מישל קישקה "הדור השני -דברים שלא סיפרתי לאבא " הוצאת חרגול 2013
מאת חני שטרנברג
מהרגע שבו התחלתי לקרוא את ספרו של מישל קישקה "הדור השני דברים שלא סיפרתי לאבא" שראה אור בהוצאה משותפת של מודן וחרגול, לא הצלחתי להניח אותו מהיד.
ראשית משך אותי מאוד הנושא – תיאור חייו של קישקה עצמו כבן הדור השני לשואה, אבל נושא מעניין אינו מבטיח חוויית קריאה. מה שמבטיח אותה הוא אופן הכתיבה ובמקרה של קישקה גם אופן הציור, שכן מדובר בספר קומיקס, שבעיניי שלי נראה כמין סרט, שמצאתי את עצמי מתבוננת בו מוקסמת מהתחלה ועד הסוף, כלומר לאורך חמשת פרקיו שהאחרון בהם הוא "אחרית דבר".
"על משפחתו אבא כמעט לא דיבר" כך מתחיל הספר, ומתחת למשפט הפשוט מבחינת המבע אך האוצר בחובו טרגדיה גדולה, מופיע ציור של ילד קטן וחמוד למראה (קישקה הקטן) האוחז ביד אביו היושב על כסא, מתבונן במספר הצרוב על זרועו של אביו ומהרהר: "מי כתב לו מספר מתחת לשערות?"
השילוב המיוחד הזה שבין הטרגדיה הידועה לתום הילדי ולפשטות ההבעה נגעו מיד בעומק לבי, והנגיעה הזאת לא פסקה מכאן ואילך ולו לרגע אחד. כמו שניגונו של החלילן מהמלין כישף את הילדים ללכת אחריו ביער, כך כושפתי גם אני ללכת אחרי הקומיקס של קישקה, אבל לא לאבדון הולכתי כמו בסיפור החלילן, אלא להיפך, לתחושת זיכוך והקלה כמו זו שיודעת לגרום אמנות טובה.
לאחר ההתבוננות במספר הצרוב על זרועו של האב מתבונן הילד בתצלומים המעטים שנותרו מבני המשפחה שנרצחו ומזיל דמעות חמות, אך ממהר לנגב אותן כשהוא שומע את צעדיו של האב.
כמו כל סופר טוב קישקה לא מסביר אלא מתאר, והתיאורים היומיומיים הרוויים הומור, מסתירים את הדרמה הגדולה המתחוללת בנפשו של הילד הנובעת מעצם ההתמודדות של הילד עם מה שלא סופר, אבל הורגש בכל מקרה גם אם הושתק והודחק. כך, במהלכה של ארוחה משפחתית רגילה, נשמע הדו שיח הבא: אבא: "מממ!! המרק הזה מזכיר לי את אושוויץ, יודעים למה ילדים?" הילדים: "לא, אבא!" אבא: "כי באושוויץ, כזה מרק לא הגישו לנו!" ואחריו קולות האכילה "גלו גלו!", ובציור תנועת ליקוק השפתיים ופני ארבעת הילדים התמהים עצובים ומזועזעים בעת ובעונה אחת.
קראתי ריאיון שנתן קישקה שבו הסביר שלא יכול היה לכתוב את הספר הזה קודם, שכן היה עליו להגיע למקום שהוא מעבר לכעס. המקום הזה מתואר בספר בקטע שבו הוא מספר ואף מצייר את שיחותיו עם אחותו אודות העבר המשפחתי אחרי ששניהם בגרו: "כנגד כל היגיון, היינו מוכרחים להבין את ההורים. כל כך הרבה חמלה היתה באהבתנו" וגם: "בעצם דיכאנו את מרד הנעורים שלנו כדי לא לפגוע באבא! " או: "נכון. כאילו לא היינו זכאים למרד כי היטלר גנב לו את שלו!" וכעין סיכום לגביו ולגבי אחותו: "חנה ואני הצלחנו לבנות את חיינו, וכבר עברנו את שלב חיסול החשבונות עם ההורים!"
