לילך גליל
מדי שבוע אפרסם כאן זרקור על אחד (או כמה) מן המשוררים ששיריהם התקבלו במערכת.
השבוע הזרקור יופנה אל לילך גליל. מצ"ב תשעה שירים מתוך מחזור השירים "כשהאיילה תחלוף" ספר שיריה של לילך גליל העומד לראות אור בהוצאת "פרדס"
לילך גליל (אל-עמי), (נ. 1967) ילידת הארץ, בוגרת החוגים לפילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטה העברית, בעלת תעודה של עורכת לשונית מטעם החוג לעריכה בבית ברל, בוגרת קורס מנחים לסדנאות כתיבה של מתא"ן. סופרת, עורכת, כותבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים אישיים, עורכת כתבי יד ומנחה סדנאות כתיבה. פרסמה חמישה ספרי פרוזה: "בצלו", רומן (מטר 2009), "בית. אהבה", רומן (מטר 2006), "תראי אותי", קובץ סיפורים (גוונים 2004), "רואה את הקולות", רומן (ידיעות אחרונות 1999) ו"עכשיו תכתבי", קובץ סיפורים ("ספריית פועלים 1997). סיפוריה פורסמו על בימות ספרותיות שונות ובכתבי עת לספרות ("מטעם", "מסמרים" ועוד). אם לשלושה, מתגוררת בחדרה.
*
מַהֵר,
לְהַצִּיל אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת.
תְּנוּ לָהּ אֲוִיר. זוּזוּ
הַצִּדָה. חַבְּקוּ אוֹתָהּ בִּזְהִירוּת,
שֶׁלֹּא תְּפַחֵד לָמוּת.
אַתֶּם לֹא רוֹאִים? הִיא קְטַנָּה וּמְדוּבְלֶלֶת,
צְרוֹר הַחַיִים מוּטָל לְפַנֶיה כְּמוֹ צֶמֶר פְּלָדָה,
גּוּשׁ חוֹסֵם אֶת קְנֵה הַנְּשִׁימָה.
דְּמָמָה צוֹעֶקֶת מִקַּרְקָעִית הבטן..
הִיא מַקְשִׁיבָה לַרוּחַ מְדַבֶּרֶת
בִּשְׂפַת תְּכֵלֶת. שָׁמַיִם נִצְבָּעִים אָפֹר.
דְבַרֵיה נוֹשְׂאִים אוֹתָה אֶל הַמִּדְבָּר.
הָעוֹר נֵחְשַׂף. הַשֶּׁמֶשׁ שַׁקְרָנִית.
פּוֹנָה אָנָה וְאָנָה, אֲך מִישֶׁהוּ חָסֵר.
מִישֶׁהוּ שֶׁיִּפְרַע אֶת שְׂעָרָהּ, לְמָשָׁל.
עוֹמֶדֶת בַּקָצֶה וּמְחַכָּה.
הַקּוּקוּ מָתוּחַ הַסִּכּוֹת מְהוּדַקוֹת הַכֹּל
עַל סַף תְּהוֹם. תֵּכֶף יַּגִּיעַ הַשֶּׁבֶר;
תַּלְתָּלֵיה הַסּוּרִים-אַפְרִיקָנִים יְבַקְשׁוּ
לְכָל עֵבֶר, לְהִתְפּוֹצֵץ מֵרֹב אַהֲבָה.
הִנֵה הוּא נוֹשֵׁם אֶת מֶרְחַבָיו וּמִתְעוֹרֵר.
מְפַזֵר אֶת הַכֹּל וְאוֹמֵר: הַחוֹל
מַתְחִיל וְנִגְמָר בָּךְ, הַמְּשׁוֹרֶרֶת,
אֵין לִי דָּבָר זוּלָתֵּךְ.
*
מִן הַמֶּרְכָּז הַחוּצָה.
סָגֹל וָרֹד יָרֹק בָּהִיר יָרֹק כֵּהֶה
שָׁלוֹשׁ נְשִׁימוֹת עֲמֻקּוֹת לִפְנֵי שֶׁאַתְּ מַתְחִילָה.
הִכָּנְעִי. שׁוּם דָּבָר אֵינֶנּוּ פְּרָט לַקֶּשֶׁת הַבְּהִירָה.
הַמְשִׁיכִי לְמָלֵא הַכֹּל בְּצֶבַע,
לְאַט לְאַט תִּרְאִי אֵיךְ מִתְהַוֶּה הַמַּעְגָּל
בְּיֹפִי פָּשׁוּט,
וְתוּכְלִי לִהְיוֹת שְׂמֵחָה.
הָאַיָּלָה תַּחֲלֹף עַל פָּנַיִךְ, תַשְׁאִירֵךְ מֵאָחוֹר
מְמַלֵּאת אֶת הַחָלָלִים
בְּחָלָלִים
שֶׁכָּל צִבְעֵי הָעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ לָהֶם.
*
לאבא
לִי אֵין לֵב,
בִּזְמַן שֶׁלִּבְּךָ גּוֹאֶה בְּדָם וְאַהֲבָה.
יוֹשֶׁבֶת לְיַד מִטָּתְךָ הַלְּבָנָה עִם פִּנְקָס וְעֵט,
מְצִיפָה מִלִּים וּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת,
ולפתע אַתָּה נִפְקַח:
מַבָּטְךָ מַנִּיחַ בִּזְהִירוּת
סִירַת נְיָר קְטַנָּה עַל קַרְקָעִית נַפְשִׁי.
