לפעמים אני חושב שהבניין שלנו כלל לא קיים, למרות שהוא בניין ירושלמי טיפוסי. הוא נמצא במקום שהוא לא בקעה, לא תלפיות, לא המושבה וגם לא קטמון, אבל כמו שאומרת שמחה, “הארנונה, החשמל והמים יודעים ליפול בדיוק בתיבות הדואר הנכונות. עוד כסף שלוקחים מאתנו כדי לתת לראש העיר עוד מאבטח, או עוד מזכירות שלא עושות כלום סביבו. כל אחת עם שם אחר. זאת ראש לשכה, ההיא עוזרת אישית ויש את זאת שאחראית על יחסי ציבור ונו.. זאת שמקשקשת לתקשורת איך קוראים לזה?” “דוברת” עוזר לה זאביק. “כן, היום אף אחד לא יודע לדבר, כולם צריכים דובר, וואלה אולי גם אני אהיה דוברת, את זה מלמדים ילד בגיל שנתיים”, היא אומרת ושוב מספרת איך טדי קולק היה בא אליה לאכול קובה. “כל האשכנזים באים לאכול קובה” מוסיפה.
הבניין שלנו זהה למאות בניינים הפזורים על הרי ירושלים, צפופי הבתים. שיכונים שנבנו בשנות השישים והשבעים ואוכלסו דיירים מן היקב ומן הגורן. רובם עם כמיהה לעיר הקודש, אותה נשאו במזוודותיהם, כאשר שיגרת החיים מאיימת תכופות לקלף אותה מליבם. אך ברבות השנים הדמוגרפיה ועסקי הנדל”ן נתנו אותתם והבתים כיום מאוכלסים בסגנוניות ירושלמית מוקפדת. סטודנטים רווקים, בצד זוגות צעירים, משפחות מבוגרות וסבתא קובה. בכל בניין כזה ימצאו שילובים כאלו של זקנים וצעירים. נראה שבירושלים מצאה השכינה שלא עזבה אותה מעולם לזווג בין הזוגות הצעירים לסבתות קובה הפזורות בכל בניין. אלה נהנים מחברה צעירה ושוקקת ואלה מחברה תוססת לא פחות ומזינה הרבה יותר. “אני לא זקנה, אני סבתא אמנם, אבל לא זקנה”, אפשר לשמוע את שמחה מקטרת שעה שחושבת היא שמישהו כינה אותה כך. “זקנה זאת אחת עם מטפחת ומקל, שלא מבינה איך יכול להיות שיש רחוב גרשון אגרון, אם הוא עדיין ראש העיר” כך שמעתי אותה באחד הימים, כשקלעתי זר לאשתי.
בהתחלה זאביק גר כאן בשכנות לשמחה, קומה אחת מעליה, הוא בועז ונטע. נטע עבר לדרום, לאיזה כפר סטודנטים, אחרי טיול נוסף להודו ובועז עבר לרחביה, אבל עוד מעט הוא עובר לתל אביב, כי “תל אביב זה של גדולים”, כמו שהוא אומר. “עד גיל ארבעים גג, אתה יכול לחיות בתור רווק בירושלים ואחר כך תל אביב”. מאוחר יותר הצטרפה רינת, בעצם היא הייתה שם כל הזמן, חברה של זאביק שמידי פעם עושה סדר בארונות שלו. עד שהם התחתנו, ומאז אין לו ארון. אשתי טוענת שהיא התחתנה אתו רק כדי שתוכל סוף סוף להשתלט על הארון הענק שיש בחדר ולסדר אותו כרצונה. ארון עץ, העשוי מאלון עתיק, שזאביק יירש מהוריו. והנה היום הארון נותר שלה ובכל יום היא מניחה לו במדף את הבגדים למחר, שם זו הפינה היחידה בארון הענק שיש בה לזאביק אוטונומיה חלקית. חוץ מהם יש את אבנר, גרוש שגר מול זאביק ורינת. תמיד מגיע מאוחר בלילה, גורר את הגיטרה שלו ונכנס לישון ואת הנעלים עם הגרביים הוא משאיר מחוץ לדלת. “נראה לי שהוא עזב את אשתו בשביל הגיטרה”, אומרת תמיד שמחה. “או שהיא עזבה אותו בשל הנעלים והגרביים שבחוץ”, טוענת מנגד רינת.
