֵי נְעוּרַי…

ומולה שורה של ביאליק:

הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה…

וכך, מתוך האהבה העצומה הזאת לסמר, לערבה, לשנית, שבהם שזורים זיכרונותיו היקרים ביותר, נשמעים הדים של שירה ארוטית גדולה אחרת. אלא שאלישע לוקח את התבניות האלה לכיוון שונה לחלוטין. ביאליק קובל על רגשותיו הזכים שנדלחו ואבדו בסערת התשוקה, וטופל את האשמה על האישה האהובה. ואילו אלישע מעניק לנו שירה של אהבה הדדית, מלאה ומנחמת, אהבה שאינה יודעת שובע ואינה חֲדֵלה לעולם.

ואני חושב: כמה ארוס, כמה כוח וכמה נחמה יש בה, בשירת הטבע של אלישע פורת. אשריכם, אנשי עין החורש, שקם מתוכְכם משורר השר שירת אהבה כזו לטבע שבתוכו שוכן ביתכם.

אלישע פורת (2013-1938), בן קיבוץ עין החורש וחבר בו עד יום מותו, היה משורר וסופר. בשל חקירותיו וגילוייו בפרשיות ספרותיות-היסטוריות עלומות זכה לכינוי “בלש ספרותי”.

כל הציטוטים משירי פורת המובאים ברשימה זו הם מתוך ספרו ‘פחיתה’, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

אלישע פורת על נחל אלכסנדר

גמילה אלימה – מאת אלישע פורת

ממרומי עגלה עמוסה בתלתן… – מאת אלישע פורת

4 תגובות

  1. לא הכרתי את אלישע פורת, ולכן אני מאד שמח על כמה השירים שהבאתם פה וההתייחסות אליהם. בכלל, יש לי תחושה שהדור של אלישע פורת (שאושדה שוב שזו פעם ראשונה שאני נתקלב בו, והוא מאד לטעמי) טוב בהרבה מהדור הצעיר. אני לא מכיר הרבה מהמשוררים הצעירים שכותבים כמו השירים הנ”ל, וגם לא ברמתם של חיים גורי, מאיר ויזלטיר, איתן קלינסקי או אלעזר גרנות (שהלך גם הוא לעולמו, ואת שיריו דווקא הכרתי).

    כנראה שהולך ופוחת הדור. זאת למרות התגובה שכתב כנראה יואב איתמר בשם “שחר הורוביץ” אחרי שהוא עצמו סגר לתגובות את הבקורת / רשימה (מעניין שאותו “הורביץ” ואיתמר משתמשים באותם מונחים. על מי-טל נדלר. משוררים צעירים פשוט לא מגיעים לרמה של הבכירים מהם. זה לא עניין של גיל, זה עניין של דור. והדור שהולך ונאבד פשוט טוב יותר מכל אלו שקדמו לו.

    השירים של מי-טל נדלר שנסקרו כאן, והשירים של אלישע פורת מדגימים את זה טוב מאד.

  2. אני מודה על תגובתך החצי עניינית, אם כי עדיין לא ברור לי למה יש צורך לדרג את המשוררים כאילו היו במצעד הלהיטים, ועוד יותר לא ברור לי למה נדמה לך, שאחרי שכל כך נאבקתי שאנשים יזדהו בשמם, שאני אגיב בשם בדוי. הנה מבזק חדשות: לא כולנו עובדי מדינה משועממים. לחלקנו אפילו יש חיים.

  3. רונן –
    די בהצהרתך “אני לא מכיר הרבה מהמשוררים הצעירים” כדי לייתר את הצורך בדירוגי מצעד הדורות שלך. דורות זה פאסה. דורות זה לשום. דור זה שם של תל. עדיף כבר מבקר שירה ממבקר דורות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 − 6 =