פילוסוף של פרוזה :יהודה גזבר

יהודה גזבר.

יהודה גזבר הוא יליד 89.בעיקר קורא וגם כותב. יובל גלעד קרא סיפור שלו והנה התרשמותו.

פילוסוף של  פרוזה :על יהודה גזבר

מאת יובל גלעד

מי שלא קורא כתבי עת – מפסיד. אתם, חובבי הספרות האמיתית המעטים שעוד ישנם, הקוראים באתר זה – אנא הועילו בטובכם לקנות כתבי עת, יש בהם לעיתים פנינים נסתרות שלא יספרו לכם עליהם בעיתונים. כך גם בגיליון ו     של  כתב העת “עתר”, עליו כתבתי כבר באתר זה, אבל התייחסתי רק לשירה שבו. התפניתי לקרוא גם את הפרוזה, והנה נגלתה לעיניי פנינה ספרותית של ממש, סיפור פילוסופי-פואטי ישראלי ואוניברסלי גם יחד, מאת סופר צעיר, דתי אני מניח, בעל השם הלא פואטי יהודה גזבר.

כבר שם הסיפור מסקרן – “סיגריות כמו נשמות שרופות” – וכך גם פתיחתו. הסיפור מביא את סיפורם של שני חיילים השומרים על איזה התנחלות, ומקבלים את השמות סוקרטס ואפלטון, המייצגים את מצבם הקיומי בשמירה – מעין מצב של נים לא נים בלילה קר, לילה של תהיות מטאפיזיות וגעגועים לחברה נשית. אולי הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי, אחד החיילים מת בסוף הלילה, בעקבות פריצת מחבלים ליישוב. אבל ההחלטה להפוך סיטואציה כה ישראלית לסיפור קיומי- פואטי מבריקה, וכך גם הביצוע:

שני חיילים שעדיין-אינם-מתים מוצבים בעמדת שמירה ביישוב נוצה. קר. קר מאוד. כלבים נובחים על צללים שעוברים ליד גדר המערכת, ירח כתמתם נגלה ונכסה מעבר לעננים. השעה אינה קיימת: בעשר עלו לעמדה, בשתיים יירדו ממנה, מה שיקרה בין השעות האלה, כמו היה מחזה יווני, אינו מכומת בזמן. גם המקום איננו באמת מקום: פעם הוא כאן ופעם הוא שם. הו, הקפה, מחיה הנפשות. הו, קודקוד, זאוס הנודע לתהילה. שני פילוסופים יושבים ומהרהרים באירוניה של הגורל: כמה שיעשו ומה שיעשו, סוף דבר יירדמו שניהם, יתעוררו, יעבירו שעה וחצי בתיאור נכזב, נכאב, אבוד כילד קטן, על שאינם יודעים מה עם חברותיהם, וככלות הכול ישקעו למין ערות שהיא מדומדמה, מעורפלת, מדשדשת על סף התודעה

מעולה! כל מי ששמר אי פעם בצבא בלילה, אפילו אני הג’ובניק שהשתחרר על 21, זוכר את המצב של נים לא נים, של הקשבה כפויה ללילה בכורח לילה לבן עם רובה עוזי משומן. וגזבר הופך את זה לשירה, בתיאור המשלב פיוט עם השכלה וידע, באופן המזכיר מעט את סופרי זרם התודעה הגדולים של העברית: ס. יזהר, גנסין לפניו, וגם את ישראל ברמה הגדול, גדול משוררי הפרוזה העברית בישראל שמת בדמי ימיו ונשכח כלא היה. אם כי גזבר רק בראשית דרכו, והמופתים כמובן גדולים בהרבה. אגב, זאוס, הוא המפקד בקטע.

ואחרי תיאור מטאפיזי כה יפה, ההמשך מביא דיאלוג בשפת יום יום, מקומי עד העצם, שני חיילים מדברים בלילה:

“תגיד”, זורק אפלטון, “מה אתה חושב על נשות ווטש?”