הדבר כלל אינו מובן מאליו, אפילו לא באותה משפחה, וכעין הוכחה לכך מובא הפרק הנוגע ללב ביותר בספר שבו מספר קישקה על התאבדותו של אחיו הצעיר שלא הצליח כמוהו וכמו אחותו להתגבר על משקעי העבר.
בעקבות התאבדות הבן מתחיל האב לדבר ולספר את קורותיו במלחמה, אלא שדווקא אז לקישקה לא מתחשק לשמוע, כי הסיפורים מפריעים לו להתאבל על אחיו. לאב, לעומת זאת, מסייעים הסיפורים להפוך מקורבן לגיבור, והדבר מראה את האלמנט התראפויטי הקיים בעצם הסיפור, אלמנט הבא לידי ביטוי גם בספרו של קישקה ובמיוחד בפרק האחרון שבו הוא מתאר את קשייו שלו עם עצם כתיבת וציור סיפורו ועל האושר שאלה גרמו לו למרות הקשיים.
ההומור של קישקה מזכיר הומור של סופרים יהודים גדולים כשלום עליכם ויצחק בשביס זינגר . כמוהם יודע גם הוא לראות את הקומי והאבסורדי במצבים קשים, יכולת שוודאי מסייעת גם להתמודדות.
תחושת הקתרזיס וההקלה נוצרות מהעובדה שקישקה לא כורע תחת הנטל הכבד, וגם לא מתבכיין ובעיקר לא מוותר על הקשר לא עם אביו ולא עם אחיו המת. הוא מתאר גם את אופן ההתמודדות של הדור השלישי, הדור של ילדיו, ואת הקשר שלהם עם סבם, ובעצם התיאור הזה טמונה נחמה רבה, נחמה על שהשושלת המשפחתית שעמדה להיכחד חייה וקיימת, דבר שכלל אינו מובן מאליו.
לא במקרה הספר מסתיים (אחרי שלב התודות) במשפט הזה: שום דבר אינו מובן מאליו, שלי באופן אישי מתחשק לתלות על המקרר ולהיזכר בו מידי בוקר, כי דווקא זה הדבר שאני נוטה שוב ושוב לשכוח.
גם ספר כזה, אנושי כל כך, שבו זמנית נוגע בתהומות העצב ומעלה חיוך, כלל אינו מובן מאליו, ומגיעה למישל קישקה כל ההערכה האפשרית למי שהצליח לעמוד בגבורה ובכישרון רב במשימה לגמרי לא פשוטה.
כאן אפשר לראות את חלקו הראשון של הספר:
ראו עוד על מישל קישקה :
עוד ביקורות :
ממליץ לקרוא גם את מה שאני כתבתי על הספר בבלוג:
http://isracomics.blogspot.co.il/2013/06/blog-post_30.html
קראת י בשקיקה את ספרך המאוייר. ספר זה הוא חשוב ביותר. לא רק לך, אלא לכל הקוראים אותו.
רשימה יפה ומקרבת – גברת שטרנברג יודעת לתאר בצניעות ובדיוק ספרים.
משמח שהGRAPHIC NOVEL הגיע לישראל – וכנראה גם מצליח, ראיתי את ספרה של רותו מודן ברשימת רבי המכר. יכול להיות שספרו של קישקה קשה מדי בשביל רשימתר רבי המכר?. מעניין שקומיקס של גיבורי על בעצם אף פעם לא תפס בישראל, הלוא כן, אלי? קרוב משפחתי אורי פינק עשה את סברמן, היו עוד נסיונות פה ושם (מיכאל נצר) אבל ככלל, כנראה, יוני נתניהו וגיבורי צה"ל הם הסופר הירוס בארץ.
תודה, עולם הקומיקס, על הלינק.