את כל העיר מכירה היא שמחה. בגיל שנתיים עלתה מבגדד לירושלים ומאז כמעט שלא יצאה ממנה, למעט נסיעות לקרובים ברמת גן, באירועים חגיגיים. ועוד דבר חשוב יש בכדי לדעת מי היא שמחה, אלו הימים הקבועים שמסדרים לה את השבוע. כן, חייה של שמחה מסודרים לפי ימים, משובצים שבוע אחר שבוע, מובילים אותה לאורך החיים. בראשון, הקרובים מרמת גן מגיעים. בשני, היא במרפאה. דוקטור זלבסקי ולא הצעירונת הזאת שמחליפה אותו, כי בימים כאלו, כשהיא חוזרת ושוב הצעירונת החליפה את דוקטור זלבסקי רינת יכולה להישבע שהקובה הרבה פחות טעים. בשלישי שוק. וברביעי היא שותה תה כוויות על המרפסת עם לודמילה, חברתה ממורד הרחוב, שלוקחת אוטובוס, נוסעת תחנה אחת ויורדת אצלה לתה הכוויות הידוע. תה כל כך רותח עד שמי שלא יודע איך לשתות אותו חוטף ישר כוויה על הלשון, ובמשך יומיים, הוא חש צריבה בכל פעם שמכניס דבר מאכל אל פיו. בחמישי לאף אחד אין מושג מה היא עושה, בשישי הילדים באים ובשבת מתעטפת היא חלוק ולא יוצאת מהבית, “גם אם ביל קלינטון יזמין אותי לארוחת ערב במלון המלך דוד” היא נשבעת.
כל הנהגים הבגדדיים, וכבר אין הרבה כאלו, עוצרים אצל שמחה בסוף משמרת כדי לשאול מה שלומה ולטעום קובה. לפעמים באים גם נהגים צעירים, “זה הנכד של שושנה”, היא אומרת, ההורים שלה גרו ממש על החידקל” ודוחפת לו צלחת עם חמוסטה. ועוד נהג בגדדי יוצא שבע מביקור הנימוסין. יום אחד הגיע נהג שטען שהוא ממשפחה בגדדית, כדי ליהנות ממטעמיה של שמחה. לרגע היה נראה שהוא עומד במבחן, הוא ידע כמעט הכל, אך לבסוף היא עלתה עליו שהוא ממשפחה בצרתית- מהעיר בצרה, והוא גורש בבושת פנים עוד כף הקובה תקוע לו בפיו. כי מה ששמחה הכי לא אוהבת, זה מתחזים. “יותר נכון, אני לא אוהבת מתחזים שנתפסים”, היא צוחקת, “מי שיצליח להערים עלי ולא אגלה אני אצדיע לו. אבל לא נראה לי שיש אחד כזה”.
ושוב יום ראשון וכל הקרובים מרמת גן עולים לרגל, מי ברכב, מי בג’יפ. “יש שם איזה חמש עשרה עזרא, בין הקרובים שלה לא?” מתלחשת רינת, אבל איך שכל העזראים מסתלקים, היא וזאביק כבר מחכים לדפיקה בדלת. “נו יאללה אתם יורדים לקובה, נשאר לי מלא”, וגם אבנר מקבל מנה. מודה בביישנות וחוזר לגיטרה ולקנא בכל השכנים שיש להם חיים מוצלחים ואילו רק הוא לא מצליח להגשים את חלומו ולנסוק עם המוזיקה לשחקים. רינת וזאביק יודעים שבימי ראשון אין מה להכין אוכל וזה לא בגלל שנשאר משבת. שמחה מעלה להם קבוע את כל השיירים, שמספקים מזון בשפע. אני ואשתי מכל ארוחותיה של שמחה מקבלים רק פרורים. ואז אנחנו מקשיבים לריכולים בבית של שמחה. רינת בטוחה שאבנר מסכן ושמחה מהסה אותה, “השתגעת? תראי איך הוא עזב את האישה. בשביל מה? בשביל מוזיקה? עוד בנאדם שלא הצליח לתפקד בחיים, כי החלום שלו הרס לו אותם”, היא אומרת וכולם תוקעים כף ומרימים ביחד קובה חמצמץ עם הרבה סלרי וקרישה ורוטב כתום ובולעים ברעשנות.
