מוצארט כאנליזנט- יצירתו וחייו של מוצארט בראי הפסיכואנליזה הלקאניאנית
מאת: זיו רובינשטיין
פרק 1
בפתח רשימתי ,חשוב שאציין כי ישנן מספר מיתוסים סביב וולפאנג אמדאוס מוצארט שכדרכם של מיתוסים יש להם חשיבות רבה בקירבן של חברות או קהילות מסוימות אך ל”השכיב” את מוצארט על הספה ,מן הסתם, דורש מאיתנו להתייחס רק לדברים אשר אמר .מובן שגם הפועל לאמר יש בו מין הפרשנויות השונות ויש לבדוק האם אמירות הן רק מהסדר של ה”הפה המדבר” או שמא מותר לנו,בקליניקה, לקרוא את אקט הדיבור גם בפעולות אחרות.
לדאבוננו מוצארט לא הוקלט מעולם ואולי דווקא זה משהו שאפשר להעזר בו כי אולי נכון להתיחס למוזיקה הכתובה של מוצארט כמה שנכון להתיחס אליו כאל דיבור שהינו המעשה .ואין לנו דרך לקרוא אנליטית את אשר אמר אך ניתן לקרוא את אשר כתב.
כתב מה? הרי כתיבתו של מוצארט היא מהסדר של התו…
למרות שכתב מכתבים רבים הרי שבסופו של יום מדובר באדם שבחר לכתוב תווים במקום מילים .תווים במקום אותיות. וההבדל הוא רב.
האות המסמילה אינה דומה לסימן הכתוב בין שורות החמשה- התו.
התו המוזיקאלי הינו ממשי.
הנסיון לעשות אנליזה למוזיקה אינו חדש.
מוכרת לנו הערתו של מקס גרף ,אביו של הנס הקטן, לפרויד ובה השאלה :
“האם אפשר לעשות אנליזה למוזיקה?” אין לנו תשובה של פרויד מלבד כך שידוע לנו שהוא שלל זאת על הסף אך בהזדמנות אחרת אומר פרויד שכל עיסוק של אומנים,מוזיקאים,ציירים ופסלים, בפסיכואנליזה הוא הכרחי “שמא לא תהפוך הפסיכואנליזה לנחלתם של הרופאים.”
אין אנו יודעים אם מבקר המוזיקה, מקס גרף ,דיבר על ניתוח המוזיקה המואזנת או על הקשר שבין המלחין ליצירותיו אך רשימותיו כמבקר מוזיקה של הניו יורק טיימס מעידות כי לראשונה הייתה התיחסות של “קריאה” לכתיבת מוזיקה,ביצועה וקשר הדוק שבין דיבור-נגינה-מעשה.
ניתן לומר שדיבור כלשהו יהיה ככזה שבא מן הפעולה ,שיש בו אקט,שהוא מהסדר של האקט וישנו מן הצד השני של הגרף-הדיבור הריק.
הדיבור שיש בו אקט הינו מעיד שהדיבור אכן יכול להוות מעשה .
אני מרשה לעצמי ,על סמך מכתביו של מוצארט ,בגיל מבוגר, ועל סמך עדויות רבות ,ביוגרפיות ועוד.. להניח כי דיבורו ושפתו של מוצארט היו לוקים בחסר וזו בלשון המעטה אך אין להמעיט בחשיבותם כדי ללמוד על הפנטזמתיות של הכותב,על מסמנים שחוזרים באופן תדיר ועל שם האב שכדי לפענח את נושא הפונקציונאליות שלו ניצטרך לחקור קצת יותר לעומק את ילדותו של מוצארט.
מוצארט המעיט בקריאת ספרים,מעט הספרים שנישארו בעזבונו עסקו רובם ככולם בשירה ובאומנות אך ידוע לנו שמתוך אלה מיעט לקרוא אלא אם בחר להלחין שירה מסוימת ומרבית הספרים הגיעו אליו כמתנות או כמחוות.
בכלל, התענינותו של מוצארט בסוגי האומנות שלא נגעה בהם המוזיקה הייתה מצומצמת מאד.
ככל שהתבגר כך התנהג באופן ילדותי ודיבורו היה רווי בגסויות והלך רוח גדושה בשטות.
עד סוף חייו נישארה במוצארט נטייה לסלף מילים ,כינויי גנאי,ניבולי פה ילדותיים- ניתן להניח כי מוצארט עת כתב את מכתביו ,לא באמת האמין שיום יבוא ואסכולות אקדמאיות מכל העולם ינתחו ויבחנו וישמרו מכל משמר את מכתביו אלו אחרת ,[,סביר להניח, היה מוותר על ביטויים כגון “אני אוהב ציצים ופרחים” במכתביו לדודניתו..
מכאן שבצעד שאין בו מן החוצפה אלא מן הסקרנות אני מרשה לעצמי לראות את “דיבורו המוזיקאלי” ככזה שהוא-אקט.
המעשה-מעשה היצירה של מוצארט כדיבור שכן מוצארט ,כאביו, אף פעם לא היה בשלב ה”גאלימתיאס מוזיקום” אותו פיטפוט מוזיקאלי של נגינת צלילים באופן שלאקאן היה מכנה לאלאנג (lalangue)-בללשון, ,אותה לשלשת פונטית שמשמעויותיה הן מהסדר של המשתמש בהם ופחות מזה המאזין לו ובכך ניתן אולי לומר כי מוצארט בכל מה שקשור למוזיקה מדלג על שלב זה.