תודה רבה, יובל. אתה יכול לקרוא לי חני 🙂 נדמה לי שהספר דווקא מצליח, ומעניינת הנקודה שהעלית עם גיבורי העל…הם מתאימים כנראה יותר לאמריקה שרואה את עצמה כמצילת העולם, אנחנו משתדלים בעיקר להציל את עצמנו, ובעיקר מעצמנו…
יש לי התנגדות לדעת שניכם ( וגם לדעתו של אורי פינק בעניין ) ואבטא אותה בפירוט ביום שבת בפאנל מיוחד שיוקדש לנושא זה במכללה לאנימציה בשעה 2 וחצי.
לעניות דעתי יש זרם חזק מאוד בתרבות העברית הישראלית שכן רואה את עצמו כמי שנועד להציל את העולם.
לעניות דעתי גיבורי על כן היו פופולאריים בתרבות העברית והיהודית שקדמה לה אם גם לא בהכרך בצורת קומיקס.למשל בספרות הילדים בצורת דנידין הרואה ואינו נראה וכחסמבה.ויש אחרים ורבים.
אורי פינק טוען שאנחנו ציניים מידי עבור גיבורי על. זאת טענה אנכרוניסטית שהוא טוען מאז שנות שמונים כמדומני ודי איבדה את כוחה בשנים האחרונות למרות שהוא ממשיך לטעון אותה .יכול להיות שאנחנו ציניים אבל נראה לי שגם זה פחת בעשור האחרון עם הופעתם של דמויות כמו דפני ליף ושנוא נפשו של גלעד יאיר לפיד שמהם מצפים להיות גיבורי על והם מתנהגים בהתאם.
לאמיתו של דבר בעשור האחרון העניין בגיבורי העל בתרבות הישראלית רק הולך וגובר ולא מהצד הציני דווקא ,וכשאני מתייחס לתרבות הישראלית כוונתי גם לצדדים הדתיים והחרדיים.התזה שלי אנחנו רק הולכים לראות יותר ויותר גיבורי על .אם זה טוב או רע זאת שאלה אחרת.
אלי, באמת נזכרתי בדנידין כשחשבתי על ההערה של יובל, רק שאין לו, עד כמה שאני זוכרת, את המימד של הצלת האנושות, והוא יותר סופר הירו מקומי. היתה כמובן חסמב"ה וזכורים לי גם הימאים והיתה גם איזו סדרה על כדורגלנים אם אני זוכרת נכון – "בעט אלון, בעט" – אלא שאת כולם מאפיינת לוקל פטריוטיות ברוח התקופה שבה נכתבו, ובאחרונים גם חסר המימד הבדיוני. מהבחינה הזאת קופיקו וצ'יפופו היו דמויות בדיוניות, רק שלהן חסר מימד ההצלה, א- קיצר נשארנו עם דנידין וגם עם העובדה שלא היו לו ממשיכים…אלא אם כן היתה איזו התפתחות שלא ידועה לי. דבר שהוא בהחלט אפשרי. גם בספרות היהודית גיבורי העל כדוגמת אליהו הנביא המופיע פתאום הוא מין מושיע פרטי, משפחתי. מה שיש אצל גיבורי העל האמריקאיים זאת השאיפה להדביר את הרוע האנושי, לי באופן אישי זה נראה מגלומוני, אבל מגלומניה גם היא תכונה אנושית, והתזה שלך בכל מקרה נשמעת מעניינת
לאלי – לא ידעתי שיש פולמוס עם בן משפחתי, אין כאן תיאום עמדות… 🙁 אם כי הסימפוזיון נשמע מעניין.
גדלתי על SUPER HEROES, ולמרות שאני יכול להבין את התיאור הפסיכולוגי של החברה הישראלית כמצפה לגואל בדמות יאיר לפיד, הרי שכאן מדובר על קומיקס – ובקומיקס הז'אנר לא תפס בארץ. סיפורי ילדים, גם אם מאויירים, אינם קומיקס. בכל מקרה, אוי לחברה שלפיד כזה הוא גיבור העל שלה, ואין לי דבר אישי נגדו – וודאי לא הצבעתי לו. אם כבר אז לפיד משקף תופעה של חברה הלומת חדשות, עידכונים, ומבזקי חדשות – כאשר הציפייה האידיוטית היא שמי שהגיש את החדשות משך שנים – הוא גם זה שיוכל "לתקן" את העולם כי הוא זה שאומר את החדשות.. בקיצור, אדיוטיזם מוחלט של צופי "האח הגדול".