“עוד פעם הייתה הצעירונת הזאת”, רוטנת שוב שמחה. “מה היא מבינה? מה? שתתלמד על גופים של אנשים צעירים, הם, הגוף שלהם עוד יכול להתחלף. אני, הגוף שלי מה שמאבד לא חוזר, הוא גם ככה לא רוצה ללכת לקבר עם משקל עודף ומעדיף להשאיר חלקים כבר עכשיו. אז שתעזוב אותו במנוחה”. והיא חוזרת כבכל יום שני (וכבכל יום) ומבשלת , “ואחרי המרפאה זה כבר עניין של פיקוח נפש, ואחרי המתלמדת, זה עניין של חיים ומוות”, היא אומרת ומוסיפה לימון, או צרור פטרוזיליה לסיר ואשתי אף פעם לא מבינה את ההבדל בין פיקוח נפש לחיים ומוות. אבל, “ככה זה”, אני מסביר לה.
אנחנו גרים בדיוק בין שמחה לדירה הריקה שפעם גר בה שמחה זץ הזקן, ומשנפטר, ילדיו שרבים על הירושה, מפסידים עליה מידי חודש בחודשו שכר דירה שלא שולם, פלוס ארנונה. כך יצא שגרנו אנחנו בין השמחות, שכן אין מערבין שמחה בשמחה, אך משנפטר שמחה זץ הזקן, גרים אנחנו בין השמחה למדון. פעמים הולך אני עם שמחה בימי שלישי לשוק, בשביל לבור לנו אוכל. היא אוהבת לעשות הפוגה לאחר הקניות ולשבת בגן התות ולאכול מטעמים מן השוק בטרם תעלה על האוטובוס ותגיע לביתה. אבל אני לא אוהב את גן התות וכאן המקום להודות, פוחד אני עד מוות מחתוליו הגדולים. כבר סופר בחתולי נחלאות שגדולים ומפחידים הם מכל חתולי ירושלים, אך אני חושב ששכחו להוסיף שמרושעים הם מכל ברייה.
במיוחד אוהב אני את ימי רביעי, הימים בהם לודמילה מגיעה אל שמחה. לודמילה לבושה תמיד כמו נסיכת כתר אוסטרו- הונגרית, כפי שאומרת עליה שמחה. משום שללודמילה יש משיכה עזה לנוי ואסתטיקה . היא פתחה חנות לחפצי אמנות ברחוב בן- יהודה, המדרחוב של ירושלים, זאת אחרי שבע שנים שעבדה בניקיון. יום יום היא מגיעה אל החנות בשעת הספקים, השקם בבוקר, וכשהם פורקים חבילות צ’יפס, לחמניות חמות וירקות חתוכים ליד הפלאפליות, היא גוללת את תריסיי החנות אל על. מהנהנת לשלום לסרוסי מבעד לעשן הסיגריה שבפיו, שמיד מרתיח קומקום לשניהם, הוא קפה חזק ושחור כפחם והיא תה חום אדמדם עם תיון בפנים, אבל לא רותח מספיק כמו תה הכוויות של שימחה עם צמד עלי הלואיזה ששוחים בו- כמו החברות הטובות ששותות אותו. “מי קונה חפצי אמנות בשעות כאלו?” מקניטה אותה שמחה תמיד. אבל לודמילה בשלה, ראשית בגלל שהחריצות בעבודה זרמו אליה דרך הדם המשפחתי, ושנית לודמילה פשוט מאוהבת בעיר המתעוררת. בבוקר העיר מפציעה מתרדמת הלילה הקפואה, משילה מעליה את הקור והבדידות של החושך ובחריצות עובדי הבוקר השמש נעתרת לזרוח על פני ירושלים. מרכז העיר יפה כל כך ביום. הקסם של הבוקר נמשך על פני המדרחוב לאורך היום כולו. השמש ששואבת כוח מפעילותם הענפה של חרוצי הבוקר, מרנינה את קרניה ומשרה חדווה על פני באי העיר. נגנים מנגנים בה, משפחות ותיירים מטיילים בתוכה, מחלקי עיתונים מחייכים לעוברים, בני תנועות נוער מחלקים מגדנות, או מתרימים