ליאור גרנות היא משוררת, ביבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה הראשון “והשמש-שמש” ראה אור בהוצאת הליקון, 2010. ספרה השני “שׂמה והולכת” ראה אור בהוצאת קשב לשירה, 2012. כותבת בלוג העוסק במפגש שבין פסיכולוגיה ושירה באתר פסיכולוגיה עברית.
ספרה השלישי, “אחת ועוד”, עתיד לראות אור השנה בהוצאת אבן חושן.
אני כותבת אליךְ. אַתְּ. אֲנִי. אני אליךְ. מה ההבדל בין אַתְּ לאני, איפה עובר הקו שמפריד בין שתינו. איפה הנקודה שבה האני מפסיקה להיות אַתְּ. תמיד זה כרוך במפגש עם אחר: רופא או מיילד. ומספריים. איפה הנקודה בה האני שבה להיות אַתְּ, חותרת לשוב להיות אַתְּ. תמיד זה כרוך במפגש של גוף. ונוזלים. העור שלי נרטב בךְ. פעם כשהיינו ילדוֹת כרתנו ברית דמים, אַתְּ זוכרת? מתחת לעץ הגדול בחורשה. דם בדם. עלה נשר על האצבעות שלנו. אַתְּ הזזת אֶת היד בפליאה. על העלה נקרשה נקודה אדומה. ואז טיפה. זה היורֶה, אמרתי לךְ, כמו בכי ראשון. לא, אמרתְּ, יורה זה כמו ירייה. יריית פתיחה וירייה של סוף. איפה הנקודה שבה יריית הפתיחה יודעת את הפיכתה למוות. אולי זאת נקודת ההתחלה.
אני כותבת אליך. אַתְּ. אֲנִי. אני נַנִי. נני זה אני בשפה ההיא. אַתְּ – נינה. נינה זה היא. נינה זאת אַתְּ. נינה בתוך נני. נני בתוך נינה. רק הה”א שמפרידה.
נינה, אני כותבת אליךְ.
“מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת מִן הַבַּיִת
אֲנִי מַשְׁלִיכָה כְּמוֹ מִכְתָּב בְּבַקְבּוּק.
יֵצֵא מִפֹּה וְיַעֲמֹד
וְיַעֲמֹד מִלִּפְנֵיכֶם
וְיַעֲמֹד לְמַעֲנִי כְּמוֹ
מָגֵן וָרֹמַח
שֶׁל גְּבָרִים מְנֻסִּים לַעֲבֹר בַּיָּם.
מַה שֶּׁיְּבַקְּשׁוּ עָלַי […]” [1]
מה מבקשים עלי, נינה. מי מבקשת עלי, למעני. אַתְּ מבקשת למעני. מה אני מבקשת. אני כותבת לך כמו לקפל ולהכניס לתוך בקבוק, האם תמצאי, נינה. האם אני אמצא אותך, איפה אמצא אותך, אמצא אותך משוטטת על החוף ברגליים יחפות, חשופת כתפיים, אדישה לרוח, לא אדישה, נושמת אל הרוח, נושמת מתוכה, אדישה לעוברים ושבים, נינה, אדישה למבטים שננעצים בךְ, אַתְּ חולפת, הם ננעצים. מבטים של גברים, נינה. גברים מנוסים לעבור בים. גברים עם זרועות חסונות.
“כשספינתי תֵּצֵא – תפליג בים, אפרוש רשתי, אהובתי, כשספינתי שלי תחזור מיָם, אביא לך דג, אהובתי …”. תמיד חשבתי שזה: אביא לךְ גל. לא דג, גל. אולי אקרא לךְ גל, נינה. גל היא ילדה של ים.
השם הזה הולם אותךְ. התנועה הזאת, נינה. התנועה האינסופית, המפתיעה, הבלתי צפויה. התנודות, נינה, תמיד התנודות. מחלות הים. אַתְּ רועדת בצמרמורות חום, אני מחבקת אותךְ, מרטיבה את מצחךְ, מנסה להקל. בלילה הבא שיני נוקשות, חם לי וקר לי, קר לי וחם. אַתְּ אוספת לפיך קוביות קרח קטנות ומנשקת בהן אֶת פנָי, כמו מזליפה עלי טיפות של אהבה מהולות בטיפות של קור, מהולות בקרבה, במרחק, מהולות בכאב, מהולות באהבה, בכאב, באהבה. נינה. אני קוראת לך נינה. בגלל נני. בגלל נני ונינה. בגלל הה”א.