האידיוט השני, פרט ללפיד, הוא בנט. בקריאה של גיבורי על אפשר לומר שהוא גיבור של הצלחה כלכלית – ואנשי ההייטק שעושים אקזיט לפי קריאה זאת הם גיבורי העל המקומיים, ובמקרה שלנו גיבור העל הוא גם הורג ערבים ומחבלים מוכשר ביותר – כפי שהעיד נפתלי שלנו בישיבת הכנסת, שהסביר שאפשר להרוג ערבים שנתפסו ואין על כך כל עונש, עד כדי כך שגם ימני למדי כמו עמידרור הסביר לו שאי אפשר להרוג על פי חוק…
בקיצור, אם כבר גיבור על, אני מעדיף את ביבי בגרסא המעט שמנמנה על שני הליצים החדשים.
אבל אם לדייק, אז לדעתי הטבע האנושי בנוי על מיתוסים, ומיתוסים של בני אלים וגיבורי על מוטבע כנראה בתשתית (הילדותית)( של הנפש האנושית. בישראל את תפקיד גיבורי העל מילאו באמת חיילים, קצינים, מפקדים, מאריק שרון דרך קהלני וכו' – שלבדו הציל את הצפון ועם טנק אחד הכניע עשרות טנקים. עם גיבור כזה מי צריך גיבורי על?
כיום גיבורי העל השתנו – החברה שעשו אקזיט עם תוכנת הניווט WAZE הם החלום הציוני החדש. אישית, אני מעדיף את ספיידמן, סופרמן, ובעיקר בטמן, דרדוויל, THE SWAMP THING ושאר גיבורי העל של ילדותי. נראה שבישראל אין כמעט הפרדה בין המיתוס למציאות, בין הכמיהה לגיבורי על לבין פוליטיקאים מסוכנים.
אני מסכים שהחברה הישראלית איננה צינית מטבעה, היא פשוט מסוממת טלוויזיונית.
בעולם שהולך ומתחמם שנמצא על סף שואה יש אישים רבים שרואים את עצמם כגיבורי על יותר נכון כמושיעים או משיחים פוטנציאליים :מראשי האל קאעידה דרך מדענים ופעילים אקולוגיים וכלה בכמה רבנים עכשויים
לטעון שהעולם הוא ציני מידי עבור מושיעים כאלו ? ההפך הגמור הוא הנכון.אפילו לרבי המת מלובביץ' עדיין יש אלפי מעריצים אז כמה מעריצים ישיג מושיע חי כריזמטי מספיק ?
מסכים. באמת אסונות וסכנות דורשים ציפייה לגאולה. אולי ברמת השפה והתקשורת היומיומית יש ציניות, אבל בתשתית כולם מחכים לגאולה ממישהו או משהו. ומתאכזבים כל הזמן. אמנות טובה לפחות מציעה קתרזיס – שזה פורקן וידיעה עצמית, ולכן היא הגואלת המועדפת עליי.
בקשת ישועה, גאולה, היא תכונה אנושית שנובעת מתחושת הקטנות שהאדם חש ביקום הגדול. הבעיות מתחילות כשאנשים מתחילים להאמין שאדם זה או אחר יושיע אותם, ומאבדים את הביקורתיות, ואם לחזור לנושא הרשימה
זה בדיוק מה שקרה בגרמניה הנאצית עם היטלר שמצא את הפיתרון לכל בעיותיה של גרמניה: השמדת היהודים. ורבים כל כך הלכו אחריו, כי האנטישמיות היתה משוקעת עמוק כל כך באנשים. אם לחזור לספר של קישקה אז מה שיפה בו בין השאר זאת האנושיות שלו, המבט החומל שלא מתחמק מהקשיים, לא של הדור הראשון ולא של השני, ובוחר בקרבה, ובקשר למרות הכל ועל אף הכל.
