תקציר הספר :
במילותיו של מרחב ישורון, כותב "מדריך לנוגעים בשם העצם": "המדריך הינו כלי-עזר למשתמשים בעברית, היא לשון הקודש שפעם חוללה עולמות ומאז שקעה בחול. ומהחול קמה עיר עברית ואנשים בה הדוברים את שפתה – שפת החול. אבל ללשון חיים משלה."
ספר ייחודי במינו, המפרק ומחבר מחדש מילים ותפיסות עולם מאת אחד היוצרים המקוריים בספרות ובשירה העברית – מרחב ישורון.
עיר המטאפורות המתות
על "מדריך לנוגעים בשם העצם" למרחב ישורון, הוצאה עצמית, 2013
מאת יובל גלעד
מרחב ישורון, משורר אוונגרדי, כתב מעין מחזה פארודי- סאטירי- אנארכיסטי על כמה דמויות בפאב תל אביב ברחוב קינג-ג'ורג', ברוחו של המשורר האוואנגארדי הרוסי המנוח רומן באימבאייב (שאת ספר שיריו ערך ישורון). זהו ספר מצחיק עצוב על עיר שטחית אחת עם צעירים המדברים בשפה של דבילים, גם אם הם מלומדים. זוהי מעין סאטירה על דור יושבי גילמן, הפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, דור של מתפלספים בגרוש שאינם עושים דבר פרט ללהג בעברית עם אוצר מילים של עכבר מת.
בצד המחזה האנארכיסטי ישנם קטעי שיר אנארכיסטים, וביניהם מקטעי מעין פילוסופיה רציניים יותר, המאירים בזרקור את הטמטום המיוצג. זהו ספר יפה ואמיץ, גם אם נגוע במידת מה בשטחיות המיוצגת, שכן בהעדר רגש אין דרמה של ממש אלא רק הגחכה, גם אם אפקטיבית. על העטיפה בשחור לבן מעין דימוי קוצני על פי דימוי של ארנסט הקל, המכניס את הקורא לאווירת האוונגרד. ועל אף החד מימדיות המסוימת, מומלץ לכל סטודנט למדעי הרוח לקרוא את הדברים.
כל פרק במחזה משחק עם שם עצם או פועל, מראה את גלגוליו המצערים בעברית של אוצר מילים מדולדל. הספר נפתח במעין שיר פארודי:
אוגוסט אלטנוילנד בבוילר/ בית בושת בוער בראש/ עטלף מזגזג מפיקוס לפיקוס/ על אי-תנועה/ בין גן מאיר למצודת זאב… מחור הלוע של הפוסט קפה/ מגיח איש הטוסטים/ לא הולך, זורק רגליים…
הפוסט קפה הינו פאב ותיק, למי שלא יודע, בקינג ג'ורג' בתל אביב, ובו, ובקפה מסעדה בשם "מובי דיק" (אולי רמז ל"הנסיך הקטן" – חנות הספרים בית הקפה הידועה) מתרחשת "עלילת" המחזה.
תל אביב של ישורון היא עיר של מטאפורות מתות – כלומר של דיבור ריק ושטחי של מי שמנותקים מהוויתם, עיר ללא מחשבה אלא רק פוזות.
סרסור של סיסמאות/ קברן של קלישאות/ מנשים מטאפורות מתות/ מפה לפה בלילה הבוער/ איש הטוסטים של הפוסט – חי ומדבר
הנה קטע של דיאלוג במטאפורות מתות, מילים ריקות:
דנה סטמפלר: דבר בשם עצמך
איש הטוסטים: מה בעצם את רוצה?
דנה סטמפלר: אוף, בעצמי אני לא יודעת
איש הטוסטים: אבל את אדון לעצמך
דנה סטמפלר: אני לא מחוברת לעצמי
זה דיאלוג בדור הוידויים של הפייסבוק, מדברים ומדברים אבל לא מסוגלים להגיד דבר. ה"מספר" של המעין מחזה הזה מופיע תמיד אחרי סימן מוסכם של הגיג פילוסופי בטקסטים פילוסופיים, כשכאן הוא קובע:
עצם שהתעצם לעצם מדבר, אומר "עצם" ולא תופס את עצמו בשום צורה. למדת: "עצם", מטאפורה שחוקה.
ישורון משחק עם טקסטים פילוסופיים, מדקארט ועד ויטגנשטיין, ועורך פארודיה על הדיבור. אבל לא על אפשרות הדיבור בכללותה, אלא על הדיבור המטומטם של ימינו. משולבים גם מקטעי שיר, כמו זה:
ילד בלי שקל/ מסתיר את השמש/ למלך השניצל/ גרגירים של מלח/ פירורים של לחם/ אנשים רצוצים/ פזורים בין מלצריות מפטפטות עד גובה הטיפ/ עיתון ממולא פליטת פה של שר/ ליטוף חפוז בפינת החי…
מזכיר את ציוריו הגרוטסקיים של ג'ורג' גרוס, למי שמכיר, הוויה אורבנית חמדנית וטפשית.
