יגאל צור במסע .
יגאל צור הוא מטייל ישראלי הנודד בעולם כעיתונאי וכמדריך טיולים וכסקרן מתעניין.
הוא פירסם ספרים רבים על הפינות הנידחות והמוזרות השונות שבהם סייר ובימים אלו יוצא לאור קובץ סיפורים חדש שלו. סיפור שלו יופיע בימים הקרובים ב”יקום תרבות “.
מפגשים מהסוג השלישי המימד הרביעי והחוש השישי-:הרקע לסיפורים בקובץ “סדקים בכפר הגלובלי“
יגאל צור
במשך כמה עשורים של שוטטות בדרכים אספתי, או אולי מוטב לומר, נאספו אצלי כל מיני “משונויות” אנושיות ואחרות. הכול החל כאשר התגוררתי בשנות ה – 70 בבית רדוף רוחות ברובע בריקסטון הידוע והמושמץ בלונדון. כן, גם אני צחקתי בהתחלה, עד שהסתבר לי שבעלת הבית הקודמת, לפני שאנחנו פלשנו אל הבית, קברה את אביה בחצר כדי להמשיך ולקבל את דמי הביטוח הלאומי.
במאנילה שבפיליפינים היתה לי ידידה שיום אחד הפכה ממדריכת תיירים להילרית וכאשר “קבלה כוחות” היה נודף מכפות ידיה ריח מבושם עמוק של פרחים, יותר טוב מהתמרוקים של ויקטוריה סיקרט. אני גם יודע מה הריח עשה לי. היא עצמה לא היתה מסוגלת להריח אותו, רק ידעה. אתם יכולים להאמין או לא, זאת רק המילה שלי.
עמדתי לטוס לסומטרה, שבאינדונזיה, ויומיים הסתובבתי עם חלומות על מטוס שנשרף ולא רציתי לטוס. עמדתי לעלות למטוס בסינגפור והמטוס עוכב. המטוס שנחת לפנינו בסומטרה התרסק ועלה באש.
התחלתי להבין שהחיים הם משונים והכל עניין של באיזו מעטפה אתה נוגע.
אלו רק דוגמאות מספר מאינספור שהחלו להתגלגל אצלי בזיכרון, בתודעה, באותו “חור שחור” שממנו צומחת הפרוזה שלי. בצורה זאת או אחרת חלק מן הרשימות האלו שעשיתי בדרכים שימשו בסיס לסיפורים בקובץ “סדקים בכפר הגלובלי”.
את הסיפורים ניסיתי לשרטט במשיכת קולמוס מהירה, מזווית קרה, אוביקטיבית, בלי להטיף, בלי להתחסד, ובלי להיות צדקן= אבל גם בלי להרפות. להלן כמה מאותן רשימות.
רוחו של המקובל – רקע לסיפור “הרוחות של טאלואט”
בצפון מרוקו, באזור של ג’בל בן הילאל, נוף מתגלגל של גבעות מעוגלות, רכות ודשנות, משובצות במטעי עצי זית גבוהים ועתיקי יומין, כפרים הדבוקים אל המדרונות, מסעדות דרכים פשוטות בהם מגישים את הזיתים הנפלאים ביותר, לחם עגול עם קרום קשה, בשר בקר על הגריל הנחתך ישר מחצאי פרות תלויות מאונקלים, וריח נענע ומנתה ממלא את האוויר, ישנה עיר אחת ושמה וואזאן. ימים ספורים אחרי הפיגועים שהיו במרוקו ב – 2003 עשיתי את דרכי אל וואזאן ואל ההילולה של רבי עמרם בן דיוואן, מקובל בן המאה ה – 18, שקבור במרחק של תשעה קילומטר ממנה.
נסעתי להילולה ברגשות מעורבים אבל כשנכנסתי למכלול הקבר והדלת הגדולה נסגרה אחרי הייתי במקום אחר בכל מובן. לא היו שם אלפים מן הקהילה היהודית, כפי שנהגו לבוא בעבר. היו אולי מאתיים, מספר שביטא את מצב הרוח השפוף אז של הקהילה. אבל יחד עם זאת חשתי שנכנסתי למקום קסום, מנותק בזמן ובמקום.
הנאספים התכנסו סביב הקבר של ר’ דיוואן, זרקו נרות על גלעד האבנים השחורות. היו שזרקו חפיסה היו שזרקו עשרות. זה היה רגע פרטי של התייחדות עם זכר המקובל אבל היה בו רגע יהודי ענק, שאני מודה, לא חוויתי עד אז. ירדה חשיכה ואחד מהנוכחים עבר בקהל וקרא למנחה. אנשים התכנסו לתפילה והשירה נישאה למרחקים והנהגים המוסלמים התכופפו לתפילה ליד הגדר. הילדים החלו להדליק נרות על הקברים המסויידים לבן. הם שוטטו בין הקברים מדליקים נרות עד שכל בית הקברות זהר באורות הקטנים. אני הלכתי בין הקברים וצלמתי. ואז הרגשתי מעין צמרמורת בעמוד השדרה. הסתכלתי בצילומים. ישנו צילום אחד, שהנרות רועדים בו (היד שלי יציבה!) ודמות לבושה כובע מצחיה הולכת בין הקברים. מצלמות דיגיטליות לא ממציאות דמויות שאינן ולא היה איש כזה בין הנוכחים. אז מי זה היה?