“מה. ” אומר סוקרטס. “עד שאתה שואל על נשות ווטש, תשאל על האירופאיות”.

“אה, האירופאיות יפות, זה לא שאלה”.

“האירופאיות יפות”, מסכים סוקרטס.

“יפות, אבל סתומות טילים”. מהרהר אפלטון. “איזה בזבוז”.

שני חיילים חרמנים בלילה האבוד והגדול, כאשר גם נשות המחאה נגד הכיבוש אינן אלה אובייקטים מיניים ברמות משתנות. מאוד מקומי, חכם, אירוני כלפי דת הכיבוש של השמאל, בלי להפוך למתנחלי- פאשיסטי. ויפה מיומנות הסופר לעבור מתיאור פיוטי לסלנג של “סתומות טילים”.

הגשם דופק על גג הפח ומבקש להיכנס. חריצים צרים נענו לו כבר,/ והוא זולג לאטו בטיפות קצרות, דמעיות, לתוך צווארוניהם של אפלטון וסוקרטס. הם מהדקים את הצווארון ובוהים החוצה, לערפל שסובב והולך בחוץ וסוף כל סוף הופך את הלב לקרח. הקור בצבא אינו כשום קור אחר: אין מקום שאפשר ללכת אליו, אין חיק שאפשר להתכרבל בו. אפלטון וסוקרטס במעיליהם, רועדים, נועדים, נודדים.

שירה משובחת בפרוזה. החיילים מנסים להעביר זמן ולהישאר ערים, דנים על חתולים, עד שאחד החיילים בוכה ונרדם. השני, האחראי יותר, הוא חייל הגון שבהכשרתו ללוחם התעקש לחשוב ולבדוק מהי פקודה לא חוקית ולהעביר את סייגיו לחיילים סביבו. בהתאם לשמו, סוקרטס, הוא חייל פילוסוף המעמיד את הקיום בסימן שאלה. אבל חדירת המחבלים מאלצת אותו לצאת אל מותו, שמסופר אף הוא בצורה ערטילאית פואטית, ובשלב זה הקורא כבר משוקע ומחבב אותו ביותר. החייל מבצע נוהל מעצר חשוד על כל שלביו, כדי להיות בטוח שלא יירה לשווא, וסופו המר רק נרמז. ושימו לב לדימוי כוס הרעל, המשתלב יפה עם שמו – סוקרטס:

מורך בלבבם, הוא? לא יהיה. בהחלטת רגע הוא דורך את הנשק ויורה שני כדורים באוויר.

“תעצור כבר!” הוא צועק לרוח.

הצל פונה אליו, מתקרב, מתקרב עוד. הוא יורה. הבהלה בוערת בקרבו כמו כוס של רעל. הוא יורה בצללים המתעתעים, בנשמות השרופות, באדמה, בניצוצות הניתזים אליו, בפחד. פתאום הכול נופל כל כך. שמעתי, הוא ממלמל, שמעתי שאדם צריך לסיים את חייו בשקט, לכן הנשים והילדים אינם כאן. הוא נוגע בבטנו והיד אדומה כל כך, מציאותית כל כך… ובלוויה יעמוד זאוס כמו אל יווני, יפה בלורית ותואר, ויגיד שהוא הקריב את חייו למען המולדת; חתר למגע. רק אפלטון יהיה שם בשביל להגיד לדורות הבאים: זה לא היה הוא. הוא לא היה שם. אם חתר למגע, לא היה זה למגע של אש. מה כבר ביקש: קצת רוך, קצת אהבה. כמו בדל של נר: סלסול ועוד סלסול והיופי האפור שלך עשאת בוכה.

ואחר כך חשכה.

ראו עוד :

“סיגריות כמו נשמות שרופות “:סיפור מאת יהודה גזבר

הכריכה האחורית :הבלוג של יהודה גזבר

 יהודה גזבר בפייסבוק

  שירת החסד היהודי :יובל גלעד על כתב העת “עתר”

יהודה גזבר.