בעולם כיום על מנת להתקדם באמת אתה צריך להיות קשור לאיזה שהוא מיתוס מכונן ידוע.
ראש הממשלה קיבל את הקידום הראשון שלו הודות להיותו אחיו של יוני.
יאיר לפיד הוא לא רק "יאיר לפיד" הוא גם "הישראלי המושלם" ובנו של טומי לפיד.
האיש החזק במצרים כיום הגנראל סיסי מחלק תצלומים של עצמו כילד עם נאצר והמסר הוא ברור :סיסי הוא נאצר החדש. משום שלמיטב שיפוטו שייתכן בהחלט שהוא נכון זה הדבר היחיד שיכול להתמודד בעוצמתו עם המיתוס האיסלאמי של האחים המוסלמים והסלאפים.
המיתוס של פוטין שליט רוסיה הוא שהוא איש הביון המושלם ג'מס בונד הרוסי שבא להציל את המולדת.
המיתוס של אובמה נשיא ארה"בזה שהוא יורשו עלי אדמות של מרטין לותר קינג שבא להענק חלום חדש לאמריקה.
וכך הלאה ,כל מנהיג כיום שאין לו מיתוס חזק מאחוריו ( למשל מנהיגי בריטניה וצרפת ) אורך הקריירה שלו יהיה קצר.
מעניין מאוד, אלי, מה שאתה אומר פה, וגם נשמע לי נכון.
יחד עם זאת, במחשבה נוספת, זה כנראה לא משהו ששייך רק להיום.
עולה בדעתי למשל הסיפור של אברהם. על פני השטח רועה צאן שמהגר עם החמולה שלו לשטח מחייה חדש, אבל זה לא מספיק, כמובן, כדי להפוך למנהיג של אומה, בעיקר בתקופה של אמונה במיני אלים, אז נבנה המיתוס של האל שציווה עליו לעשות את זה. כנראה מיני מנהיגים השתמשו תמיד אם כי באופנים אחרים במיני מיתוסים גם בתקופות קדומות יותר, במיני סיפורים על מיני ניסים (כמו, למשל, ישו הנוצרי, שנולד לאל) , תאר לעצמך מנהיג דתי שמספר על עצמו היום דבר כזה, אף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות
לדעתי הקומיקס נתפס דווקא בעיני רוב הישראלים כז'אנר של גיבורי על. מספיק להסתכל בפורומי הקומיקס באינטרנט לראות את היצע הקומיקס המיובא בחנויות ולראות שרוב חובבי הקומיקס בישראל מעדיפים גיבורי על. יתכן שהסיבה לכך היא מרכיב השפה והתרבות. מכיוון ומרבית קומיקס המיינסטרים האמריקני שיוצא בחוברות (בניגוד לניוזפייפר קומיקס) הוא בנושא גיבורי על. ומכיוון שצעירים ישראליים שולטים באנגלית ופחות בצרפתית ושפות אירופיות אחרות. מבחינה תרבותית אנחנו חשופים באופן כללי יותר לתרבות אמריקנית
עולם הקומיקס, יכול להיות מאוד שאתה צודק, האמת היא שעד שקראתי את ספרו של קישקה לא כל כך נחשפתי לקומיקס. הוא התקשר לי בעיקר לזבנגים שהילדים שלי קראו כשהיו קטנים ושאני הייתי מציצה בהם. מה שאני מבינה מהדיון שהתפתח כאן זה שעלתה השאלה למה לא התפתח קומיקס של גיבורי על בישראל, לא כיצירה מיובאת מארה"ב, אלא כיצירה ישראלית. אני חושבת שזה אומר משהו על השוני בין שתי החברות האלה. ארה"ב – מעצמת על שמייצרת גיבורי על, ואצלנו עם שעסוק בהישרדות (לפי האופן שהוא תופש את עצמו) שגיבור העל האולטימטיבי שלו הוא אלוהים…