איך למספר אֶת המכתבים אליך. כתבתי אחת בראש המכתב הראשון. באותה מידה אפשר שהייתי כותבת עשרים ושמונה. או ארבעים ושלוש. או שבעים ואחת. אפשר שהייתי כותבת מיליון או אפס; או מיליון ואפס. או מיליון, אפס, מיליון, כמניין המרחק בינינו, כמניין הקִרְבה. כאומדן המרחק בין תלכי ותבואי, מיליון ואפס. אין דרך למספר את המכתבים האלו, נינה. אין דרך לדעת מי מהם נכתב ראשון, אין דרך לתארך. אין ממצאים ארכיאולוגים, אין סימנים על כדים, אין אותות. המכתבים האלו היו כתובים זמן רב לפני שנכתבו, זמן רב לפני שנולדתְּ. זמן רב לפני שנולדתי אני. הם היו כתובים בינינו ממני אליך או ממךְ אלי או מאיזו נני אחת פעם לפני מיליוני שנים לאיזו נינה אחת. הם היו כתובים בעברית ובערבית, באנגלית, בצרפתית, ברוסית, באיטלקית. הם היו כתובים בגרמנית, ובלטינית וביידיש. ביוונית הם היו כתובים. בפולנית ובאמהרית. בהונגרית. ברומנית ובספרדית. בשפות עתיקות. בשפות שעדיין לא נולדו הם היו כתובים. הם היו כתובים בגוף. לפני היות המילה הם היו כתובים, נינה. אולי אפילו לפני היות הקול. הם היו כתובים בתנועת הגוף שלי על הגוף שלךְ, נינה. במגע מרפרף וחם של קצות שפתייך על עורי, במלאות שדייך על פטמותי. הם היו כתובים בנוזל השקוף שנמסך על פני מבין רגליךְ כשאני כותבת בךְ בלשוני מלים שטרם נבראו. זה מכתב אחד, נינה. מכתב שכתיבתו אורכת חיים שלמים, ואחריהם.
החלוקה בין המכתבים אליךְ היא שרירותית ממש כמו החלוקה בין היום ובין הלילה, בין ילדה לאשה, בין אם לבת, בין מורָה לתלמידה, בין אחת לאחרת, בין ארצות, בין חמישים הדקות שמסמנות את סוף השעה הטיפולית לבין הדקה החמישים ואחת שאחריהן, בין קיץ לחורף, בין נינה ונני. חלוקה שרירותית ככל חלוקה, ככל גבול. ובכל זאת, נינה. ואף על פי כן. עלי להציב את הגבול, נכון? לשרטט אותו. לעצום עיניים ולהזיז את האצבע באוויר, להניח אותה בנקודה אקראית ולהכריז: כאן. אחרת נינה תהיה נני ונני תהיה נינה, נכון? הה”א שביניהן תיטשטש. עלי לשים את הגבול, נינה. אל תדאגי, אני לא הולכת. אני כאן, נינה, אני כאן. אני אשוב לפה לכתוב אליךְ. זה רק מתחיל עכשיו. אל תדאגי. את דואגת? או שזאת אני הדואגת? הבוערת? אין עלי בגד בכלל, נינה. אבל רגע – – – עוד לא, לא עכשיו. לא כבר. לא למסור את הנפש עד תום. לחפש בד כלשהו. שמלה, תחתונים, מכנסיים. מעיל רוח. פְליז. שמיכת פיקה. שטיח. תחרה, כותנה, צמר, פוליאסטר. בד של בגד ים. סתם בד. מטלית, סמרטוט רצפה. להיעטף במשהו, נינה. להיעטף. ולוּ למראית עין.
אתרי האינטרנט של ליאור: גרנות
קישור לבלוג ב”פסיכולוגיה עברית”:
http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36
[1] הציטוט מתוך שירה של דליה רביקוביץ “בקבוק במים”, מתוך הספר: “כל השירים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010