ראשים מדברים: האפרטוס הדיאלקטי של הומי באבא… בוא לא נעשה מזה עניין, סבבה? הורדתי שני קילו, סיגריה ואני עפה… הייתי מביא לו בפרצוף.. מאיפה את באה? בא לי משהו מתוק… רוצה לבוא אליי, יש לי בית ריק
הומי באבא הוא תיאורטיקן והוגה פוסט קולוניאליסטי, למי שלא בעניינים. הוא מקבל את החרוז "סבבה" כדי להגחיך את כל התיאוריות האקדמיות של ימינו, או לפחות את הקליטה הלא מרשימה של אינטלקטואלים בגרוש בקפה בקינג ג'ורג'. לא צריך להיות משורר בשביל הגחכה של שפה כה דבילית, ולעיתים ספרו של ישורון גולש לבנאליות בדיוק בגלל הייצוג המוגזם הזה, החסר דרמה לשונית. מצד שני האירוניות האינטלקטואליות עובדות בכל זאת, והכאילו קטעי פילוסופיה אפילו מצליחים כמעט לרגש:
כתוצאה משימוש נטול רגש, הפך "שים לב" למטאפורה מתה. "שים לב" הוא הדוגמא הנפוצה ביותר למטאפורה מתה, כי מטאפורות מתות הן מטאפורות שלא שמים עליהן. …כמו במטאפורה "לב העיר", שמצביעה על כך שבין הלב ובין איזור מסוים בעיר, יש משהו דומה וזו המרכזיות, וכמו שהמון אנשים וכלי רכב עוברים על קינג ג'ורג' ומתפזרים ממנו, כך המון כלי דם מתנקזים אל הלב ומתפצלים ממנו.
כאמור, ישורון בהחלט משכיל, ורק קורא משכיל יהנה מהפארודיה הבאה, דיאלוג בין מריה, מלצרית רוסיה, לאיש הטוסטים:
מריה: תעשה משהו, מתחיל נמק
איש הטוסטים: מריה, למאייקובסקי יש שיר:
"אבוא בארבע, אמרה מריה
שמונה, תשע, עשר"
מריה: בא משורר וחרבן סביב
הזמין מי ברז ולא השאיר טיפ
חרא של משוררים
חרא של מתרגמים
חרא אנשי רוח
אין לכם בית?!
הפארודיה היא על הפואמה הידועה של מאיקובסקי "ענן במכנסיים", וכל מי שהיה פעם בחבורה ספרותית תל אביב יודע שמשורריה הדלפונים מזמינים אכן מי ברז ולא משאירים טיפ למלצריות מסכנות.
והנה עוד מקטע פילוסופי, דיבור רחוק- מנוכר על הקיום האנושי לצורך הזרה
כשעצם מדבר לעצם מדבר הוא משתמש בגוף כמערכת של ציורי לשון. הוא מדבר על המופשט כאילו היה לו גוף וככה רואה אותו בעיני רוחו: הזמן הולך, החיים עוברים, האהבה עולה והאור בה. אבל מטבעות לשון כמו מטבעות כסף נשחקים מעודף שימוש, ואז המון מילים אומרות מעט מאוד. אם השפה בולעת את הגוף העצם מדבר בלי הכרה. למדת: העצם מכוסה מטאפורות מתות.
זה יפה. השילוב בין הדיבור האידיוטי של המחזה לקור של המקטעים הפילוסופיים יוצר מרקם מעניין. העלילה של ה"מחזה" חסרת חשיבות, איש הטוסטים מתגעגע לאיזה אהובה שהלכה ושכחה לחזור.
והנה עוד קטע דיבור של "ראשים מדברים":
ראשים מדברים: אכלתי במבה, שתיתי קולה, אני מתה… אין לך חיים.. בחיים שלך אל תדבר אליי ככה… נשבר לי מהחיים בעיר.. אשכרה… בעיר יש חיי רוח… אני חיה מהיד לפה… שמתי עין על זאתי, מזמן לא עשיתי כזאת חיה… זאתי? חמודה רצח… הבשר הזה חי לגמרי, תשמעי איך הוא צועק
מכירים את הדיבור הזה? ישורון מסכם את הדיאלוג האידיוטי בקביעה למדת: חיים הם מטאפורה מתה, ומדגיש את העצבות על הזילות של מילה כמו חיים בעזרת ההומור האוואנגרדי בספר. גם השואה היא מטרה להומור אנארכיסטי כאן: מה עם הספר "אושוויץ היא אוסף טקסטים" מאת ימואל ליפסקי, מישהו ילד ממנו משהו? הדיבור האינטלקטואלי כביכול הריק מתוכן של סטודנטים למדעי הרוח החולמים על קריירה אקדמית ופוסטדוק בברלין, מנפנפים בהיידגר וולטר בנימין בשטחיות יהירה.
את הספר שנדפס כאמור בהוצאה עצמית אפשר להשיג באתר "אינדיבוק" המומלץ, הבית לספרים נידחים יותר ופחות.
ראו גם :
מרחב ישורון מקריא מתוך "מדריך לנוגעים בשם העצם"
ראו עוד על מרחב ישורון:
דוד אבידן מול מראה -שיר מאת מרחב ישורון
אלי הירש על מדריך לנוגעים בשם העצם
ירון ליבוביץ' על שיחת הועידה של מרחב ישורון
יהודה ויזן מודד את המרחב של ישורון