תוספת שמוסיפה הבת שלי לדיון: היא חושבת שהסיבה היא המלחמות, שהפכה אותנו למפוכחים, ובנוסף לא רצינו להיחשף לעוד מלחמות. היא מזכירה גם את הפיגוע של ה-11 בספטמבר, ואיך זה הזכיר לאנשים שם את סרטי וסיפורי הז'אנר. אני בעצמי , דרך אגב, זוכרת מישהו שאמר אז שהוא בחיים לא הולך לראות יותר את הסרטים האלה, אז בהחלט יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית. בארה"ב שמעולם לא התנהלה מלחמה בשטחה הסופר הירוס היו הלוחמים, ולנו היו לוחמים אמיתיים, והבנו גם את המחיר שמשלמים עבור המלחמות
על פי ספר שפורסם לאחרונה ,מסתבר שרוח הלחימה הישראלית פחתה מאוד במלחמת 2006 נגד החיזבאללה.לעומת זאת להוותנו מסתבר שרוח הלחימה האיסלאמית הן זאת הסונית והן זאת השיעית התחזקה מאוד בשנים האחרונות ,כפי שאנו רואים במלחמת האזרחים בסוריה כאשר הם טובחים אחד בשני ואגב כך צוברים ניסיון רב מאוד בלחימה. בהנחה שהלחימה שם לא תימשך כמה שנים טובות ולבסוף תחסל גם את רצונם להמשיך להילחם ( מה שיכול לקרות אבל יש לו סבירות נמוכה ) יש מקום לחשוב שבלחימה נגד אחד הצדדים האלו בעתיד נזדקק לטכנולוגיות שישדרגו מאוד את יכולותינו כולל כאלו שייצרו "חיילי על ". .
נראה לי שבמידה רבה זה כבר קורה. אנחנו משכללים מאוד את מכונות ההרג שלנו וגם את ההגנה, ובעצם יותר ויותר נלחמים בלי חיילים בכלל. זה סוג של "לוחמת על". תראה מה קרה במלחמה האחרונה בעזה. לגבי מלחמות באזור שלנו אני חושבת שהן תלויות יותר בהסכמה מראש או אי הסכמה של ארה"ב. אנחנו לא אדונים לעצמנו מהבחינה הזאת, ואולי טוב שכך. בעצם אני חושבת שאם ארה"ב היתה נעמדת על שתי רגליים אחוריות ומכריחה אותנו לעשות שלום – הוא היה כבר קורה מזמן. אם היא באמת רצינית עכשיו – עם השליחות של קרי – יש אולי סיכוי שייחתם הסכם. אנחנו לא באמת מבודדים כמו שאנשים כאן לפעמים חושבים. זאת אשלייה, וגם המדינות סביבנו באותו מצב.
קומיקס מרשים מאוד. בהחלט תודה על הביקורת שעשתה חשק לקרוא.
אני, דרך אגב, לא אהבתי את "מאוס". הספר של קישקה בעיני עולה עליו – אני מבין מקריאה בקומיקס עצמו שקישקה לא חושב כך. וזה בסדר להיות צנוע. אפילו אולי יוצא דופן שאמן הוא צנוע, הלא כן?
תודה רבה, אמנון. ואני שמחה שאהבת. את "מאוס" בעוונותיי לא קראתי, ובכלל עד עכשיו לא התעניינתי יותר מידי בקומיקס, אבל אני חייבת לציין שהספר הזה והקריאה בו והכתיבה עליו כמו גם השיח שהתפתח בתגובות גרם לי להקדיש יותר מחשבה לז'אנר המיוחד הזה, ועכשיו אפילו מעניין אותי לדעת מה יתפתח בגזרת גיבור העל הישראלי…:)
לגבי צניעות: זאת תכונה שאני באופן אישי מעריכה מאוד באנשים, גם באמנים, והיא בדרך כלל מעידה דווקא על גדולתם…יכול להיות שמישל קישקה משתייך לזן הזה.