לאיזה פרויקט נחמד. הולכי על ארבע עם רצועה המובילה להולך, או הולכת על שניים שתרים אחר הרחוב ומחייכים בדרך הילוכם, יושבי בתי הקפה הבוחשים בכוס, או מקלידים וקוראים מאמרים רבי חשיבות על צג מחשבם, צרכנים נעים במבט סקרני על פני חלונות הראווה, עובדי כפיים עם כתמי צבע ואבקת סיד על הבגדים וקווצת השיער, העיר כולה ססגונית ומחייכת. אך לא אחת קרה שלודמילה נשארה בחנות עד שעות החשכה, בעיקר בחורף, אז השמש הירושלמית ממהרת להסתתר מאחורי ההרים ובנייני האבנים הירושלמיות, שצלם נמרח ומכסה את כל העיר. אז הקסם פג באחת. החביבות נמחקת מעל פני הרחוב, ומכל הכוכים שלהם מסתובבים מזיקים. בני נוער אבודים, סובבים להם בחוסר מעש וצרחות אין קץ, שיכורים מהלכים להם עם בקבוקים, מדיפים ריח כוהל למרחק, אנשים גדולי גוף, בנות המצווחות לתשומת לב, צופי משחקי הספורט הקולניים, חבורות חבורות אימתניות מסתובבות להן ונראה שלכל חבורה כזו צמחו קוצים סביבן ולא רוך ונעימות. גם לעוברי הרחוב התמימים, שרובם אכן כאלה, בחבורות או בבודדים, נראה שמתח קבוץ נמצא להם תחת בית השחי, בדרך הילוכם, עקב האווירה המתוחה השוררת על פני הרחוב. כמו נחילי רמשים שנגלים לעיניים לאחר שמרימים אבן שרבצה ימים רבים, כך נראית העיר עת השמש שבה ממשמרתה. ואינך יודע מהיכן הם הופיעו פתאום. כך, אלו דבריה ותחושותיה של לודמילה, מקובצים יחד בין שלל הסיפורים שהיא ושימחה מחליפות כשהן שותות את תה הכוויות המפורסם.
בימי חמישי, רק אני ואשתי יודעים מה עושה שמחה ואולי אספר על זאת עוד בהמשך, כי מי שחושב שרק אותנו היא מפלה, יתברר לו מה שאמרו בתלמוד, “עליונים למעלה ותחתונים למטה”, והכוונה כאן היא אינה לכביסה, כי המציאות נפתלת היא מכל הנראה לעין, ויש סוד אותו לא כל יושבי הבניין מכירים וגם לא קרוביה של שמחה, לא ילדיה ולא לודמילה ואפילו טדי קולק בזמנו לא ידע, למרות שמי שירושלמי בכל ליבו יודע שבעיר זו מתרחשים ניסים ודברים שהשומע בעל ההיגיון הצרוף ישר ידחה אותם מדעתו.
ניסים, ברכה ואריק, ילדיה של שמחה באים כל יום שישי, וגם נכדיה וכלותיה מגיעים. כולם באים להתיישב ולאכול קובה של יום שישי וחוץ מזה לקחת גם הביתה לשבת, את האוכל וגם קצת מהחיות של שמחה. גם עוגות ועוגיות, ופיתות ולחמניות הכל מעשה ידיה של שמחה, מונח בשביל בניה ובני בניה עד עולם. “מאיפה יש לה כל כך הרבה כוח לבשל כל היום?” תוהה רינת, וזאביק ממעמקי נשמתו, כי הרי הוא לא יעז להגיד זאת לרינת, מקווה שאולי יום אחד יעבור לה כל הפמיניזם הזה והיא תפנק אותו בצלעות כבש מנומרים בפטרוזיליה כמו ששמחה עושה, ובמאפים הורגים כמו שלה והמון, המון קובה. כי גם לרינת יש צד אחד בגדדי איפה שהוא באילן יוחסין המפותל שלה, צד בגדדי חבוי, שיום אחד יצא החוצה כפי ששמחה מאמינה וזאביק מצטרף בתקווה לאמונתה של שמחה ויציף את הסירים.