שנינו יודעים, הִיא לֹא תִּטְבַּע לְעוֹלָם.
*
הַחֲלוֹמוֹת מַפְלִיגִים הַרְחֵק
אֶל הַמִּדְבָּר: הַצְּחִיחוּת וַאֲנִי חַיּוֹת יַחַד
בְּזוּגִיוּת טוֹבָה.
לַמְרְחָבִים אֵין אֹפֶק וַאֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת
מֵהַחַיִּים, מֵהַמָּוֶת, וּמִכָּל מָה שֶׁרוֹבֵץ בֵּינֵיהֶם.
הָרוּחַ קָמָה בִּסְעָרָה. הַזְּמַן הוֹפֵךְ פָּנָיו
וְרָץ אַל הַמֶּרְחָב.
*
תֵּכֶף יַחַלְפוּ אֲנָשִׁים וַאֲנִי אֶנְשֹׁר
פִּסּוֹת חַיִּים קְרַעִים מִגּוּפִי
יָפוּצוּ לְכָל עֵבֶר
וְאֹבַד לְעַצְמִי וְעַל כֵּן
אֲנִי מוּכְרָחָה
לִרְקֹד כְּשֶׁשְּׁתֵּי רַגְלַי עַל הַקַּרְקַע
כְּמוֹ אִילָן תָּם וְשׁוֹתֵק.
עַל מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת עֵץ,
אֲנִי הֲרֵי רַכָּה וַאֲפֹרָה, לֹא מַתְמִידָה
לְאוֹרֶךְ הַשָּׁנִים
וְאֵין לִי אַף שָׂדֶה שֶׁיִּהְיֶה לִי בַּיִת
וְגַם לֹא שֹׁרָשִׁים,
עַל כֵּן עָלַי לְהִוָּתֵר כָּאן בְּצִלִי,
עַל מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
לַחֲסוֹת כָּאן בְּצִלִי, אִם לֹא
עַל הַכֹּל.
*
הַכִּנֶּרֶת מְצוּיֶרֶת בְּקַוִּים בִּלְתִּי הֶחְלֵטִיִּים,
מִבַּעַד לַעֲרָפֶל נוֹגְעִים בְּהוֹנוֹתַי בַּשּׁוּלֵיה.
גֶּשֶׁם שָׁטַף הַלַּיְלָה אֶת הָעַלְוָה
וְאֶת חֲלוֹמוֹתַי, כְּשֶׁהֵקַצְתִּי בִּצְעָקָה
לְתוֹךְ זְרוֹעוֹת מְפוּסָלוֹת.
מִישֶׁהוּ הָיָה שָׁם.
מֵעֵבֶר לַקִּיר קוֹלוֹת אֲנָחָה.
אוֹרְגַּזְמָה שֶׁמֵּימִית אוֹ אַכְזָבָה סְמוּיָה?
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת קְשׁוּבָה
לְכִּרְסוּמֵי הַכֶּלֶב לִמְרַגְּלוֹת הַמִּטָּה.
*
וְשׁוּב אָנוּ נִלְחָמִים בַּסוֹפִיּוּת
המִשְׁתַבְשֶׁבֶת מֵעָלֵינוּ בַּרוּחַ.
הַסְּתָו קַר בִּמְיֻחָד הַשָּׁנָה, מְבַתֵק
אֶת קְרוּמֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנִים. זֶה הַזְּמַן
בּוֹ אָנוּ שׁוֹעֲטִים לְעֵבֶר הַמָּקוֹם הָרֵיק,
מְבַקְּשִׁים לְמָלֵא אוֹתוֹ בְּזֶרַע.
בְּמִלָּה.
*
תָּמָר וְזַיִת חַבוּקִים
וַאֲנִי מְעוּרְסֶלֶת בֵּין אֶרֶץ זְהוּבָה
לִשְׁמֵי אֹדֶם.
הַגֶּזַע מַאֲפִיר אִתִּי.
הַשָּׁנִים מִתְבּוֹנְנוֹת בִּי וְשׁוֹתְקוֹת.
הַר נִשָּׂא בֵּין נְקִיקִים וּנְקָרוֹת,
אֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר מִלְּבַד: הַר.
עָלַי לַחֲזֹר אַחֲרָיו
כַּהֵד.
*
וּמָה אִם אֵלֵךְ
אֶל הַשְׁקִיעָה הַלְּבָנָה
וְאֶתְבּוֹנֵן כֵּיצַד הַיּוֹם עוֹזֵב אוֹתִי?
אִלְמָלֱא הַהֵרְגֶל וְהַתְּבוּנָה שֶׁיַּגִּיעַ הַמָּחָר
וַדָּאי הָיִיתִי מֻזְנֶקֶת לֶחָלָל
כְּנוּעָה וְהַלּוּמָה.
אֲנִי מוֹדָה לְשִׂכְלִי הַיָּשָׁר
שֶׁמּוֹלִיךְ אוֹתִי הָלְאָה, לֹא עוֹזֵב לִי אֶת הַיָּד
לְרֶגַע,
יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה.
אני אוהבת איך לילך מדברת אל עצמה. היא יוצאת מקו השבר או המקום החלש וחושפת את החוזק.
כך גם ההתפתחות בשיר על הבת היושבת ליד אביה שמתחיל במקום בו אין לה לב בסוף היא תקבל אליה את סירת הנייר אל קרקעית נפשה.