עם זאת בבואי לנסות להפוך את יצירתו הכתובה של מוצארט למשהו שיש בו מין העדות האנליטית אנסה להתחיל במהלך בו אציג את התו המוזיקאלי ככזה שאינו מהסדר של האות הכתובה או ככזה שאינו משום סדר המוכר לנו.
בסמינרו ה20 מציין לאקאן כי ” הכתוב בשום אופן אינו מאותו משלב,לא קורץ מאותו חומר,אם תרשו לי להשתמש בביטוי זה,של המסמן”
בהמשך מסביר לאקאן כי אם קיים משהו שיכול להכניס אותנו לממד של הכתוב עצמו הרי שזו ההיווכחות בכך שלמסומן אין ולא כלום עם האוזניים,אלא רק עם הקריאה,הקריאה של אותו מסמן ששומעים.המסומן,לעומתו, זה אינו מה ששומעים-המסומן הוא האפקט של המסמן.
התו המוזיקאלי,בניגוד לאות, אינו אפקט של שיח כלשהו.
התו המוזיקאלי הכתוב הינו דבר מלבד צליל-שהינו- מתכתב באופן ראשוני עם האוזניים אך באותה מידה עם שאר חלקי הגוף.
התו המוזיקאלי הכתוב הינו הפגישה שלנו עם המסומן טרם נוכחנו במסמן עצמו. מכאן שהמסומן –התו המוזיקאלי-שעדיין אינו יכול להיקרא ככזה-ובאותה נשימה יכול להיקרא באינספור דרכים הינו בעל מסמן אחד ברור-הצליל אותו יפיק זה שיודע לקרוא אותו.
בניגוד למילה הכתובה אשר מערפלת לחלוטין את הקשר בין מה שרצה הכתוב לומר לבין מה שקרא השומע ובכך ניקבעה כמסמן הרי שהתו המוזיקאלי הכתוב הוא כזה שאולי ניתן לומר עליו שבהחלט לא ברור מה כתוב על הנייר, אך אין ספקות לגבי מה שאנו שומעים-מהרגש ,דרך הסובייקטיביות ועד תדרים שניתנים למדידה בפרמטרים של הרץ.
לפיכך ניתן,אולי,לחפש את הבלתי אפשרי ,את הממשי שחוזר על עצמו ביצירותיו של מוצארט ורפיטיציה זו אין בה מן התנועות הזהות,אין למצוא לה עדות בחזרה על פרטיטורות ספציפיות ואף לא בסולמות.
חזרתו של מוצארט,היתקלותו בממשי היא זו שבסופה של פגיעה,יוצרת כל עת פן חדש של מוזיקה,עולם קסום חדש וכזה שלא היה במציאות המוזיקאלית עד הרגע שמוצארט הלחינו.
מוצארט לא חוזר על עצמו ,לא מעתיק מעצמו ולא מושפע מעצמו- וזו הרי הרפטיציה הסינגולארית ששייכת לסוביקט מוצארט. כלומר כל עוד הרפיטציה היא התנועה המעידה על התענגות אזי שניתן ללמוד שהתענגותו של מוצארט הייתה לחזור על מה שעוד לא נכתב.- להלחין שוב את מה שלא הולחן מעולם-כל פעם בדרך שונה-כל פעם בגאוניות מתפרצת של חידוש ותעוזה וכך “כל פעם” מחדש לחזור שוב ושוב ללא יכולת להגיע,לכסות לגמרי את מה שבלתי אפשרי לכסותו,את מה שבלתי אפשרי להגיע אליו.
במכתביו לאביו מסגיר מוצארט את תיסכולו מההיתקלות החוזרת ונשנית עם חוסר היכולת להגיע לאיזשהו סיפוק..לאיזושהי מנוחה. עם זאת לא מן הנמנע שמוצארט מסגיר גם משהו על המבנה הנפשי שלו..
ב4 באפריל 1787 כותב מוצארט אל אביו “…..אף על פי שהרגלתי עצמי,לשוות לנגד עיני, בכל דבר,את האפשרות הרעה ביותר-כיוון שהמוות (אם לקרוא לדבר בשמו) הנהו התכלית האמיתית של חיינו,…עד כי דמותו צופנת בקירבה מן המרגיע והמנחם ואני מודה לאלוהים (הרי הוא מבין אותי) על כי זכיתי להכירו (את המוות) כמפתח לאושרנו האמיתי”
ראו גם
מוצרט המותג האולטימטיבי של עולם המוזיקה
מישהיא הפנתה אותי למאמר הזה. חטפתי סחרחורת. לא הבנתי את כל הנפתולים וההתפלפלויות אם רצית להגיד דבר אחד או שניים פשוטים. מאחר והנושא של למידה נהיר לי היא היטב וכנראה גם בענייני מוסיקה לא ברור לי מדוע אינך יכול לכתוב פשוט מה אתה רוצה להגיד ואתה עוטף עצמך בהגיגים לקיאניים לכאורה שהקשר בינם המציאות עלול להיות מקרי בהחלט. למה להתעלל בקוראים ולתת להם את התחושה שאינם מבינים.
איינשטיין פעם אמר שאם אינך יכול להסביר פשוט כנראה אינך מבין בעצמך.
אז מה רצית להגיד?