מאחורי "סוכנות אינפינטי" מול "אבישי חלקי חילוף לכל הרכבים" היה אדם אחד שישב על כיסא גלגלים. הרגליים שלו היו קטועות מהברך מטה. הוא החזיק חזק את החולצה שלו כסל, מאות מטבעות של עשרות אגורות מצלצלים, משליך לפתחי הביוב הצרים, להיפטר.
החולצה שלו הייתה בצבע תכלת דהוי ועל הגב היה מודפס "סוחרי הנשמות" מעל ציור של גלימה ללא פנים. לבסוף נכתב באותיות שהספיקו להתקלף בחציין, קק"צ שלישים מרץ 08. אגלי זיעה וכתמים שחורים חיפשו את דרכם על פניו, הוא בכה. החולצה לא התאימה לו. קרע גס התגלה בשרוול השמאלי, ידו הימנית סובבה נחרצות את גלגלי הכיסא על פני החריצים, לדחוק את המטבעות פנימה.
אנשים העיפו מבט בדרכם ורק ארז לא היה מסוגל להמשיך. הוא ישב על המדרכה ממול ולא הצליח להתרומם, כאב חד תקף אותו ברגליים. "שיישרף הכל, שיישרף." צעק זה על הכיסא, שמט ידיו, לא נשארו לו מטבעות בחולצה, בידיים, לצידי המושב. "אני לא יכול יותר." אמר בפשטות.
רגע של כנות, החליט ארז. כוס קפה שרכש בדרך חיממה לו את הידיים. זה על הכיסא הכה על רגליו, בחרטה, או לא בחרטה, בכעס. ייתכן כי פעולה זו לא נתנה לו את שייחל, לשווא, נפטר מכל זה ועכשיו אין בידו דבר ותחושת המועקה עודנה. ארז מישש את רגליו, לחץ על פיקת הברך, הרפה, ישר וכופף. כשהיה חייל, כמעט נהרג בפעולה צבאית. חלק קראו לזה מבצע, אחרים השתמשו במלחמה, מבחינתו זה אף פעם לא שינה את העובדה שכמעט מת. לפעמים עולה בו המחשבה שקובי היה שורד והוא מת או אפילו לא מת, נשאר, קטוע איברים, כמו זה מולו, ככה.
הוא אף פעם גם לא הצליח להחליט במחשבה על איזו גפה היה מוותר, ואם רק על אחת או על שתיהן, אף פעם גם לא הצליח להחליט איך היה מרגיש במצב כזה. אולי הכי מפחידה אותו המחשבה על רותם. אם הוא היה נכה, קטוע רגלים, כמו זה, מונח בקביעות על הכיסא, היא עדיין הייתה נשארת איתו? היא עדיין הייתה אוהבת? הוא מאחר לעבודה. הוא לא מסוגל להתרומם מן המדרכה, הגוף אינו מקבל את הפקודות, בגידה ממש. דחף לגשת לשאול לשמו של זה נדחף לליבו, תחושה חזקה והוא לא מצליח להיפטר, העניבה לוחצת, מפרק מעט את הקשר, אין לו אוויר.
גם כשהמתין בכניסה לראיון העבודה לא היה לו אוויר, דחפו אותו אמא ואבא ורותם, שיפסיק לעבוד בעבודות מזדמנות לא סתם הוא למד ראיית חשבון, עליו לעסוק, הפצירו, והוא ישב מחוץ למשרד, והזיע, ולחץ לו בחזה, התקף חרדה קל כזה, שכן היו בעבר התקפים גרועים עוד יותר. כשחזר מהמלחמה, מהמבצע, היה לו הרבה יותר קשה, ושם במשרד כמו עכשיו, זה התקף קל, מרגיע עצמו, מוציא מהתיק בקבוק מים, ולוגם. חייב לקום, אסור לשקוע, הוא הבטיח לעצמו שהוא לא ייתן לזה לקרות, כבר עבר מספיק זמן, הוא כבר לא ילד, הוא לא יכול לתת לזה להשפיע עליו ככה. חייב ללכת, לפחות לצלצל, לא יכול להמשיך להתעלם. הוא לא מתעלם. הוא רוקע ברגלו בכעס לא ברור, מתנגד למחשבות שלו הוא עצמו, לא מסוגל לקום. הרגליים מאובנות לו והדמעות כבר זולגות על הלחיים וכבר אפשר לראות.
נדמה כאילו זה על הכיסא, מתכווץ ממש לתוך עצמו, מנסה כמו בקסם להעלם, שמישהו ייקח אותו מפה, הוא לא רוצה, כבר לא רוצה, לא רוצה. כשארז היה בן חמש פחד נורא מאיזו דמות של רובוט עם מספריים שראה בטלוויזיה בטעות כשעבר בסלון. שבוע שלם הוא לא הצליח לישון, לא הפסיק לבכות, לרקוע ברגליים לזרוק צעצועים, לא רוצה לישון, התחנן, לא רוצה, לא רוצה. בסוף היה נרדם על השטיח בפרוזדור, מחובק עם אריה הדובון. ולרגע נבהל מהזיכרון, ולרגע הקיץ מעצמו, מחפש. זה נעלם, כמו לא היה מעולם.
הוא קם בבהלה למקום בו זה עמד מעל הפתחים. ניסה להרגיע עצמו ומיד התכופף, הציץ לבפנים, סימן נוצץ, לאָמת. הוא לא הצליח להבין איך זה חמק מעיניו, לאן הלך, טרם הספיק לאזור אומץ ולגשת אליו. השתוקק שזה יספר לו על חייו, יספר לו למה זרק את כל המטבעות פנימה, שיספר איך נקטעו הרגליים, שיספר.