לקחתי את הסיטואציה הכי מצויה של חבורת ישראלים מטיילת בג’יפ במרוקו מדרום למרקש, אבל קצת החשיש המשובח של שפשפואן ותאונה קשה מביאים אותם לעבור למימד האחר.
אגהורי – הרקע לסיפור “מתחת למים ומעל לעננים הלבנים”
רוב המטיילים והתרמילאים להודו לא שמעו את המילה אגהורי, גם יש מעט מאוד סיכויים שיראו אחד. ואם יראו גם לא ידעו שהוא כזה. הודו לא ממש מפרסמת אותם. בעיני לא מעט הודים הם נחשבים לפחותים שבפחותים, אחרים מייחסים להם כוחות מאגיים ובעיני אחרים אם הם אוכלים חלק מהגופה של יקיריהם זה מביא ברכה ועל זה הסיפור.
אז מיהם האגהורי? אגהורי, הינם מתבודדים, שלפי אמונתם אין שום דבר טמא בעולם שהוא כולו ברהאמן (נפש היקום, האחד, הנצחי, שהכל בא ממנו וחוזר אליו) ולכן הם יכולים ונוהגים לאכול בשר אדם, ושאר פיגולים וטמאים כמו צואת אדם וחיה. המקום החביב עליהם הוא סביב מדורות שריפת המתים. שם הם מבשלים את מזונם על הגחלים, מורחים את גופם באפר הנותר ולא אחת מתכבדים מן השאריות.
במהלך חיפוש אחר ישראלי נעדר עסקתי במשך ימים בחיפוש גופות של טבועים בנהר הגאנגס ליד רישיקש. הנהר משופע בהן, מא-גאנגה או אמא גאנגס כפי שקורים לנהר, הוא גם בית ההלוויות הגדול של הודו. אחת הגופות שהיתה בהירה נמשתה אל שפת הנהר. בעודנו עומדים הופיעה דמות של אגהורי בודד פוסע על שפת המים, לבוש שחורים. הוא התקרב לגופה, התעלם מהנוכחות שלי, של אנשי המשטרה, של הכפריים שנאספו והחל לקיים טקס משלו על הגופה. תחילה לקח מים בכף ידו מן הנהר והיזה על חלקה התחתון, אחר כך החל לנשק את בהונות הרגליים ואת איבר המין. ההודים אמרו “אגהורי” ומבחינתם זה מיצה את העניין. אני המשכתי להתבונן ולצלם עד שבשלב מסויים ראיתי שהוא מתחיל לתלוש פיסות מאיבר המין התפוח של הגופה ואוכל אותן. המראות שלו, של עוצמת המים בנהר הגאנגס יצרו את הסיפור על ישראלי שטובע ופוגש את אלת הנהר.
מקדש לעכברושים- רקע לסיפור “נמר ומהוט”
יש מקדשים לפרים, לפילים (חצאי), קופים ונחשים אז למה שלא יהיה מקדש לעכברושים. הוא נמצא לא רחוק מן העיר ביקאנר, שברג’סטאן הודו. האמונה הרווחת היא שהעכברושים הם גלגול של אנשים קדושים. אם הם כאלו אז צריך לתת להם יחס מיוחד ונאות. מאות עכברושים מכוערים, מרוטי פרווה מסתובבים במקדש. הם מבלים שעות סביב קעריות גדולות של חלב, שמן, לא מפוסטר, עם קרום, מוצצים בהנאה מרובה. הם רצים להסתובב לפני הצלם של האלה הקדושה שם מתגודדים מאמינים שמפזרים להם גרעינים של חיטה. בצד יש תזמורת הודית שמנעימה את זמנם עם שירי קודש.
איך שהוא הם נראו לי טרודים כאילו הם סוחבים את הצרות של העולם. האמת היא גם אני לא הייתי מרגיש בנוח אם כל כמה דקות היו מרימים אותי מהזנב ושמים אותי על ראש של תינוק שחייב לקבל ברכה דווקא מעכברוש.
כשראיתי את היחס של עולי הרגל עכברושים הבנתי שיש כאן מימד אחר לגמי של יחס לבעלי חיים. הושפעתי כמובן גם מסיפור מותו של הבודהא שהעניק את בשרו הגשמי לנמרה רעבה שלא היה לה חלב להיניק את גוריה.
הקובץ “סדקים בכפר הגלובלי” נמצא בדיגיטלי ובדפוס ב:
או ישירות מהמחבר