יום שישי אחד, ממש לפני שבת גילתה שימחה מכתב בתיבת הדואר החלודה. היא הכניסה אותו והניחה יחד עם חשבונות המים והחשמל שמצטברים לסוף החודש. בשבת בבוקר, כשהיא לבושה בפיג’מה שלה, לאחר שקראה את כל העיתון, היא שוב נתקלה במכתב. פתחה שמחה את המכתב ומצאה בו הזמנה. “הזמנה למה?” היא תהתה לעצמה, היא לא זכרה אף קרוב מכל העזראים שחוגג משהו, לא בר מצווה לבן, לא חתונה לבת, לא ברית ולא בריתה. ושימחה חולשת היטב על הנעשה במשפחתה. פתחה היא את המכתב והנה הזמנה מאת נשיא ארה”ב מר ביל קלינטון. “נו, מי עכשיו החליט לצחוק עליי?”, היא תהתה וראתה שהתאריך הוא בדיוק להיום, יום שבת, והמען הוא מלון המלך דוד. “נו די, מי יכול לשים את שמחה ככה ללעג?” חשבה לעצמה. אך מעשה שהיה כך היה, מי שהיה אחראי על האירוח של קלינטון שהגיע בדיוק לארץ, היה לא אחר מאשר אחד הבנים של העזראיים. אבל עזרא רחוק יחסית, שמזמן כבר לא שמר על קשר עם המשפחה וקצת נטרו לו על כך, ובעיקר שמחה. אותו בן רצה להעניק לקלינטון אירוח כמו שצריך ולכן הזמין את שמחה לאירוע, הוא ידע שתוך כדי ארוחה לא תסרב שמחה להראות לנשיא את כישורי בישוליה וכך יקצור הוא תשבחות על הביקור הבלתי נשכח של הנשיא. המכתב שהושם בתיבה כבר שבוע לפני אותו היום, אך נפל, הרוח נשאתו ונשכח. אבנר שחזר כשהגיטרה תלויה על כתפו, וגרמה לו להביט למטה דרך קבע, גם בשל משיכת הכתף וגם בשל הרהוריו על לחנים חדשים, ראה את המכתב על הרצפה, במרחק של מספר מטרים מהבניין, הרים את המכתב ושלשל לתיבתה של שמחה. כמובן ששמחה הייתה הגאה בעולם על ההזמנה ובעיקר כי היא יכלה להגיד שאכן הייתה לה הזמנה לאכול עם ביל קלינטון במלון המלך דוד והיא לא זזה מהפיג’מה של שבת שלה. למרות ש, אבל את זה לא כדאי לגלות לשמחה, התאריך היה בכלל ליום חמישי, אבל מרוב התרגשות לא שמה לב היא שחלף התאריך וכבר הלך לו.
והנה הסוד הכמוס מכולם, אותו אגלה רק לכם ואני עושה זאת רק בגלל שיקירי העיר אתם ואני כבר לא צעיר ורוצה לפרסם ניסה של ירושלים ברבים. ימיה של שמחה נפרשים במשך השבוע ומסודרים כפי שכבר צייצתי. יום יום יודעים כולם היכן היא שמחה ומה מעשיה. בימי ראשון, כל השכונה יודעת שקשה יהיה למצוא חנייה, כי כל העזראיים חונים בכל מדרכה, או חניה אפשרית, גם כל פקחיי העירייה יודעים ביום זה לבדוק במקומות אחרים בעיר ולדלג על השכונה, כי עם שמחה לא מתעסקים ובטח שלא עם עשרות עזראיים. בימי שני מרפאתו של דוקטור זלבסקי נערכת לבואה אז כולם, מהמזכירה ועד לאחרון המנקים מקבלים מאפים מעשי ידיה (כן ואפילו המתמחה הצעירונת הזאת). בימי שלישי יודע כל רוכל בשוק ששמחה עושה קניות. אומרים שכשבא רוכל חדש לשוק זה הדבר הראשון שמלמדים אותו, עוד לפני שלומד לצעוק “חצי קילו מג’הול” ומתי מותר להוריד את המחירים. בימי רביעי העיניים של הסובבים עוקבים בדריכות אחר צעדיה של לודמילה. השמש כבר יודעת שאת המרפסת של שמחה יש לחמם במשורה ולדאוג שלא יהיה קר ולא חם מידיי. בשישי הילדים באים ובשבת פיג’מה. אך מה עושה שמחה בימי חמישי? זאת רק אני ואשתי יודעים והולך אני לספר לכם, כי הגיע השעה לפרסם הדבר ברבים. בימי חמישי פורשת היא שמחה כנפיים. כן אני יודע שלא תאמינו, אבל שמחה פורשת כנפיים ומצטרפת לקן הדרורים שלי ושל אשתי. כבר עזרה לי פעם בקליעת הקן ולאשתי בדגירה על הביצים ואף בגירוש מזיקים. כזאת היא שמחה, אישה מופלאה, חסד ואמת באמתחתה. בדרכה שלה יודעת היא כל מסתרי העיר. אני שוב יודע שלא תאמינו, אבל זוהי ירושלים, עיר שניסים ואגדות מתהווים בה יום יום. ואומר לכם את זה דרור שהסתובב במקומות שונים בעולם. וכבר טעם כרך או שניים בחייו. רק בירושלים אפשר למצוא כאלו מעשיות. עיר שהמציאות ממנה והלאה ורק האגדות והניסים מרגישים בה בני בית.