הטלפון שלו מצלצל, רינה מהמשרד, השתיק, שוב צלצל ושוב השתיק. צלצול נוסף, רותם. הוא הביט על הצג והתלבט, הוא יודע שהיא רוצה לשאול אותו שוב אם הוא רוצה שהיא תבוא איתו. אם הוא רוצה היא תבוא, הבטיחה, הוא לא אשם. הוא חייב לעשות את זה בשביל קובי, וחיבקה חזק ולא הוסיפה יותר. ואז הטלפון הפסיק לצלצל, על הצג הופיעו חמש שיחות שלא נענו. לא זכר ששמע חמישה צלצולים, שמע רק שלושה ובהה. מבט סתום ברחוב, באנשים הממהרים לשום מקום והחליט שילך.
כבר תשע שנים, וכל שנה הוא מבטיח לעצמו שהפעם ילך ולא הולך וקובי כבר לא מחכה לו. תא ליד תא במקלחת, מיטה ליד מיטה, היה שומר לו את קופסאות החלבה במנות הקרב, מחווה חברית. כמה אוהב חלבה, מתחשק לו עכשיו חלבה עם פיסטוקים ואגוזים קלויים. הוא חי. ארז מנסה לקבע אצלו בראש. אני חי. אז בשביל מה לו להתעקש ולא לחיות אם הוא חי. מכונית צופרת לו, מרוב בלבול הוא לא שם לב שירד אל הכביש בחיפושו אחר זה על הכיסא, טעם חלבת הווניל המשומרת על קצה הלשון.
אמא של קובי הייתה מצלצלת להוריו לשאול לשלומו כל יום. חמישה חודשים היה בקומה. חמישה חודשים שלא זוכר מהם כמעט דבר, למרות שכולם אומרים שאמור לזכור, בדרך כלל זוכרים, אצלו נמחק וכמה שמנסה להשיב, אין.
רותם סיפרה לו לא פעם שהרופאים לא היו בטוחים כלל שיתעורר, ורק היא התעקשה שיתעורר וחיכתה לו. תחושת בטן חזקה הייתה לה ואף אחד לא האמין, עד שלילה אחד היא חלמה על קובי. היא ראתה אותו עומד עם מדים ירוקים על דיונות של חול, המון חול, שעף ברוח ונכנס לה לעיניים והיא לא הצליחה לראות ואז קובי אמר לה, הוא יתעורר. תנו לו זמן הוא יתעורר. והיא קמה בבהלה מזיעה בארבע בבוקר וצלצלה לאמא שלו, נשבעה שאם מישהו יתקרב וינתק מן המכשירים היא תהרוג אותו בידיה.
הוא התעורר והמשיך לחפש את זה עם הכיסא. רצה להביט בו מבט חטוף, מבט אחרון, למזכרת ואין. אולי זקוק לעזרה, אולי אפילו הוא יכול לעזור, ארבע שנים היה בטיפול פסיכולוגי, בשנה הראשונה היה גם בטיפול פסיכיאטרי, כדורים על כדורים, עכשיו לוקח רק כדור שינה פעם בכמה ימים כדי לישון, לא לחלום, לישון.
אין שום סימן על גופו על פניו, אף אחד לא יכול לדעת, כל הצלקות מוסתרות היטב, היטשטשו עם צבע העור. רק שברי הזיכרונות מכים בו, לא נותנים לו לישון. איך קובי דוחף אותו והודף את המוקש בגופו, חלקי גוף עפים לכל עבר ודם עליו על כולו ותחושה חדה של כאבים ברגליים בידיים בגב בראש, צעקה.
מכוניות רבות הסתירו את הנתיבים, הכבישים היו עמוסים. ארז המשיך ללכת. חזר חזרה לכיוון החניה אל הרכב ושוב טלפון מן המשרד, הודעה קולית. הוא התיישב במושב הנהג והביט בעצמו במראה. הביט בפניו ומישש את עצמות הלחיים, פניו חלקות כמו שיש. נעים לו, הוא ממשיך ומלטף, החלטה טובה הייתה הסכין הזאת, רותם ראתה פרסומות בטלוויזיה ואמרה לו שחייבים לנסות, ככה הוא עוקץ אותה וזה לא נעים.
שריטה אדומה מתגלה סמוך לסנטר. הוא ממצמץ בעיניו, לרגע נדמה לו שלא הוא שם מולו במראה אלא קובי, אבל זה רגע קצר מידי מכדי שיוכל לוודא, חיזיון עיניים. הוא מניע את הרכב ונוסע.
ניסה לצלצל לרותם לספר לה שהוא בדרך לשם, שהוא נוסע להורים של קובי ואולי אפילו יספיק לעבור בבית העלמין קודם, אבל היא לא עונה לו. שלחה הודעה, עסוקה, היא נכנסה לפגישה חשובה. תצלצל עוד שעה.
הוא מדליק את הרדיו, מכוון, יש פקקים, זה לא יהיה קל להגיע כמו שחשב לפני כמה רגעים, ואולי זה טוב שיגיע לבית העלמין לבד בלי כל כך הרבה עיניים, חיבוקים. מישהו מושיט יד מהחלון מהרכב לפניו ומקלל
"אידיוט, אתה מנסה למות?", ממש קרוב אליו, על הכביש המתעקל יושב על כיסא הגלגלים ומסובב. כמו מיניאטורה של דמות מסרט אנימציה שראה פעם עם הילדים בסלון. הוא מפריע לתנועה. אנשים צפרו, בלמו בפתאומיות אחד אחרי השני, לא הצליחו להחליט כמה ללחוץ על הגז, אבל הוא המשיך וסובב את הגלגלים במרץ, במעלה הכביש. רכבים צפרו, הוא הפריע לתנועה. מסובב, בכוח, מסובב בכוח, מסובב, בכוח, מסובב.